"מצאנו את הנצרה של הרימון הפולני שהיה בשימוש אצל הלוחמים שלנו", משחזר ד"ר רפי לואיס. "אתה קורא את העדות של הערבים על כך שהלוחם האחרון ששכב ליד הפצועים זרק עליהם רימון ואז הרים אבן, ופתאום אתה קולט שאולי זה היה הרימון האחרון. אתה מנסה לחשוב על הירייה האחרונה, שאחריה שקט מצמרר. זו מכה לבטן".
בשבוע הבא ימלאו 75 שנה לאחד הקרבות המכוננים של המאבק על המדינה שבדרך. 35 לוחמים, שאותם הגדירו מאוחר יותר כפוטנציאל אדיר שלא מומש, יצאו מהמושבה הר־טוב (בסמוך לבית שמש של היום) לדרכם האחרונה אל גוש עציון הנצור. בדרכם נתקלו במאות ערבים, וניהלו קרב הרואי במשך שעות ארוכות. בחמש בערב לערך, כשהשמש שקעה מאחוריהם והאורות של קיבוץ משואות יצחק נדלקו מולם, נהרג הלוחם האחרון. מבין 35 הלוחמים אף אחד לא שב.
תעלומת הקרב, שהפך לחלק מהאתוס הישראלי הנוגע בהקרבה ובמלחמה עד הסוף, עדיין לא נפתרה באופן מלא. למרות מחקרים וספרים רבים שפורסמו על הפרשה הטרגית, עדיין יש שאלות בנוגע למה שעבר על הלוחמים בשעות האחרונות, כיצד התגוננו מפני מאות תוקפיהם, ואם באמת היה רועה צאן שחשף אותם או שמא מדובר במיתוס.
"יש המון חידות בנוגע למה שהתרחש בקרב הל"ה. אנחנו עדיין לא יודעים מה קרה במאה אחוזים, בעיקר ברגעים האחרונים", אומר ד"ר נדב פרנקל, מדריך וחוקר בבית הספר שדה כפר עציון, שמרכז כבר עשרות שנים את המחקר על הקרב ההוא. לא כל השאלות יקבלו מענה אי־פעם, אך מדהים לגלות כי גם 75 שנה אחרי הקרב עדיין מתגלים ממצאים - חלקם נחשפים בכתבה זו - ששופכים אור על מה שהתרחש באותם ימים של אמצע ינואר 1948.
התחלה מקרטעת
"מברק אל גוש עציון - 15.1.48. התגבורת יצאה לכפר עציון בנסיעה במשוריינים עד הר־טוב ובהליכה לגוש עציון". היה זה הניסיון השני בתוך יומיים לצאת אל האזור הנצור, שסבל זמן קצר קודם לכן ממתקפה ערבית. ביום הקודם ניסו הלוחמים לצאת לדרך מאזור בית וגן בירושלים, אך חזרו לאחר ששמעו כמה יריות וחששו כי יגלו אותם. מכיוון שהמתקפה הערבית על גוש עציון היתה עלולה להתחדש, הוחלט לצאת למחרת במסלול אחר ולהגיע ממערב - מאזור בית שמש של היום.
הלוחמים, 40 במספר, כמחציתם לוחמי פלמ"ח ומחציתם אנשי חי"ש, היו מצוידים בנשק רב, שכלל ארבעה מקלעים עם 800 כדורים, 16 רובים, 20 תתי־מקלעים, שני אקדחים ו־70 רימוני יד. נוסף על כך נשאו תחמושת למקלעים, סוללות למכשירי הקשר של גוש עציון וחומרי חבישה ופלזמה. מכשיר קשר לא היה בידיהם, מכיוון שבאותה התקופה לא היו במחוז ירושלים מכשירי קשר ניידים.
ההכנות לא היו חפות מטעויות: בין היתר הגיע הכוח מאוחר להר־טוב, והם יצאו לדרכם רק בשעת ערב מאוחרת, אף שהיו יכולים לצאת בחסות החשיכה זמן רב קודם לכן. "הם לקחו המון ציוד, נשק ותחמושת שהיו מיועדים לגוש עציון, וגם עשרות הלוחמים עצמם היו תגבורת משמעותית לגוש. לכן ההתעקשות של דני מס, מפקד המחלקה, לנסות ולצאת למרות השעה המאוחרת היתה מובנת", אומר ד"ר אלדד חרובי, ששימש במשך 18 שנה מנהל ארכיון הפלמ"ח.
