"אני כועס על הסדרה ועל הראיונות שקיימו היוצרים כדי לקדם אותה", אומר לי אליעזר (גזר) הלל, בנו של יעקב הלל, אחד מאסירי מחנה המעצר שעומד במרכז הסדרה "קרתגו" המשודרת בימים אלה בכאן 11. אליעזר הוא גמלאי שב"כ ומחבר הספר "ועל המכתבים שיעידו", העוסק בהתכתבויות מהשבי ואליו. הוא לא היחיד. ברוך גוטמכר (98) היה אחד מלוחמי אצ"ל שהוגלו למחנות באפריקה בגל הראשון. "שום דבר ממה שמופיע בסדרה הזאת לא היה באמת", הוא אומר לי השבוע מביתו שבחיפה, "זוהי השחרת פנים שלנו, הלוחמים".
הסדרה, שיצרו ינץ ורשף לוי, מגוללת את סיפורו של מחנה "קרתגו" בסודאן, אחד משלושה מחנות המעצר שאליהם גורשו מאות לוחמי אצ"ל ולח"י על ידי שלטונות המנדט הבריטי בשנים 1944 עד 1948. השניים האחרים היו "סמבל" שבגבול אריתריאה ו"גילגיל" שבקניה. בין 251 העצורים הראשונים שהוגלו ל"קרתגו" ב־44' היה גם אליהו לוי, אביהם של יוצרי הסדרה.
גזר, כאמור, כועס מאוד על הסילופים ההיסטוריים ומונה אותם בזה אחר זה: "בסדרה הם מספרים שאבא שלהם ישב שבע שנים וחצי באפריקה, בעוד הגלות נמשכה פחות מארבע שנים בסך הכל, ומכיוון שאני יודע בדיוק באיזה תאריך אבא שלהם הגיע לשם ומתי הוא שוחרר, אפשר לגלות בחשבון פשוט שמדובר רק בשנתיים ושישה חודשים וחצי. אבל זאת רק ההתחלה. הדבר הזה שמוצג, כאילו לוחמי מחתרות ישבו באותו בסיס עם נאצים ופשיסטים, זה פשוט לא נכון. אם נדמה למישהו שנאצי היה מגיע למרחק נגיעה מיצחק שמיר ושורד - הוא לא יודע על מה הוא מדבר".
הלל מגבה את טענותיו בספרייה העמוסה שלו, שבה עשרות ספרים על אודות תקופת המחתרות בכלל והגלות באפריקה בפרט. "עשרות ספרים נכתבו על אודות המחנות. ספרי עדויות, זיכרונות, אנציקלופדיות וספרי מחקר. קיימים סרטים דוקומנטריים, ראיונות, עיתונים, תמונות. הכל על המדף. ניתן לדעת על כל יום מכל שנות הגלות. יש שרטוטים ותרשימים של המחנות. יודעים את הרכב צריפי המגורים, מי ישן בכל חדר... יודעים את תפריט הארוחות שלהם".
"האינפורמציה זלגה לארץ בזמן אמת", ממשיך גזר, "כי בכל יום נשלחו מכתבים משם לארץ. אין מילה על נאצים. יתרה מכן, בקרתגו חגגו הגולים את ליל הסדר הראשון. לקראתו נשלחו שני רבנים מהארץ. אחד ניהל את הסדר ואחד היה שוחט. הם באו לזמן קצר, ואז שבו לארץ וסיפרו מה הם ראו. גם בתיעוד שלהם אין זכר ל'עובדה' זו, שסביבה מתרחשת עלילת הסדרה. מדי פעם גם היו גולים שהוחזרו לארץ ושוחררו. כשהם הגיעו, התקשורת המקומית עטה לראיין אותם. לאמא שלי היה אוסף של גזרי עיתונות מהתקופה, בעיקר מעיתון 'המשקיף', על כל מה שעסק בגולים, כי אבא שלי היה באפריקה באותה תקופה. אין שום זכר לנאצים כי לא היה דבר כזה, וזאת ליבת הסיפור של הסדרה".
גם במכתבים שנשלחו אל המחנה וממנו, אין לדבר זכר. "מכל המחנות באפריקה שבהם שוכנו הגולים, 'קרתגו' היה הקשה מכולם מבחינת הצפיפות והתנאים הסניטריים", מסביר הלל.
"המשפחות בארץ יצרו לחץ על הנציב הבריטי בארץ. במכתביהן הן הביעו כעס על התנאים הקשים שבהם שוהים יקיריהן, אבל אף אחד לא כתב על נאצים ששהו איתם באותו מחנה, כי לא היו נאצים שם. צריך דמיון חולני כדי לחשוב על אפשרות כזאת".
מה שמרתיח את גזר במיוחד הוא שגם בראיונות שקיימו האחים סביב השקת הסדרה, הם חזרו על כך ששהו במחנות נאצים ופשיסטים, גם כשזה לא משרת צורך דרמטי. "כשבפרק השלישי מתקיימת בריחה משותפת של איש לח"י ושל נאצי, זה מטורף, זה לא יעלה על הדעת. אבל כשחוזרים על השקר הזה בראיון, כאילו זה באמת היה ולא חלק מחירות אמנותית, זה ממש לא מובן לי".
