בחטיבת הביניים עמד ממוצע הציונים של קסניה לוריא על פחות מ־50. הבעיה, לדבריה, לא היתה במוסד החינוכי - אורט רחובות - אלא בה. "זה היה בית ספר טוב, אבל לא ממש הייתי במצב רוח ללימודים", מספרת קסניה, בת 18 מרחובות, "הייתי מעשנת, יוצאת, שותה, מבריזה, לא היה אכפת לי מכלום. אמרו לי: או שאת עוברת לבית ספר אחר, או שתשבי בצד ואל תעשי בעיות". היא בחרה באפשרות הראשונה, ואת כיתה י' התחילה בכפר הנוער עיינות־נעמ"ת. גיאוגרפית, הוא ממוקם במחצית הדרך בין ראשון לציון ליבנה; אך מבחינת קסניה, שעלתה בגיל צעיר מקזחסטן, הוא היה מעין פתח ליקום מקביל. יקום שבו תוכל להיבחר, פעמיים, למצטיינת בית הספר.
כעת קסניה עומדת לפני הגיוס לצה"ל. היא רצתה לשרת כמורה חיילת ("יש לי לב חם, אמרו לי"), אלא שביקור מולדת מתוכנן אצל סבתה צפוי לשבש את התוכניות. לה זה לא יפריע. יש לה רבות אחרות: להתגייר בצבא, ובהמשך - לבנות בית ולהקים משפחה. "אני יודעת שאם אני אלחם, זה יקרה", היא מכריזה, "זה מה שלמדתי בעיינות".
תמונות מהטיול
סיפורה של קסניה הוא במידה רבה סיפורם של כל התלמידים בכפר הנוער שבשפלה. כולם התקשו למצוא את עצמם בתוך מסגרות החינוך הקונבנציונליות בישראל, כולם בחרו לתת לעצמם צ'אנס נוסף דווקא בין כתליו, ואת כולם הוציא בית הספר לדרך חדשה וייחודית. בחודש שעבר הדרך הזו הביאה אותם לגרמניה, אל בית הספר המקצועי לאירוח ולבישול במינכן, שעימו מקיים כפר הנוער חילופי משלחות זו השנה השנייה במסגרת מגמת הקולינריה שבו. ועם האוכל, בא להם התיאבון.
לחנך, לא רק ללמד
הכפר נוסד בתחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת על ידי עדה מימון, ויצ"ו ומועצת הפועלות בהסתדרות העובדים הכללית. הוא הוקם על אדמות קרן קיימת, ועם השנים הוסב לבית ספר חקלאי בעל ייעוד ציוני חלוצי. כיום המקום כולל פנימייה וכן מסלול אקסטרני המיועד לתלמידים שאינם מעוניינים בלינה, ו"קרסו מוטורס" תומכים
בפרויקטים שונים בכפר. נוסף על מגמת הקולינריה, מציע הכפר לימודים במגמות מדעים ורפואה, קולנוע, זואולוגיה ומשפט עברי, ובסיום הלימודים מקבלים הבוגרים תעודה מקצועית. במקום גם פועלת תוכנית "תבלין", המספקת לצעירים תמיכה לימודית אישית או בקבוצות קטנות בשעות אחר הצהריים, וכן מגוון חוגים, קורסים ופעילויות העשרה.
"עיינות נבדל מהחינוך הבית־ספרי הרגיל בכך שאצלנו יש זמן ומקום לעסוק בשאלות של מוסר ושל משמעת", אומר נועם שפר (44), מנהל הכפר. "ברוב בתי הספר, וגם בחלק מכפרי הנוער, מלמדים - ולא מחנכים. אני אמנם מלמד את החבר'ה אזרחות, אך אני לא רואה את עצמי כאיש הוראה. חינוך פנימייתי הוא אינטנסיבי מאוד, ולכן אפשר להתמכר בקלות לתחושת הכוח ולנצל אותו לרעה. לא אצלנו". נועם כנראה יודע על מה הוא מדבר: במשך שמונה שנים שימש יועץ פרלמנטרי פוליטי לח"כ עמיר פרץ. את התקופה הזו הוא זוכר כ"מרתקת, עד שהתחלתי להיגעל מזה. קל מאוד לאבד את חוט השדרה המוסרי שלך". בסיומה החליט שפר, יליד כפר גלים הסמוך לחיפה ובנו של מנהל אורט רחובות ופנימיית שטיינברג בכפר סבא, ללכת בדרכו של אביו.