לפני היציאה התברר כי לשניים מהלוחמים לא היו כלי נשק, ומס סירב לתת להם לצאת לדרך. "לא עזר שום דבר", סיפר לימים יגאל בוטרמוביץ, אחד משני הלוחמים, "בלית ברירה ליווינו אותם עד הפרצה בגדר וראינו אותם יוצאים. נשארנו שנינו בהר־טוב, סרים וזועפים, באמת ממש עם מצב רוח ירוד מאין כמותו".
כמה שעות לאחר מכן חזרו שלושה לוחמים. התברר כי ישראל גפני, אחד מלוחמי המחלקה, נקע את רגלו, ושניים ליוו אותו בחזרה. אורי שוהם, אחד משני הלוחמים שליוו את גפני, סיפר על הפרידה מ־35 הלוחמים שהמשיכו לגוש עציון: "אחד הבחורים קיבל התקף כאבים ולא יכול היה ללכת", שחזר בפני יהושע כהן, איש הלח"י המיתולוגי שחקר את הנושא מטעם בית הספר שדה כפר עציון, בעדות שנמצאת כיום בארכיון הפלמ"ח.
"חנינו קצת, והוא ניסה בכל זאת להמשיך. השעה היתה כבר 1:10, והוחלט שמוכרחים להחזיר אותו. מכיוון שהבן אדם הזה (גפני) לא בכושר, ביקשתי שייתנו לי עוד אדם נוסף, כדי שאם תהיה היתקלות - אחד יוכל לתמוך בשני והשלישי יוכל להתגונן". היתה זו הפעם האחרונה שיהודי כלשהו ראה את אנשי מחלקת הל"ה בחיים.
"אוסף סיפורי פנטזיה"
בסמוך לשעה 6 בבוקר הגיעה מחלקת הל"ה אל פאתי הכפר צוריף, ועל פי הסברה, סיירים הקדימו את הכוח העיקרי בכמה מאות מטרים. כאן טמון אחד מהמיתוסים הגדולים ביותר של קרב הל"ה.
על פי הסיפור המוכר, רועה צאן זיהה את הלוחמים, אך הם שחררו אותו מכיוון שהיה חף מפשע. הרועה רץ בחזרה לכפר, הזעיק את התושבים, ואלו הכריזו על "פזעה", גיוס המוני. המוני ערבים הסתערו על הלוחמים היהודים ובקרב נהרגו כולם. כיום ברור למדי שמדובר בתיאור שאינו נאמן למציאות, אך מעניין לגלות מה הוביל לסיפור שתפס אחיזה לאורך שנים.
"לומר באופן גורף שזה לא קרה? אי אפשר לדעת במאה אחוז מה קרה", אומר יוחנן בן יעקב, איש כפר עציון, אשר שכל את אביו ואת דודו בקרבות על הגנת הגוש. כאחד ממייסדי בית ספר שדה כפר עציון, הוא עוסק כבר שנים בחקר הנושא, וב־1965 שוחח עם המיש דוגן, מפקד משטרת חברון, שהגיע לזירת הקרב שעות ספורות לאחר שהסתיים. דוגן תחקר את האירוע, וסיפק לבן יעקב הסבר על מה שבאמת התרחש בשעות הבוקר של 16 בינואר 1948.
"דוגן מספר שפגש שתי נשים ערביות אשר נתקלו בלוחמים כשליקטו זרדים. הוא ישב איתן, שמע תיאור מפורט, ובמוצאי שבת העביר דיווח מפורט שיורט על ידי ההגנה. הנשים סיפרו על שני בחורים עם כאפיות על הראש שניסו להטעות אותן וצעקו בערבית שהם מההגנה הערבית. הן לא האמינו, זרקו את הזרדים וצעקו 'יאהוד, יאהוד'", אומר בן יעקב.
להערכתו, מכיוון שמדובר היה באור ראשון, הסיירים החליטו שלא לפתוח באש במרחק 300 מטרים מהכפר הערבי. "אפשר להעריך שזה היה חורץ את דינם, והם הבינו שעד שיתפסו אותן ויקשרו אותן, הצרחות יהיו עד לב השמיים. הם הסתכלו זה על זה ולא הספיקו לעשות כלום עד שיתר הכוח סגר את הפער, ובינתיים הנשים כבר רצו לכפר וצעקו 'יאהוד, יאהוד'".