עוד בפרומו הייתי סקפטי
אבל זה לא הדבר היחיד שמפריע לגזר. "הגולים מוצגים ב'קרתגו' כמו קריקטורה פשיסטית ירודה. אבל אין דבר שונה יותר מהמציאות: הגולים האלה היו המיטב. את יודעת כמה תרבות, הדר ויצירתיות היו כלואים במחנות האלה? היו ביניהם עורכי דין, אנשי ספר ותרבות, רופאים. זה באמת דור הענקים, דור ההנהגה שהיה אמור להיות לנו - וחלקם באמת הפך לכזה. להנמיך אותם כל כך זה לפגוע בזכרם, לפגוע במשפחותיהם ולפגוע בכל הציבור שלא יודע את האמת ומתרשם מזה.
"ומעל לכל: 'גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המוות', השורה מהמנון הלח"י, לא היתה בעבורם שיר או סיסמה, אלא ציווי. השורה הזאת היא הם, עצמם ובשרם. כשעושים מאנשים כאלה קריקטורה, אני כועס. למעשה, חוץ מהשם 'קרתגו', והעובדה שהיו שם גולי מחתרת - שום דבר לא נכון בסיפור. אתה מקבל מיליוני שקלים ואתה לא יכול להשקיע מיליון בלהגיד את האמת?!" הוא אומר בכעס.
"אני מראש החלטתי שלא לראות את הסדרה הזאת", אומר חמי כהן (73), בנו של יהושע כהן, שהיה מבכירי לח"י ואחד מגולי אפריקה. "כבר מהפרומואים היה ברור לי לאן זה הולך. מספרים שנאצים היו שם כשהם לא היו שם. מובן שכל מי שאבא שלו ישב שם, ואבי היה שם ארבע שנים, מרגיש שלא בנוח עם ההצגה הזאת".
כאמור, גיבור הסדרה, אליהו לוי, מתואר כמלשן, ולכן אסירי המחתרת האחרים מאיימים לרצוח אותו. "היו תקופות בלח"י שאווירת החשדנות היתה כה חריפה, שאני זוכר את אבא שלי מספר שהוא לא היה יכול לסמוך אפילו על עצמו. בגלל החשד שהוא הלשין כנראה לא התנהגו אל לוי יפה, אולי לא חייכו אליו בחדר האוכל, אבל לא מעבר לזה. אבל מה שהיה באפריקה - נשאר באפריקה. השאלה שלי היא מה מרוויחים הילדים של אליהו מזה שעכשיו ידברו על אבא שלהם כמלשן".
ברוך גוטמכר, כאמור, היה שם בעצמו וזוכר את לוי באופן אישי. "בספר של גולי קניה מופיע האבא של רשף לוי, אבל לא כחבר לח"י. הוא באמת היה איתנו יחד באפריקה, אבל לא חפר מנהרות או השתתף בבריחות כמונו כי הוא היה מנודה. אני יודע שהוא נחקר בארץ, אולי הוא מסר מסרים, אני לא יודע להגיד, ייתכן שהבריטים וההגנה לחצו אותו והוא לא הצליח לעמוד בזה. אבל מה שעשו בסדרה 'קרתגו' זה לא שייך לנו. לא היה ולא נברא". גוטמכר מתייחס לגזר דין מוות שהוצא, לכאורה, נגד לוי על ידי אחד ממפקדי המחתרות בסדרה.
"לא היו גרמנים אצלנו. רק האסירים מהמחתרות אצ"ל ולח"י, בריטים ושומרים סודאנים. זה אולי חלום שלהם או משהו. זה מרגיז כל מי שקשור לגולי קניה ולמחתרות, כי עושים מאיתנו צחוק. גם ההתייחסות לבריטים לא נכונה. הבריטים לא התעמרו בנו. המקרה היחיד הזכור לי הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: היתה בריחה של שלושה אנשי לח"י, והקצין שתפס אותם כבל אותם והריץ אותם. כשהוא חזר למחנה, ביזינו אותו. הוא רצה להיות איתנו בליל הסדר, אבל זרקנו אותו מהמחנה".
"המחנות באפריקה נועדו לעצורים שנחשדו בהשתייכות למחתרות, בדרך זו או אחרת", מסביר זאב גולן, סופר והיסטוריון המתמחה בחקר המחתרות. "לא נכלאו שם נאצים או פשיסטים. לא ידוע לי על מקרים של מכות בין העצורים, אף שייתכן שבמשך זמן כה רב ועם כל כך הרבה אנשים שעברו במחנות, מישהו הלך מכות. בכל מקרה, רצח בוודאי לא היה".
בסדרה מתואר מפקד בריטי סאדיסט המתעלל בעצורים. גולן כופר בכך. "היו שומרים שהקשו על העצורים והיו שהיטיבו עימם. לרוב היחסים היו קורקטיים. היוצא מן הכלל, כמובן, הוא מקרה הרצח של שאול הגלילי ואליהו עזרא בט"ו בשבט 1946. אפשר לדייק ולומר שהם נרצחו על ידי השומרים הסודאנים ולא הבריטים, אם כי אפשר להשיב שהבריטים הסיתו את הסודאנים נגד היהודים. בכל אופן המקרה הזה היה יוצא דופן. הוא התרחש במחנה 'סמבל', הידוע גם כ'אסמרה', ולא ב'קרתגו'".
"בכל ארבע שנות הגלות באפריקה אין דיווח על הכאת אסירים", מוסיף גזר. "היחסים מול הבריטים היו הוגנים, והיה אפילו גם שיתוף פעולה במקומות רבים, כי חלק מהשומרים הבריטים היו יהודים, ויכולת לשמוע אסירים ושומרים מדברים יידיש ביניהם", הוא אומר ומחייך. "לבריטים היה אינטרס לעבור את התקופה בשלום. הם לא היה צריכים בלאגן".
קרתגו כפי שסיפר לי אבי
"ראיתי רק את הפרומואים לסדרה, ובאתי לכלל מסקנה שאני לא מתכוון לצפות בה, כי היא מבוססת על שקר גמור. לא היו שם נאצים ולא היו שם פשיסטים, ולו היו חיים כאלה בכפיפה אחת עם עצירי מחתרות, האחרונים לא היו מסתפקים בהפגנה עם צעקות. האנשים האלו ידעו לעשות כל מיני פעולות, אלמלא כן לא היו מגלים אותם לשם", מסביר ההיסטוריון אריה נאור, פרופ' אמריטוס למדע המדינה, לשעבר ראש החוג לפוליטיקה ולתקשורת במכללת הדסה.
"הסדרה מעוותת את דמות העצירים, ובכללם גם את זו של אבי, שהיה עצור במחנות מיומם הראשון ועד האחרון. היא מתארת אנשים גסים שלכל היותר יודעים לצעוק 'מוות לנאצים', בעוד הם היו אנשים בעלי השקפה עמוקה ועסקו גם בבירורים רעיוניים, היו מאורגנים בינם לבין עצמם, פרסמו כתבי עת והעבירו קורסים שונים בעברית ובהיסטוריה. פשוט צריך לפתוח את אחד מספרי הזיכרונות הרבים שנכתבו, כמו זה של יעקב מרידור 'ארוכה הדרך לחירות'. אילו יוצרי הסדרה היו קוראים מה שאנשים כתבו, הם היו יכולים להוציא סדרה מרתקת שבאמת מבוססת על סיפורים אמיתיים".
נאור מספר על קרתגו כפי ששמע מאביו. בניגוד למתואר בסדרה, שבה נראה המחנה כממוקם בלב ג'ונגל עבות, הוא מספר ש"בקרתגו היה מאוד לא נוח. אקלים מדברי, היה שם חם מאוד. האווירה מול הקצינים הבריטים, לפי מה שאני מבין, השתנתה לפי מי שפיקד על המחנה באותה עת. היו כאלה שנקטו טקטיקה קשה יותר וכאלה שנקטו טקטיקה ספורטיבית יותר, אבל בניגוד למתואר בסדרה, אני לא חושב שהיתה התעללות סאדיסטית בעצירים". פרט נוסף שאינו הגיוני בעיני פרופ' נאור הוא דמותה של אשת מפקד המחנה, המשמשת אחות. "לא היו במחנות באפריקה נשים בכלל. מובן מאליו למה. מדובר בשנות ה־40, לא מתקבל על הדעת שיביאו אז נשים למחנה של גברים".
יבואו ויגידו היוצרים שאי־הדיוקים המופיעים בסדרה הם חלק מהחופש האמנותי הלגיטימי.
"אין לי שום דבר נגד חירות אמנותית. להפך, אני חסיד קנאי שלה. אבל הסדרה הזאת יוצרת במכוון או שלא במכוון תחושה בקרב הצופים בה שמדובר באמת היסטורית".
וזה בדיוק גם מה שמעציב יותר מכל את גזר. "אם תעשי סדרה שבה אלעזר בן יאיר, מפקד מצדה, מקבץ את כל הנצורים במבצר, ואז, במקום להתאבד, עולה על חללית וטס לירח, לא תהיה לי שום בעיה עם זה. למה? כי סיפור מצדה הוא סיפור ידוע, ואם תכתבי דבר כזה - יהיה ברור שזה פרי דמיונך. הציבור יודע מה נכון. אבל אם לוקחים פרק היסטורי שלצערי הוא לא מוכר מספיק, ומערבבים אותו בשקר וברמייה, זה מה שייחרת בזיכרון הציבורי. זה למכור היסטוריה חלופית כשההיסטוריה המקורית לא מוכרת".
"אני לא יודע למה הם עשו את הסדרה ככה", מסכם גוטמכר, "צריך להודיע שלא היה ולא נברא. ושלא ישדרו את הסדרה הזאת יותר".
רשף לוי העדיף שלא להגיב לדברים.