כשהוא נשאל מתי הוא חש שמסתיימת מחויבותו כלפי התלמידים ומתחילה המחויבות של הוריהם, נועם לא מהסס. "מבחינתי, במשך ארבע שנים הם באחריותי ואני צריך לתת להם את כל העולם כולו", הוא מדגיש. "פעמיים בשבוע, אחרי הלימודים, אנחנו מקיימים פעילות ערכית מסוגים שונים; החל מדיון פילוסופי על השואה, דרך שיחות על פרידות ועל החיים יחד בפנימייה ועד פעילויות עם בעלי מוגבלויות שונות - איזה מקום את מכירה שעושה את כל הדברים האלה?"
לחזון הזה שותפים כל העוסקים במלאכה, ובהם ארז שירזיאן (42), רכז הקולינריה בכפר. לפני 22 שנים למד עם שפר בתיכון הקולינרי תדמור שבהרצליה, ובהמשך התמחה באפייה ובשוקולד בבית הספר הפריסאי הנודע לנוטרה (LeNôtre). באופן אירוני הוא לא חובב גדול של מתוקים - אלא אם כן מדובר בילדי עיינות, שאותם הוא מלמד בבקרים בד בבד עם תחזוק העסק הפרטי שלו. "לתת להם מהידע שלי זה סיפוק ושליחות גדולה", הוא אומר, "ההעצמה של הילדים תורמת להתפתחות האישית שלי".
מבתי הספר הקודמים שלהם, לפני שעברו לעיינות, זוכרים רוב הנערים דבר אחד מרכזי: מספר התלמידים הרב, שלא איפשר למורים להעניק להם תשומת לב. קחו לדוגמה את יונתן ("כולם קוראים לי ג'וני") גולדווסר (18), שלמד בבית הספר דה שליט ברחובות ומגדיר אותו "מפעל ציונים. הכיתות, שהכילו 40 ילדים, גרמו לכך שהמורה לא זכר איך קוראים לו. צריך שהמורה יסתכל לך בעיניים, ושם זה לא קרה". ג'וני, נער חד וחריף, נהג להיעלם לימים שלמים מבית ספר, "ואף אחד לא שם לב". לאחר שקיבל מכתב שמודיע על הפסקת לימודיו, חיפש באינטרנט מקום חלופי. עיינות היה האופציה הראשונה שמצא, ומתברר שגם המוצלחת ביותר. "הסביבה הירוקה, השקט והיחס האישי עשו את שלהם", הוא מספר, "תמיד הרגשתי אאוטסיידר כי התעניינתי בדברים אחרים, ובעיינות גיליתי את האהבות הגדולות שלי: פוליטיקה ומוסיקה. המחנכים דחפו אותי ללמוד גיטרה", הוא מצביע בגאווה על גיטרת הקורט שלו, העונה לשם איימי (ע"ש וויינהאוס, אלא מי?).
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בקרוב יסיים את לימודיו בכפר ויטוס לאירופה לפסטיבל טראנס. לראשונה הוא מרגיש שהוא רוצה לעשות תואר ראשון, לא מעט בזכות החינוך הפנימייתי. "כאן המחנכים הם לא עובדי קבלן", הוא מוסיף, "יש להם יכולת לראות כל אחד ואחד ולעזור לו למצוא את מה שהוא אוהב".
זה המקרה גם אצל שמחה מברט, עוד רגע בן 18. לעיינות הגיע שמחה, נער ממוצא אתיופי, לאחר שנפלט מהלימודים. רצה ללמוד, "אבל לא הצלחתי. היה לי קשה מאוד - גם בגלל הסביבה שגדלתי בה וגם כי הרגשתי שלמורים לא באמת אכפת". החודשים הראשונים שלו בכפר, הוא נזכר, היו קשים - עד שהמדריכים שמו לב שלילד יש כישרון לספָּרות. "הייתי מספר חברים מהשכונה שלי ברחובות, ומשם זה הידרדר לפנימייה", הוא צוחק. שמחה נשלח לקורס בן שמונה חודשים בראשון לציון, ובימים אלה הוא מנהל את מספרת הכפר. בעתיד הוא רוצה לשרת ביחידה קרבית, ואולי גם לפתוח עסק.