הצעקות של הנשים הגיעו אל הרועים, ואחד מהם רץ למחנה אימונים שהיה במקום, ודיווח על מה שהתרחש. המפקד, על פי העדויות, לא האמין בהכרח לדיווח אבל החליט להוציא חוליית סריקה ליתר ביטחון. "החשש של הערבים היה שההגנה תשלח כוח לתקוף את צוריף, כנקמה על המתקפה הכושלת נגד גוש עציון כמה ימים קודם לכן. החוליה יצאה, גילתה את הל"ה, פתחה באש - וכך החל הקרב".
אז כיצד הגענו למצב שבו כל ילד שומע על הסיפור של רועה הצאן, שכנראה לא היה ולא נברא? לשם כך יש לצלול לעיתונות העברית של אותם ימים. 30 יום לאחר הקרב פורסם טור בחתימתו של "י' נודד", שעסק בסיפורם של הנופלים. היה זה יצחק שדה, "הזקן", מפקד הפלמ"ח, שנשען על עדות מפוקפקת שהגיעה לידי שירות הידיעות של ההגנה ופורסמה על ידי דוד בן־גוריון בכנס של מפא"י.
"לוחמי ההגנה תחקרו ערבים לאחר הקרב מאינטרסים מבצעיים, ואחד הערבים, עבד אל־רחמן אל־עזי מבית ג'וברין, שלא נכח בקרב, סיפר על רועה הצאן", אומר בן יעקב. "איתרתי את הדו"חות החשאיים הללו, הוא הכניס אוסף סיפורים שלא נבראו, פנטזיה של ממש, למשל על כך שהל"ה כבשו חצי מצוריף". בראש הדו"ח, אגב, נכתבו המילים "מקור מפוקפק".
ב־16 בפברואר 1948 פורסם בעיתון "על המשמר" מאמר מאת "י' הנודד" שבו נחשפה גבורת הלוחמים, בהתבסס על המיתוס. היה זה מיתוס שסייע היטב לאתוס הארץ־ישראלי, שהיה כל כך חשוב - הרעות, טוהר הנשק והמלחמה עד טיפת הדם האחרונה. "האויב הנדהם הביא לנו את הבשורה האחרונה: הם נפלו בגבורה. כפסל גבורה עומד לנגד עיניי אותו בחור פצוע, שגם לאחר כלות הכל התנער והתאושש, התאוששות אחרונה, והטיל את הפצצה באויביו. ואותו בחור שהוציא נשמתו עם אבן, נשקו האחרון, בכפו הקפואה", כתב שדה.
"ערבים מספרים בחרדת הערצה על גבורתם העילאית של אלה שנפלו בקרב, אך הם גם מסבירים בשל מה באה עליהם הרעה. ערבי זקן שפגשוהו בדרך ולא נגעו בו לרעה החריד עליהם את הכפר והזעיק נגדם את הכפרים בסביבה. אין ספק כי לא כך היו נוקמים מזוינים ערבים אילו פגשו ביהודי בדרך. אך הלוחמים שלנו לא רק עזי נפש הם, גם אנשים יקרי נפש הם ואנושיים מאוד. כי מלחמתם מלחמה היא בעד החיים ונגד המוות. וכמוהם נוסיף ונילחם: בעוז רוח ובאהבה לאדם. רבים מאיתנו ייפלו עוד במלחמה זו, יקרים וקרובים עוד נשכל, אך הדרך מוליכה לניצחון, לחיים, ליצירה, לעתיד".
הזוועה על ראש ההר
בין אם הסיפור על הרועה התרחש ובין אם לא, ההמשך ידוע: היהודים נלחמו במשך שעות ארוכות מול מאות ערבים שבשלב מסוים הקיפו אותם מכל עבר. בסביבות השעה 14:30 עלו על גבעה, שכונתה על ידי הערבים "ד'האר אל־חאג'א" - גב הגברת. מדובר בגבעה שאינה נוחה מבחינה טופוגרפית, ללא מקומות מסתור רבים, וחלק מהלוחמים נורו בגבם תוך כדי העלייה. ייתכן שהמטרה של הלוחמים היתה לשפר עמדות ולאחר מכן להמשיך את מסעם לגוש עציון בלילה, אך אז התברר להם שהוקפו מכל עבר.
הם נלחמו בעוז, משתמשים בתחמושת שברשותם כדי להרוג ולפצוע ערבים רבים, אך ללא הועיל. שש פעמים כשלו הערבים במתקפה, ובשביעית הצליחו לעלות על הגבעה ולהרוג את הלוחמים היהודים שנותרו. לפי עדויות שונות, ייתכן שחלק מהלוחמים ניסו לרדת לנחל עציונה לקראת השעה 16:30, אך נהרגו בדרכם. בשעה 17:00 השליך הלוחם האחרון את הרימון האחרון שהיה ברשותו.
