מינויי אוחנה ולוין הם העברת מסר למערכת המשפט - נגמרו הדיבורים

ממשלת נתניהו השישית לא רק שלא קיבלה רגע של חסד, היא התחילה במינוס. מחדלים וחוליים של הממשלה היוצאת כבר נרשמו על שמה עוד בטרם כיהנה אפילו דקה. חיילים תוקפים מפגיני שמאל? בן גביר אשם. חשוד לא הגיע לחקירה ונעצר? זה בגלל נתניהו. במכולת בשכונה חרדית בירושלים נתלה שלט האוסר כניסת נשים מהשעה 11? זה בגלל הסיעות החרדיות. מישהו אמר משהו על הלהט"ב? זה החלק של אבי מעוז.

הימשכות המשא ומתן הקואליציוני היא הגורם המרכזי למתקפות האופוזיציה, המגובות כרגיל ברוב כלי התקשורת ומערכות נוספות בפקידות הממשלתית, במשפט ובאקדמיה. תוצאות הבחירות נתנו לכל אלה מכה של ממש. ההלם היה כה גדול, עד שיאיר לפיד מיהר להודיע שבוע אחרי הבחירות על ישיבת הממשלה האחרונה בראשותו. גם הוא לא דמיין שחודשיים אחר כך עוד יעמוד בראשות אותה ממשלה וימתין לחילופיו.

הקמת הממשלה היא גם סוף לקמפיין "נתניהו חלש" שהגה לפיד, שלפיו נתניהו נכנע לגחמותיהם של כל השותפים הקואליציוניים וזנח, כביכול, את מצביעי הליכוד. האמת שונה. בקואליציה החדשה אין אפילו הפרה אחת של ההבטחות שלפני הבחירות. איש לא היה צריך להתנצל על שלא עמד במילתו, שום מפלגה לא היתה צריכה להפוך צד או לשנות את עורה כדי שהממשלה הנוכחית תוכל לקום. כל המהלכים המופיעים בהסכמים הקואליציוניים נאמרו על ידי המועמדים במפלגות השונות: מהרפורמה במשפט ועד המלחמה בפרוגרס.

כשמצביעי הימין שמו את הפתק בקלפי, לא היה בידם מידע אחר מאשר זה שלפיו נעם הולכים עם נתניהו, והליכוד עם החרדים, והציונות הדתית עם בן גביר, והם כולם עם הליכוד. אף אחד אמנם לא העריך שזה ייגמר ב־64 מנדטים, אבל את ה"אשמה" שכך זה נגמר אפשר להפיל בעיקר על הבוחרים.

הסתיימה ההודנה

מהרגע הראשון הבין נתניהו שבניגוד לרעשי הרקע והניסיונות בתקשורת לייצר דרמות ומהומה, עליו לפרק בסך הכל בין ארבעה לחמישה מוקשים בסיעתו כדי להביא לשקט וליציבות מבית. עוד ידע שמספיק לפרק שניים-שלושה כדי להשליט סדר. אין צורך לרצות את כולם. די בפירוקם ובפיזורם לכל רוח.

המסר שרצה נתניהו להעביר הוא שהנאמנות משתלמת. לא תמיד זה הלך. דודי אמסלם היה חייל נאמן. "הוא עוזר לי יותר מדי", התאונן נתניהו לא פעם כשבת שחוק על פניו, כשהתבקש להגיב על אמירות קיצוניות ומתלהמות מפיו של אמסלם. אבל לצידה של הנאמנות באה גם רשימת דרישות שנתניהו לא יכול היה להיענות לה. אם היה אמסלם מגלה גמישות בתפקידים שאותם יסכים למלא, הדרך לישיבתו בממשלה לצד נתניהו היתה סלולה. אבל אמסלם דרש את ראשות הכנסת או את המשפטים. או זה - או כלום. נתניהו הבהיר לו כי עם כל הרצון הטוב, אם אלו האפשרויות היחידות הוא ייאלץ להסתפק בשלב הזה בכלום.

את תפקיד יו"ר הכנסת הוא היה חייב, לדעתו, להעביר לאמיר אוחנה, כדי להוריד אותו מתיק החוץ, שאותו התכוון להעביר לאלי כהן. את תיק המשפטים ליריב לוין, יד ימינו בניהול המשא ומתן הקואליציוני ומי שיוביל את הרפורמות המשפטיות שדורשים השותפים הקואליציוניים.

לוין ואוחנה רואים עין בעין את הנושא המשפטי, ובפרט את הצורך בעליונות הכנסת, הריבון במשטר דמוקרטי, אל מול מה שהם מגדירים עריצות בית המשפט העליון. אם העליון ימתח ביקורת על הכנסת, נראה שהפעם, בניגוד לכניעה ולהתרפסות בעבר, ייאלץ להתמודד עם שני שומרי סף נחושים שיגנו על כבודו של בית המחוקקים מכל משמר, ולא יאפשרו לשופטים לרמוס אותו כפי שהתרגלו בשנים האחרונות.