לאחר קום המדינה התמקדה פעילות עיינות בקליטת נוער מעיירות פיתוח ועולים. הרבה מאוד השתנה מאז. לא תמצאו כאן סיפורים קורעי לב על בתים הרוסים ואלימות במשפחה; כבר שנים ששפר נלחם בעוז בסטיגמה הזו. את מסלולם של התלמידים מהעדה האתיופית, למשל, הוא מסרב לרתום לנרטיבים של מצוקה. "אף אחד כאן לא מסכן, להפך. הילדים שלנו חזקים יותר כי הם מתמודדים עם אתגרים גדולים יותר. אני רוצה להאמין שהם יוצאים מכאן כשהם בשלים יותר לחיים האמיתיים, חשופים יותר לתרבויות אחרות ולמחשבות אחרות, סבלנים וביקורתיים יותר. כל מי שבא לפנימייה, זה מכיוון שמשהו לא הסתדר לו - אבל זה לא אומר שכל מי שמשהו לא הסתדר לו, בא לפנימייה. על כל תלמיד שיש אצלנו, יש המון אחרים שלא היו מספיק אמיצים לעשות את הצעד הזה ולעבור לכאן. ברור שילד שהכל מוצלח בביתו ובבית הספר שלו לא יבוא לפנימייה, וזה בסדר".
רוח נעורים
אנחנו נוחתים במינכן ביום ראשון בבוקר. החזאים המקומיים כנראה שכחו באותו היום מהדייקנות
הגרמנית המפורסמת: הם בישרו על שמיים אפורים, גשם וקור, אך ביציאה מנמל התעופה מקבלים את פנינו רקיע בהיר ושמש נעימה. קסניה ו־11 מחבריה לכפר רוטנים מעט על כך שבתוך המזוודה יש בעיקר שכבות עבות. יומיים אחר כך, כשהצינה האירופית תופיע כמצופה, הם יתגעגעו לליטוף של השמש הבווארית. נראה שלכבוד בואם גם מזג האוויר אימץ מצב רוח טינאייג'רי הפכפך.
את פנינו מקבלים 14 תלמידים גרמנים. הם חייכניים ומעט נבוכים, אף שעבור חלקם מדובר בפעם השנייה שהם מארחים בביתם את תלמידי עיינות. לצידם מחכה צמד מארגני המשלחת, אנדריאה ג'ון וגונתר וובר. השניים, מורים בעצמם, נפגשו לראשונה לפני כ־30 שנה באוניברסיטה במינכן. היא למדה תזונה, דת ומדעי החברה, והוא - טכנולוגיית מזון ומדע המדינה. לאחר שסיימה את לימודיה, החלה אנדריאה לעבוד בבית הספר לבישול, שם פגשה את גונתר בשנית - כמורה במגמת הכנת הבירה של בית הספר וכיועץ חינוכי ("אלי מגיעות כל התלונות").
צילום: יהונתן שאול
"בדיוק אז גונתר קיבל הצעה ממועצת הנוער של בוואריה, שתומכת כלכלית במשלחות, לתכנן שיתוף פעולה בין התלמידים שלנו לתלמידים ישראלים", מספרת אנדריאה כשאנחנו מגיעות לביתה שבכפר האולימפי, במרחק דלת אחת בלבד מהדירה שבה נרצחו הספורטאים הישראלים ב־1972. "אולי מכיוון שהוא נשוי לישראלית, הם הניחו שנושא כזה יכול לעניין אותו. מובן שלא חיפשנו סתם בית ספר, אלא כזה שיש בו מגמת קולינריה".
לאחר 13 שנה שבמהלכן שיתפו פעולה עם ביה"ס מקיף עירוני א' בבאר שבע, נוצר הקשר עם כפר הנוער. השניים פגשו את שמעון יוסף, בוגר עיינות, בסמינר למורים ישראלים־גרמנים, הוא המליץ על המקום, והשאר היסטוריה.
מדריך לניקוי שולחנות
אנדריאה (61), בעלת רזומה עשיר בליווי משלחות שטופות הורמונים ותאבות "סלפי", מאבחנת ללא כל קושי את ההבדלים בין התלמידים הישראלים לגרמנים. "לגרמנים יש משמעת וחינוך נוקשים יותר", היא מאפיינת. "כשהייתי בבאר שבע, התלמידים די עשו מה שהם רצו; נכנסו לשיעורים מתי שהתחשק להם ועשו הרבה יותר רעש. אצלנו התלמידים לחוצים יותר, מכיוון שבמקביל ללימודים בבית הספר במשך שלוש שנים הם גם עובדים". "הכיתות בישראל עצומות", מחזק גונתר (59) את דבריה, "אני חושב שהרקע שלנו כמורים חזק יותר מאלה של הישראלים. אצלכם יש חופש רב יותר".