מאחת העדויות מתגלה כי אותו לוחם יידה בהם אבן לאחר שאזלה התחמושת שלו, ואז נהרג. "מאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים, והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם", סיפר אחד מהשייח'ים שהיו במקום. "האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית החולים בבאר שבע. מי שנגזר עליו למוּת - לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלו". למרות שהיו בנחיתות מספרית וטופוגרפית, הצליחו לוחמי הל"ה להרוג 17 מאויביהם ולפצוע 40 נוספים.
בגוש עציון שמעו את היריות, אך לא קישרו זאת לל"ה, אך לאחר שהלוחמים בוששו להגיע החלו לחשוש מפני הרע מכל. בבוקר המחרת הגיע למקום דוגן, קצין משטרת חברון, שקיבל מידע על "צרות בצוריף" יום קודם לכן, והתבקש לאשר העברת פצועים ערבים רבים לבאר שבע.
"תחילה לא סיפרו לנו הערבים מאומה, פרט לכך שהיו צרות. אולם אחר כך התחילו לספר, והיו אף שני רועים ערבים שלקחו אותנו. הלכנו כשעתיים בין ההרים עד שמצאנו את הגופה הראשונה על צלע ההר, אז ידענו שזה המקום. המשכנו בוואדי ומצאתי עוד מספר גופות. לאחר מכן עלינו לראש הגבעה. מקום ריכוז הפצועים היה כאן. כאן היו תחבושות ספוגות דם". במקום זה הוצב לימים ציון לזכרם של ההרוגים.
הגופות התגלו ללא פגע והועברו לראש ההר, אך ביום ראשון התרחשה תקרית נוספת בכפר צוריף. שלושה חיילים בריטים שזוהו כיהודים כמעט הוצאו להורג. דוגן הצליח להציל אותם, אך השמועה שהיהודים תקפו את הכפר עוררה הדים אצל התושבים הערבים. אלו, בתגובה, התעללו בגוויות, ניפצו אותן על הסלעים ודרדרו אותן במדרונות. דוגן סילק את הערבים, אסף את הגופות עם אנשיו, ולאחר מכן פינה אותן באמצעות משאיות צבא בריטיות לכפר עציון.
הגופות המחוללות זוהו על ידי הרב אריה לוין ונטמנו בכפר עציון. שנה לאחר מכן, לאחר מאמץ דיפלומטי, נכנס הרב שלמה גורן לכפר עציון הנטוש והכבוש, והביא את גופותיהם של נופלי גוש עציון, ובהם לוחמי מחלקת הל"ה, לקבורה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
שדה קרב כשדה ארכיאולוגי
בשנה שעברה החלו שני חוקרים - ד"ר רפי לואיס, עמית מחקר מאוניברסיטת חיפה והמכללה האקדמית אשקלון, ואיל מרקו, מפקח במחוז יהודה ברשות העתיקות, שעוסקים בארכיאולוגיה של המרחב ושדות קרב - במחקר על גבעת הקרב. השניים, קצינים לוחמים לשעבר, וכיום אנשי יחידת אית"ן - היחידה לאיתור נעדרים - עושים שימוש במיפוי ובצילום תלת־ממדי כדי לזהות היכן בדיוק התרחש הקרב ולשפוך אור על מה שקרה ברגעים האחרונים של הלוחמים. עד כה, הרוב המוחלט של העדויות הגיע מהצד הערבי, שעלול להיות לא אמין, בין היתר מכיוון שהם ביקשו ליצור תמונת ניצחון משלהם.
מדובר במחקר דחוף יחסית, בין היתר בשל פעילות מחצבה בסמוך להר, המשנה את המבנה הטופוגרפי של המרחב. נוסף על כך התעורר אתגר נוסף, שדרש לבצע את המחקר במהירות - דווקא בשל פעילות מבורכת. בהובלת בית ספר שדה כפר עציון, מגיעים למקום אלפי בני נוער ומבוגרים. כך, למשל, בעוד שבועיים יתקיים מסע למיטיבי לכת בעקבות המחלקה האבודה. הבעיה היא שלאורך השנים נלקחו מהמקום על ידי המבקרים קליעים ועדויות נוספות מהקרב.