המינויים של לוין למשפטים ושל אוחנה ליו"ר הכנסת הם איתות ברור של נתניהו למערכת המשפט כי פניו אינם לשלום, אלא להסלמה. שיחות ההרגעה שהוא מתכנן עם היועמ"שית ועם נשיאת העליון לא יוכלו לכבות את האש שהוצתה עם המינויים הללו.

מנגד, השותפים הקואליציוניים יכולים להיות רגועים. אם היה חשש אצלם שנתניהו ימסמס, יגמגם או יעכב שינויים הכרחיים במערכת המשפט, האיתות כעת, עם המינויים הללו, חד וברור. ההסכמים הקואליציוניים בנושא חוק יסוד: החקיקה, פסקת התגברות, יועצי משפטיים כמשרת אמון וכל כיוצא באלו, יונחו על שולחן הכנסת בקרוב ויאושרו, על אפם וחמתם של שוחרי בית המשפט ומעריצי הפרקליטות.

בזמן שבליכוד שמרו על מערכת המשפט ואיש כמעט לא דיבר על הצורך להגביל את כוחו של בג"ץ, היה לוין מהבודדים שדיברו על הדברים האלה, מכניסתו לחיים הפוליטיים כשנבחר לכהן כחבר כנסת בסיעת הליכוד עוד ב־2009. לוין הוכיח את רצינותו כאשר סירב להצעת נתניהו להתמנות לשר המשפטים בממשלת המעבר ב־2019, בטענה כי בממשלת מעבר יש מגבלות שלא יאפשרו לו לקדם את השינויים במערכת המשפט שעליהם דיבר כל השנים.

הוא הסביר אז כי אחרי כל כך הרבה שנים, ברגע שיתמנה לתפקיד לא יועילו הסברים ותירוצים מדוע לא ביצע את מה שסבר שיהיה לטובת המערכת, ולכן הוא מעדיף "לשמור" את המינוי לפעם אחרת, כשיהיה שר עם סמכויות מלאות וממשלה מתפקדת ללא מגבלות, וכל זאת גם במחיר שלעולם לא יתמנה. עדיף לי לא להתמנות אף פעם מאשר להתמנות ולא לבצע את מה שאני מאמין שטעון ביצוע, אמר. כעת, עם מינויו, חובת ההוכחה תהיה עליו.

דרעי, רק בשביל הסמליות

לוין יהיה אמון לא רק על ביצוע הרפורמות והשינויים כפי שהם מופיעים בהסכמים הקואליציוניים, אלא אף הרבה מעבר לכך, כולל להמשיך את מה שהחל לעשות אוחנה כשהתמנה לשר - ועדת חקירה למח"ש, מינוי פרקליט מדינה שאינו נמנה עם הגווארדיה המנהלת את הפרקליטות כבר שנים רבות, מינוי גוף ביקורת אפקטיבי על הפרקליטות ועוד. מהלכים אלו הופרעו על ידי בכירי המערכת, בטענה כי אוחנה הוא שר בממשלת מעבר. כמעט שלוש שנים אחרי, הגיעה עת התיקון.

כל מהלך שיחזיר את המערכת לגודלה הטבעי נמצא על השולחן. החל מביטול המשפט המתנהל בעצלתיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, מבלי ששופטי ההרכב מעיזים להשמיע אפילו אמירה ערכית אחת על שיטות החקירה הפסולות, סעיפי האישום המומצאים ושלל השערוריות החוקתיות המתגלות בו כמעט בכל יום, ועד לחקירה נגד החוקרים, נגד הפרקליטים וכל מי שידו נגעה בתפוח האדמה הרקוב הזה. כשגיבוי פוליטי מוחלט מאחוריו, עם רוב מוצק בכנסת, מתכוון נתניהו לצאת לקרב הזה כשידו על העליונה.

למזלו, מי שירה ראשון, או לכל הפחות סידר את הכלים בתנועת מלחמה, הוא בית המשפט, שהחליט לתת צו ביניים למינוי אריה דרעי לשר וקבע דיון בהרכב מורחב של 11 שופטים לקביעת כשירות מעמדו. השופטים יודעים שמדובר בקרב אבוד. דרעי יהיה שר בממשלה הבאה, נקודה. חברי הקואליציה יתגייסו בכל כוחם כדי לאפשר לראש מפלגה שעליה נשענת הקואליציה כולה, להתמנות לתפקיד באין מפריע.

אבל עצם קביעת הדיון היא קזוס בלי. מדובר בחוק יסוד. כזה שנשיא בית המשפט העליון בעבר והוגה המהפכה החוקתית אהרן ברק קבע כי הוא נעלה מכל חוק אחר, ועליו ביסס את התיאוריה שהפכה לאם כל חטאת כי בית המשפט רשאי לפסול חוקים של הכנסת.

לא זו אף זו - בית המשפט החליט כי יהיה זה דיון פתוח שישודר באתר הנהלת בתי המשפט. החלטה מבורכת בדרך כלל, אולם במקרה הזה הכוונה שקופה עד גיחוך - רגע לפני השורה התחתונה הקובעת שדרעי יכול להתמנות לשר, רוצים השופטים שאמירותיהם הערכיות והנמלצות יישמעו בכל בית. שהכל יידעו עד כמה נאלח הוא דרעי, עד כמה ציניים הם הפוליטיקאים ובפרט הממשלה הנכנסת, המעוניינת בבחירתו, ועד כמה קשה להם, המוארים, לאשר את המינוי.

מחסום לתהלוכת הבושה

בשבוע הבא ישתחרר מהכלא המחבל כרים יונס, רוצחו של החייל אבי ברומברג הי"ד, לאחר שמסיבה תמוהה בחר נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס ז"ל לקצוב את עונשו. יונס, שעליו נגזר מאסר עולם, הוא ישראלי המתגורר בעארה, ושם מתוכננות לו קבלת פנים ותהלוכת ניצחון, אחרי עשרות שנים בכלא.

בשבוע שעבר גורש המחבל סלאח חמורי לצרפת, באופן כמעט תקדימי. על פי החוק הקיים, או נכון יותר על פי פרשנות משפטית שלו, ניתן לגרש מחבל בעל אזרחות כפולה בלבד. חמורי הוא אזרח צרפת, ולכן התאפשר הדבר לגביו. עם גירושו של יונס יש קשיים משפטיים בשל היותו בעל אזרחות ישראלית בלבד.

בתקופה הקרובה צפויים להשתחרר שורת מחבלים ורוצחי יהודים אחרים בעלי תעודת זהות כחולה. בן דודו של כרים, מאהר יונס, שותפו לרצח החייל ברומברג ב־1980, ישתחרר ב־19 בינואר, ויזכה גם הוא לתהלוכת ניצחון בתוככי מדינת ישראל.

ווליד דקה, בעל אזרחות ישראלית שגר טרם מאסרו בבאקה אל־גרבייה, חטף ורצח ב־1984 את החייל משה תמם הי"ד. בהחלטה תמוהה נוספת, קצב הנשיא פרס את עונשו ל־37 שנה והוא עתיד להשתחרר ב־23 במארס 2023. המחבל מוניר רג'בי, תושב חיפה, חבר לחוליית חמאס מחברון כדי לסייע ולבצע פיגוע בעיר שבו נרצחו 17 אזרחים, תשעה מהם תלמידי בית ספר. הוא נידון ב־2003 למאסר עולם עם קצבה של 20 שנה, ועומד להשתחרר מהכלא גם הוא במארס 2023.

בשל הקשיים המשפטיים לגרשם - מאחר שכולם אזרחים ישראלים ללא אזרחות כפולה - הגה פורום "בוחרים בחיים" מייסודם של מרב והרצל חג'ג', הוריה של שיר חג'ג' הי"ד שנרצחה בפיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים (שבשבוע הבא חל יום השנה השישי להירצחה), חוק מידתי שיגבר על הקשיים המשפטיים בגירוש המחבלים. הוא ימנע את המראות הקשים של תהלוכות שמחה והסתובבות חופשית של המשוחררים ברחבי ישראל.

על פי החוק המוצע, כל מחבל ישראלי שמקבל משכורת מרמאללה, בהתאם למדיניות הרשות לשלם לרוצחי יהודים, ייחשב כבעל זיקה לרשות ויראו אותו כבעל אזרחות בה. למחבל תהיה אפשרות לוותר על הכסף, כולל מה ששולם למשפחתו בתקופת מאסרו, ולשמור על אזרחותו הישראלית, או לקבלו ולהיות מגורש ליישובים הערביים ברחבי יהודה ושומרון.

בשל בהילות העניין, ובשל העובדה כי לחוק ככל הנראה יהיה רוב מוצק בקואליציה הנכנסת, ביקשו ראשי הפורום מהוועדה המסדרת שבשליטת הליכוד לזרז את הליך החקיקה באמצעות "פטור מחובת הנחה". אלא שיואב קיש, יו"ר הוועדה, הבהיר כי ידיו קשורות. על פי ההסכמות בין הליכוד לאופוזיציה, רק ארבעה חוקים מכל צד יקבלו את האישור לזירוז ההליכים, והליכוד כבר השתמש במכסה שלו לחוקים הקואליציוניים.

קיש הציע לחג'ג' לפנות לח"כ שרן השכל, המרכזת את העניין מטעם האופוזיציה. אלא שהשכל היא שותפה בכירה בקואליציה היוצאת, זאת ששיתפה פעולה עם רע"מ, ומי ששימשה מטרה לחיציהם הכואבים של אנשי הפורום והמשפחות השכולות. המוטיבציה שלה לשתף פעולה עם אלה שמתחו על הממשלה האחרונה ביקורת חריפה לא בדיוק הרקיעה שחקים, וכך נפל החוק בין הממשלה היוצאת לנכנסת.

לאחר שהושבעה הממשלה, כבר לא נותר זמן רב, בלשון המעטה, אבל העברת החוק עדיין אפשרית.