כשביקרו בישראל לא מזמן, ממשיכה אנדריאה, "נועם לקח אותנו למסעדה טובה, שהכל תיקתק בה; האווירה היתה נעימה, והמלצרים נחמדים ואדיבים. אז נועם אמר בצחוק האופייני לו: 'הכל כאן ממש טוב, אז למה בגרמניה אתם צריכים שלוש שנות לימוד?' אבל חכי עוד קצת, ותביני בדיוק על מה אני מדברת".
צילום: יהונתן שאול
ואכן, ביקור בבית הספר הגבוה לבישול ואפייה בגרמניה מאתגר את האובייקטיביות והאיפוק העיתונאיים. כמה שלא מנסים להיאבק בחשיבה הפרובינציאלית שנפעמת מכל מה שזר וחדש, המקום מעורר בעיקר קריאות התפעלות, ומייד אחריהן צקצוקי לשון: "מה צריך לקרות כדי שזה יהיה כך גם בישראל?"
נפתח בעובדה שבית הספר מצדיק היטב את המוניטין שלו כגדול ביותר בתחומו. לומדים בו 4,500 סטודנטים במאות כיתות ללימוד עיוני ומעשי. צוות ההוראה משתמש בציוד המשוכלל ביותר ושומר בקפידה על הסטריליות שלו, וגם מסלולי הלימוד המגוונים מחולקים בדקדקנות: קונדיטוריה, אפייה, טבחות, בישול עילי, קצבות, מלצרות, ניהול מלון ומסעדה, ניהול בר והכנת בירה. כשאנחנו חולפים על פני מכונות ענקיות לעישון נקניקים, גונתר מספר שבשנתיים הראשונות במגמת הקצבות התלמידים לומדים יחדיו על כל סוגי הבשר והנקניקים, ובשנה השלישית כל אחד פורש לתחום הקרניבורי האהוב עליו: חיתוך בשר, חיתוך נקניקים או מכירת בשר לאטליזים. ההיצמדות הזו לפרטים הקטנים בולטת היטב בכל המגמות. במגמת מלצרות, נניח, לומדים כיצד לסדר כיסאות בצורה מושלמת, וגם כיצד לפנות מפת שולחן שהוכתמה ביין ללא הזזת המזון על השולחן, ובלי שהלקוח יראה את צבעו המקורי של השולחן.
המקצועיות הטוטאלית המפורסמת של העם הגרמני נגזרת בהכרח גם ממערכת החינוך שלו: במינכן פועלים 40 בתי ספר מקצועיים שמחויבים לחוזה מיוחד עם המדינה. לפי החוזה, הממשלה מממנת את לימודיהם של האזרחים (למעט דמי הרשמה), ובתמורה הם מחויבים להחזיק במקביל בעבודה בתחום שאותו הם לומדים. כך, למשל, אנשי מגמת מלונאות ילמדו פעם בשבוע - ובשאר הימים
יעבדו כפקידים בבית מלון. בתום הלימודים יקבלו תמיכה במציאת עבודה. כמו כן, על פי החוק הגרמני גם סטודנטים זרים זכאים ללימודים בחינם. אותו הסכם, שהוא חלק ממה שקרוי בגרמניה ובמדינות נוספות "הכשרה מקצועית דואלית", תקף גם לגבי שאר המקצועות: מכונאות רכב, נגרות, חייטות, בניין ועוד.
כדי למנוע הסחות דעת, לתלמידים אין גישה ל־WiFi ואסור להם להכניס טלפונים ניידים לכיתות. הם מתמודדים עם הגזירה הנוראה בכבוד. לעומתם, התלמידים הישראלים משוועים לכל רשת זמינה, בעיקר כדי לשלוח זה לזה תמונות משותפות על רקע מדשאות בית הספר. הפער הזה מורגש אף יותר כשאנחנו נכנסים לחדר שבו מכינים את הבירה. נועם מודיע לנערים שלא יוכלו לשתות - ונענה באנחת אכזבה קולקטיבית ועמוקה.
ביומיים הראשונים של הטיול שתי הקבוצות עדיין מסתגרות בתוך עצמן, במידה רבה בגלל מחסום השפה. לאחר מכן התחביבים המשותפים כבר מסייעים למוטט אותו. "האוכל מחבר בינינו, אבל הוא לא הדבר היחיד שעושה זאת", אומר מקסי מנדל (23) הגרמני, שהשתתף במשלחת גם בשנה שעברה ולמד ממכריו איך להכין חומוס, סלט עם בורגול ושקשוקה, "האנגלית שלי די גרועה, וגם זו של הישראלים. בבישול לא צריך מילים".
אחד הקשרים החזקים והמיידיים במשלחת נוצר בין פיבי סטרוב (19) לנועם ליפשיץ (18). אולי זו האנגלית השוטפת שבפיהם ואולי מדובר במזגם הנוח, אך כבר מתחילת ההיכרות רואים שהתשוקה לאוכל ולשתייה מחברת בין שני הצעירים הנבונים, ממש כמו שקיוו המארגנים. "הלימודים פנטסטיים", מתלהבת פיבי ומספרת שחלומה הגדול הוא לטייל בעולם "ממבשלת בירה אחת לאחרת". הצעירה היפה והקופצנית לומדת זו השנה השנייה כיצד לייצר בירה, מה שיכול אולי להסביר את מצב רוחה המרומם תמידית. כשאני מבשרת לה שאיני חובבת בירה גדולה, היא יורה מייד: "אז כנראה עוד לא מצאת את הבירה שלך!"
נועם, לבבי ובעל נימוסים אנגליים - זו לא מטאפורה, הוא גדל בבריטניה - מתערב ואומר שהוא רוצה להכיר את גרמניה דרך האוכל שלה. הוא חושב ש"שטרודל התפוחים אלוהי", ולדבריו, פיבי היא ה"פרטנרית המושלמת" למסע בין מטבחים. בעוד סוגיית הכשרות לא מטרידה במיוחד את השניים, חלק ממשתתפי המשלחת הישראלית מביעים מורת רוח קלה מהנטייה הגרמנית לערבב נקניקים עם גבינות עתירות שומן.
בכלל, אם לפני ההגעה למינכן חלמו הצעירים על פרעצלים פריכים מתפקעים ממלח ומחמאה, הרי בסוף הטיול גם חובב הפחמימות המושבע ביותר ישווע לסלט ירקות סולידי עם גבינה. "האוכל בארץ הרבה יותר טעים", קובע אור גבאי (17) בדרמטיות (שלא במפתיע, הוא חולם להיות שחקן), וזוכה להנהוני הסכמה מצד חבריו.
הצלקות שנערי עיינות סוחבים איתם מבתי הספר הקודמים כנראה הגלידו, או לכל הפחות לא גרמו להם לחשוש מלהיקשר לבני אדם חדשים. קל לדובב אותם, הם נטולי גינונים של מתבגרים מן המניין ובעיקר קשובים לסביבה: כל בקשה לסייע בסחיבת חפצים נענית ברצון, כל מפגש הוא הזדמנות לנשיקה ולחיבוק. "לפני עיינות הייתי חסרת ביטחון, הרגשתי לא בנוח עם עצמי", מגלה כריסטינה (17.5), שנמצאת כעת בשנה השלישית והאחרונה, "היה לי קשה להתחבר לאנשים, לגשת אליהם. בעיינות מקבלים אותי כמו בבית. זה בית שני, וכל מחנכת היא סוג של אמא".
החברים החדשים ממינכן דווקא תולים את ההתנהגות בארץ המוצא, ולא בהכרח ברקע האישי או הפדגוגי. "הישראלים קולניים, שמחים, ליבם פתוח", אומרת פיבי, "הם עושים כל דבר בתשוקה, לטוב או לרע".
במרחק 30 דקות בלבד
ביום השלישי של המשלחת למינכן צצה נקודת דמיון בין התלמידים משתי המדינות. היא מופיעה דווקא בביקור במחנה הריכוז דכאו, מרחק כ־30 דקות נסיעה מבית הספר. אי אפשר לברוח מההיסטוריה, והמשלחות לא מנסות. הבעיות מתחילות כשמשתדלים לסחוף את הנערים הציניים והתזזיתיים בחוויה שמוכרת להם מאוד, אפילו יותר מדי.
"בכל שנה אני מזמינה מישהו שידבר על השואה", משתפת אנדריאה, "הצעירים שלנו יודעים על כך בכלליות, לא לעומק. 'למה אנחנו תמיד צריכים לשמוע על זה כל כך הרבה', הם שואלים אותי, 'זה קרה לפני 70 שנה'. אני עונה שהם צריכים להכיר את ההיסטוריה שלהם, ושזה חלק מהצורך שלנו להבטיח שהיא לא תחזור על עצמה. גם היום אנשים נענשים בגלל הגזע והאמונות שלהם. זה יכול לקרות שוב".
היא אשת ספר, אנדריאה. על המדף בביתה דרים יחדיו וויליאם פוקנר, ריינר מריה רילקה, תומס ברנהרד, מאיר שלו ואלי עמיר. הכותבים הצעירים בארצה, היא טוענת, "לא כותבים על השואה באופן ספציפי, אלא על סוגיות בינלאומיות. חלקם כועסים על העובדה שעדיין מקשרים אותם לשואה". אצלה בראש, בכל מקרה, הקישור עוד פועם וכואב. בהזדמנות זו או אחרת נסעה לעיר היוונית קלבריטה, שהוורמאכט ביצע טבח בתושביה במהלך מלחמת העולם השנייה. "היינו שם עם אנשים רבים ממדינות שונות. נסענו ברכבת ולא העזתי לפתוח את הפה ולדבר גרמנית. הרגשתי אשמה". על העבר של אביה היא לא יודעת יותר מדי. "הוא לא נהג לשתף אותי במה שעבר עליו", היא מודה. "אני יודעת שהוא נשלח ליוון וכולי תקווה שהוא לא היה מעורב בפעולות אכזריות. אף ילדה לא רוצה לחשוב על דברים כאלה כשהיא נזכרת באבא שלה". כשאני מעלה בפניה את האפשרות שבעצם קיום המשלחות האלה יש משום שחרור מהנטל שהיא סוחבת על עצמה, שלא בצדק, אנדריאה לא מכחישה.
בדכאו, בין הצריפים המשוחזרים, הבונקר והמוזיאון, מקיימת המשלחת טקס זיכרון. עבור חלק מהנוכחים מדובר בביקור השני או השלישי במחנה. האווירה, בשתי מילים: "להתרגש, בפקודה". כריסטינה שרה את "הליכה לקיסריה" של חנה סנש; בשלב מסוים כמה מהתלמידים הגרמנים נרדמים. חוצפה? בהחלט. ניסיון להתנער מהזיכרון? רחוק מזה, רק איתות שצריך לחשוב מחדש על הדרכים לשמר אותו.
"זה עסק רגיש", מסכמת פיבי ומגלה: "כשביקרנו ביד ושם די בכינו, כי ראינו את מה שהעם שלנו עשה. חשתי בושה עמוקה מאוד, אבל אנחנו צריכים להסתכל קדימה, כי אני אישית לא עשיתי דבר. לא יכולנו להשפיע על מה שקרה".
זה מה שנשאר
בסוף מגיעה העת לארוז מזוודות. רק הזמן, והפייסבוק, יעידו אם הידידות שנוצרה בין הקבוצות תחזיק מעמד. "השאיפה היא שיישארו בקשר, אבל זה לא קורה הרבה", מודה אנדריאה, "זו לא חברות עמוקה". מה שבכל זאת נשאר, לפחות אצלה, הוא שינוי בתפיסה. "לפני עיינות הייתי אומרת שהחינוך הגרמני רציני יותר מהישראלי, אבל עכשיו אני רואה שהם מתייחסים לילדים במסירות - באופן שבו הם מחפשים אותם ומנסים לפתור כל בעיה. הם רואים את האדם, לא רק את התלמיד שנמצא בבית הספר שלהם".
בשבועות שאחרי הנחיתה בארץ, הרדיו לא משאיר מקום לספק: חוזרים לשיגרה. הדיווחים עוסקים בקיצוץ בתקציבי החינוך של הרשויות המקומיות, בהפגנות נגד קיפוח וגזענות, בחשש להעתקות בבגרויות. המחשבה הבלתי נמנעת היא שקצת תשומת לב אמיתית, מהסוג שמעניקים לתלמידי כפר הנוער, היתה יכולה רק להועיל.
"יהיה קשה מאוד לעזוב את עיינות", חותמת כריסטינה, שבתום הלימודים תבצע שנת שירות בגרעין "איתן". "לא רוצה לדבר על זה! עדיין נשאר לי חודש וחצי. לו הייתי ממשיכה ללמוד בבית הספר הקודם, לא הייתי מפתחת כישורים מיוחדים או אהבה לאוכל. אני בת מזל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו