מבט לאיראן: מי צריך עכשיו בלגן בהר הבית?

שר הביטחון הנכנס, יואב גלנט, קיבל השבוע טעימה ממה שמצפה לו בתפקיד. לא שמשהו מהנושאים היה זר לו, אבל הוא קיבל אותם במרוכז, כמו עיסה דביקה שלא ניתנת להפרדה: יו"ש, עזה, הר הבית, לבנון, סוריה, איראן, ירדן והמפרציות, ארה"ב ואירופה, ומעל הכל - הפוליטיקה הישראלית.

את עיקר העיסוק תפס מטבע הדברים ביקורו של איתמר בן גביר בהר הבית. הוא גרר אחריו גינויים מקיר לקיר בעולם הערבי, כעס במערב, וגם רקטה סמלית שהתעופפה מעזה. יש שקושרים לכך גם את דחיית ביקורו של ראש הממשלה נתניהו באיחוד האמירויות, שתוכנן לשבוע הבא. בין שהדברים נכונים ובין שלא, גם האמירויות התייצבה לצד המבקרים (כולל פנייה לדיון באו"ם). זה לא יפגע ביחסיה עם ישראל, אבל צריך לראות בכך כרטיס צהוב: היכולת של מדינות ערב המתונות להכיל נושאים שקשורים בהר הבית מצומצמת מאוד.

בן גביר הוא לא השר הראשון שעולה להר. קדמו לו אורי אריאל וגלעד ארדן. קשה להבין מדוע לא כל השרים לביטחון הפנים מבקרים תדירות בהר, לא מסיבות יהודיות דתיות אלא ממניעים מבצעיים - כדי להבין את הנפיצות ולעמוד על סידורי הכוחות במקום, שנמצא באחריותם. יתרה מזאת, האירוע כולו גם מייצג אנומליה: יהודים לא יכולים להתפלל במקום הקדוש להם ביותר, בשעה שלפלשתינים זה מותר.

אבל בן גביר לא עלה מתוקף אחריותו אלא כדי להתריס, ואנומליות לא מתקנים באצבע בעין. לא במזרח התיכון, לא בהר הבית. מדובר בנקודה ארכימדית; קחו כל מוסלמי בעולם, מג'קרטה ועד נואקשוט. ספק אם אפילו מקצתם יידעו להצביע איפה ירושלים ממוקמת, אבל בסלון שלהם, או בחדר השינה, תהיה תלויה תמונה של הר הבית. רבים מהם גם לא יידעו להגיד איזה משני המסגדים הוא הקדוש, אבל זה לא משנה; הר הבית הוא סמל שישראל, בתבונתה המדינית והביטחונית, נמנעה מלשחק איתו ב־55 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים.

אין הכרעה

בן גביר נבחר כדי להחזיר את המשילות והביטחון הפנימי בערי ישראל. מתבקש היה שאת סיורו הראשון יקיים בנגב או בגליל, אבל הוא רצה להתחיל בגדול. שכווולם יידעו שהוא כאן, לא רק בישראל - בכל העולם. בניגוד למה שפורסם, מערכת הביטחון לא ביקשה שיימנע מלעלות להר. היא הציגה משמעויות והבהירה שתדע לאבטח את המתווה שנקבע: ביקור קצר, בשעת בוקר מוקדמת, ללא תקשורת וללא תפילה.

מהתקיפה הראשונה של חיל האוויר (לפי מקורות זרים) בדמשק תחת גלנט, אפשר ללמוד שמה שהיה הוא שיהיה: איראן ממשיכה לנסות להבריח אמל"ח מתקדם, וישראל נחושה לסכל את הפעילות הזאת

בילדותיות האופיינית לו, חגג השר את העובדה שהתקשורת לא ידעה על עלייתו להר, והלכה אחרי הספין ולפיו הוא נעתר לבקשתו של נתניהו לדחות את הביקור. חוכמה גדולה; לשקר לתקשורת כאילו הביקור נדחה לשבועות הקרובים, ואז להפתיע ולעלות בחצי־גניבה. לתקשורת לא היתה סיבה לחשוד שהוא משקר, אבל סביר שהיא למדה לקח: הודעותיו יילקחו מעתה עם קמצוץ מוגבר של מלח.

הביקור לא תרם דבר לגאווה הלאומית, למשילות, לעליית יהודים נוספים להר או למאזן הביטחוני מול הפלשתינים. החשבון, לעומת זאת, הוגש מייד; קר ויבש כדרכו (צריך לקוות שלא יגרור גם נפגעים). מי שחשב שחמאס "למד לקח", קיבל בלילה רקטה מעזה. היא נפלה אמנם בשטח פלשתיני פתוח, אבל זה היה איתות ברור.

בשונה ממדיניותה תחת הממשלה היוצאת, ישראל נמנעה מתגובה על התקיפה הזאת. ימים יגידו אם מדובר באירוע חד־פעמי או בשינוי מדיניות. צה"ל והשב"כ היו עד כה מובילי הקו שצידד במשוואת התגובה המיידית - כולל ניצול של כל אירוע כדי לפגוע ביעדים משמעותיים שקשורים להתעצמות הצבאית של חמאס – וספק אם הם יובילו קו אחר בעתיד. כמה צייצני ימין טענו ברשת שהלוגיקה מאחורי היעדר התגובה קשורה במהלך גדול בהרבה, שסופו בהכרעת חמאס. נדמה שהם דיברו מהמיית ליבם: אין שום דבר בהיסטוריה של נתניהו שיכול ללמד על כוונה לנהל מערכה שסופה הכרעה בעזה (ויעידו על כך שלושה מבצעים ו־12 שנות רקטות בתקופותיו כראש ממשלה).

גם גלנט, שהיה אלוף פיקוד הדרום בזמן מבצע עופרת יצוקה, לא צידד בעבר במהלך כזה, וספק אם שינה את דעתו. משני צדדיו הוא ימצא כעת שניים מיורשיו בפיקוד - הרמטכ"ל הנכנס הרצי הלוי ומנכ"ל משרד הביטחון הנכנס אייל זמיר - שגם הם שקולים ומרוסנים בהפעלת כוח. לשלישייה הזאת (וגם לנתניהו ולראש השב"כ רונן בר) ברור גם הקשר הישיר שקיים בין הר הבית לעזה: שעיסוק יתר בהר הבית יוביל בהכרח לחוסר שקט ברצועה, וגם ביו"ש ובחזיתות נוספות.

גרוע מכך, ענייני ההר מסיטים את הקשב הישראלי מעיסוק בסוגיה החשובה ביותר - איראן. על פי מקורות זרים, חיל האוויר רשם השבוע את תקיפת הבתולין שלו בדמשק תחת גלנט. אפשר ללמוד ממנה שמה שהיה הוא שיהיה: איראן ממשיכה לנסות להבריח אמל"ח מתקדם לסוריה וללבנון, וישראל נחושה להמשיך לתקוף כדי לסכל את הפעילות הזאת.

חימום הקשרים עם מוסקבה (שהתבטא בשיחת הטלפון בין שרי החוץ) נועד, בין היתר, לנסות לחסום את ההשלכות הפוטנציאליות של הציר הרוסי־איראני המתהדק כתוצאה מהסיוע האיראני למלחמה הרוסית באוקראינה. סיכוייו של המאמץ הישראלי הזה מוטלים בספק, אבל סיכוניו ברורים, ובראשם עימות ישיר עם וושינגטון ובירות אירופה, שרואות במוסקבה פושעת מלחמה.

ידיים יציבות

הפעילות הביטחונית האינטנסיבית הזאת מילאה את הלו"ז של גלנט, שבחר לערוך את סיורו הראשון בגזרה הבוערת ביותר - פיקוד המרכז. אבל את המפגש החשוב ביותר שלו קיים דווקא בקריה, עם פורום המטכ"ל. זה היה מפגש רוטיני לכאורה, שנועד לסמן וי, אבל גלנט הבהיר בו לצמרת צה"ל המודאגת את שנדרש להבהיר: לצבא יש מפקד אחד, והוא הרמטכ"ל, ומעליו שר הביטחון והממשלה. לא יהיו מפקדים אחרים, לא פוליטיקאים ולא רבנים, ואף אחד לא ימנה או יפקד בדרך אחרת.

לדברים יש חשיבות משולשת. קודם כל לשמירת שלמות הצבא ואחדות הפיקוד והמשימה, שנתונים כעת לאיום ממשי. שנית, לציבור שמודאג שפוליטיקאים תאבי שררה יקרעו נתחים מהסממן האולי־אחרון של אחדות שנותר פה. ושלישית, לגלנט עצמו, שמבין כי ייבחן בין היתר ביכולתו לשמור על שלמותו של צה"ל (וגם תקציבו), לא פחות מאשר בדרך שבה יפעל בחזיתות השונות.

גלנט אמנם הוביל במקביל החלטה משותפת עם השר במשרדו, בצלאל סמוטריץ', שמעידה על כוונה להסדיר את מעמדה של הישיבה בחומש, אבל ספק אם גם שם הוא יצדד במהלך נרחב מזה. גם על הגזרה הזאת הוא פיקד בעבר (כמח"ט ג'נין), וקשה לראות אותו מגבה מהלך להקמה מחודשת של יישובים יהודיים בחלק הנפיץ והמדמם ביותר של יהודה ושומרון. אירועי השבוע האחרון - ובהם גם השבת גופות של שני מחבלים פלשתינים - מלמדים שבניגוד למשרד לביטחון הפנים, בכל הקשור למשרד הביטחון הידיים יציבות על ההגה.