"הפעילות החינוכית מבורכת ונהדרת, אבל מספיק שמאה מתוך 17 אלף יורדים מהגבעה עם קליעים - ונאבד את היכולת לגלות מה התרחש בשדה הקרב", מסביר ד"ר לואיס.
מרקו מודה שבתחילה חשש שלא ימצאו דבר. "אם הולכים לפי המיתוס של 'עד הכדור האחרון', אז הם ירו שם אלפי כדורים. הגבעה אמורה להיות מכוסה בנחושת, וזה לא המצב. בתחילת הפרויקט, בגלל מיעוט הממצאים, לא הייתי בטוח שזו הגבעה. משהו הריח לי לא טוב. אבל אז התחלנו למצוא דברים וזה הוכיח שאנחנו בכיוון הנכון. צריך להבין, לא נמצא את העקבות שלהם בבוץ, אבל כן נוכל לגלות מה קרה שם - קווי שליטה, נתיבי הגעה.
"אנחנו לא רוצים להפריך את המיתוס, אלא לספר את הסיפור שלא סופר, שלא באמת ידוע. אנחנו מכירים אותו משמועות ומעדויות של האויב, לא באמת מה היה. לכן בניתי מודל תלת־ממדי של כל האזור, ועל בסיס זה אנחנו עושים את כל הניתוחים המרחביים. אנחנו מסתכלים בין היתר על העניין כקצינים לוחמים וכמפקדים - מה היינו עושים כאן, לאן היינו הולכים - ומנסים להבין את ההיגיון, את השיקולים ואת האילוצים".
ד"ר לואיס עוסק לרוב בשחזור אירועים היסטוריים מימי הביניים, אך הפעם התמקד בקרב מודרני. "מיפינו את כל המרחב, ואנחנו עורכים מחקר בליסטי ופורנזי על ממצאים שגילינו", הוא אומר. "מדובר בפעם הראשונה שמנסים ללמוד שדה קרב מתש"ח בשטח פתוח כאתר ארכיאולוגי.
"מצאנו עשרות קליעים ותרמילים שמלמדים על עמדות ירי, מקומות שבהם שכבו הלוחמים. אנחנו יכולים לומר איפה היה ריכוז הפצועים בשלבים האחרונים של הקרב, והיכן היו הלוחמים פזורים וממוקמים ביחס אליהם. נוסף על כך הצלחנו למצוא לאחרונה כמה מעמדות האויב שחלשו על הגבעה וריתקו את הלוחמים של מחלקת ההר לקרקע. גילינו עוד ממצאים, יותר אישיים. מדובר בממצאים מאוד מרגשים, מכה של ממש לבטן.
"תמונת הקרב, כפי שהיא מתקבלת כרגע, היא שלוחמי המחלקה הבריאים שכבו בעמדות במעין צורה של מארב כוכב כדי ליצור הגנה מרחבית על הפצועים ששכבו בשקע קרקע מוגן יחסית. מדובר בתמונה של אחווה ורעות, כפי שעולה גם מהתיאורים שפורסמו. בהמשך אנחנו בשאיפה למצוא את נקודת ההיתקלות הראשונה, למרות שהסיכויים לכך נמוכים מאוד".
נקמת החברים
קרב הל"ה השפיע דרמטית על כל הלחימה נגד האויב הערבי באותם ימים. "מדובר באירוע מכונן, כמו קרב תל חי או מרד גטו ורשה", אומר בן יעקב. "כשהתחלנו את המחקר, בהובלתו של יהושע כהן ז"ל, כמעט לא ידעו כלום. רצינו למצוא את המסלול שבו הלוחמים הלכו, לחנך על עקבותיהם. כל הזמן החשש שלנו היה שנגלה כל מיני פאשלות, דברים שלא עשו נכון. ככל שהתקדם התחקיר גילינו שהוא מאוד נאמן למה שחיים גורי כתב בשירו".
גורי, משורר הפלמ"ח, שהיה בשליחות של "ההגנה" באירופה, ראה בעיתון בריטי ידיעה על מות חבריו, ביניהם חברו לקורס הקצינים דני מס וכמה מחניכיו, כולל צילום מטושטש של הגוויות. הוא כתב את השיר בכאב, אך לאחר מכן התחרט וזרק את הנייר המקומט לכיוון האח שניצבה בחדרו.
למרבה המזל, האלמנה שאצלה גר לקחה את הנייר, יישרה אותו והחזירה לו אותו.
"לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה", כתב גורי. "הוא זוכר מילותינו עד תום. עוד קניו לוהטים ודמנו מותז בשבילים שעל־שעל. עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם. האומנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?". מילים שהתבררו כנבואה.
"כשסיימנו את התחקיר", מספר בן יעקב, "הזמנו גם את חיים גורי לערב החשיפה. הוא סיפר כיצד כתב את השיר, ואמרתי לו: 'איש לא יודע על הסיפור הזה כלום, ואתה כותב בהונגריה את האירועים - אחד לאחד, עם כל העדויות ששמענו מערבים ומהקצין שהבאנו במיוחד'. בתגובה הסתכל עלי במבט קשה ואמר שזו לא היתה נבואה. 'לדור שלך מותר לשאול שאלות, אבל מעולם לא עלו על דעתי השאלות האלו. ככה חינכו אותנו להילחם, וכמו שחינכו להילחם - כך עשינו. לא חשבנו שיכול להיות אחרת".
למרות מה שהתגלה עד כה, עדיין יש שאלות קשות. כך, היו בעבר תמונות של הגופות, אך כיום איש אינו יודע היכן הן נמצאות. "ראיתי כל מיני תמונות של גופות הנופלים, אך לא היה בטוח שזה הם בהכרח", מספר ד"ר חרובי. "הגיעו תמונות מכל מיני מקומות. את חלקן העברתי לארכיון צה"ל. בחלק מהתמונות ראו את הגופות על המשאית או בכביש".
במחקר שערך נדב פרנקל, ראשון מסוגו ביחס למבצע זה, עלה כי חודשים ארוכים לאחר מות הל"ה, באמצע מלחמת העצמאות, התגלו במהלך מבצע צבאי באזור פריטים שאולי היו שייכים ללוחמים. היה זה במסגרת מבצע "ההר", רמז בולט ל"מחלקת ההר" - כפי שכונתה מחלקת הל"ה לאחר נפילתה. באוקטובר 1948 נכנסו לוחמים ומפקדים של חטיבת הראל לכפרים דיר־אבאן ובית נטיף, שאז נחשבו כמי שהשתתפו ברצח, במטרה ברורה לנקום את מות חבריהם שנפלו בקרב.
מחלקת ההנדסה החטיבתית הונחתה להגיע לשני הכפרים, שהתרוקנו מתושביהם, לפנות את השלל ולפוצץ את כל המבנים. הפעולה החריגה הוסברה בכך ש"אנשי שני הכפרים האלה השתתפו ברצח 35 מירושלים שחשו לעזרת גוש עציון". אחד מהלוחמים סיפר: "הגענו לכפר. תושביו לא היו בו עוד. הם ידעו ככל הנראה מה צפוי להם מחבריהם של דני מס ואנשיו, ונתייראו מפני הנקמה".
טרם פיצוץ בתי הכפרים, שבמקומם נבנים כעת בניינים של רמת בית שמש וכן קיבוץ הל"ה, איתרו הלוחמים פריטים עבריים. "הם מצאו תמונות, ילקוט עם שם עברי ופריטים נוספים", מספר פרנקל. ציוד זה מעולם לא הגיע לבני המשפחה של ההרוגים, ולא ידוע מה עלה בגורלו. הציוד מצטרף למכתבים שדוגן מצא על הגופות, שאבדו ככל הנראה בבריטניה.
"אלו היו חברים של הלוחמים שנהרגו בל"ה, וניכר שהאירוע היה משמעותי מאוד ללוחמים ולמפקדים של חטיבת הראל. הם חיפשו כל פרט על האירוע, חיפשו לנקום על מה שאירע לחבריהם. הפקודה קובעת באופן מפורש שהמטרה היא לנקום את מות הל"ה, לפני כל ההיבטים האופרטיביים של המבצע", אומר פרנקל.
לצד ההיבט הלאומי ומיתוס הגבורה, קיים גם ההיבט האישי שבסיפור הל"ה, של אלו שנותרו מאחור. אלוף (מיל') עמוס חורב בן 98. מאחוריו קריירה ענפה בהגנה ובצה"ל, הוא כיהן כנשיא הטכניון וכיו"ר ועדת פרס ביטחון ישראל, פרס שאותו קיבל בעצמו ב־2011. הוא ביקש שלא להתייחס לפרטי פרשת הל"ה ורק אמר: "אני זוכר את זה עד היום. הכרתי את האנשים, זה היה אסון נוראי. הלב כואב עד היום. הסיפור ידוע ומסופר, ועד היום בוכים על האנשים הללו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו