שיער, לא המחזמר: אראל סג"ל על מה שמתרחש בראשו

הטריק הכי ישן במדריך לכותב הטורים הוא לשבור את הקיר הרביעי ולכתוב על ייסורי הכתיבה ועל המוזה כפוית הטובה והמטונפת שמשחקת תופסת עם הפרעת הקשב של הכותב.
לכאורה, לא חסרים נושאים אקטואליים לכתיבה, שהרי קצב האירועים כאן הוא פסיכי, כמו רכבת הרים שטסה בתוך טריפ של בן אדם שליקק בלוטת אדרנלין של סוס. אבל השבוע אני צריך קצת שקט.

גי דה מופסאן, גאון הסיפור הקצר הצרפתי, לעג לגיחוך שבקיום הבורגני. הוא היה סוג של ארכיטיפ להיפסטר. מאדריכלי הקוליות, נביא מעמד האאוטסיידר, זה הלועג בשנינות לקיום הבורגני הבעלבתי, הנהנתני־קרתני, היומיומי. מצביא בבריגדת הנונקונפורמיסטים, החושף את הצביעות, הכסילות, הקטנוניות של החיים הבורגניים.

מופסאן עישן חשיש, שתה כמו חזיר ובזמן שלא היה עסוק בכתיבה, התעסק עם כל הזונות של פריז, עיסוק שהדביק אותו במחלת הזיבה. ב־1892 ניסה להתאבד, והוא רק בן 41. משפחתו אשפזה אותו בבית חולים פרטי לחולי נפש, אולם טירופו גבר. הוא אכל את צואתו, שכב מלקק את הרצפה. מזיל ריר, מיילל שברי משפטים. כעבור שנה, מטונף ומטורף, כבול למיטה, הלך לעולם שכולו פנאי. בן 42. הבורגנות צחקה אחרונה.

עד לפני שנתיים נערך בלונדון כנס השעמום. הכנס הוגדר כך: "כמה אנשים ידברו על דברים משעממים בחדר מלא באנשים". ואכן, מאות פעילי שעמום בני מזל היו מתאספים כדי להאזין במשך שעות ארוכות להרצאות השונות.

לדוגמה, הרצאה בנושא "כיצד לקטלג את עניבות הפרפר שלכם", או אחת שעסקה בסוד קסמו של משחק המחשב המרתק "סימולטור נהג אוטובוס". במושב אחר עסק המרצה וויליאם ברט בסוגיה "כמו להקשיב לצבע מתייבש" - הוא סקר ארוכות את כל אחד מ־415 הגוונים בקטלוג צבעים. בשיא האירוע, הועבר על מסך ענק משחק סוליטר עם פרשנות חיה. תענוג.

מוזר שאלישע, שיכול היה לברוא בנס יער ודובים, לא העלה בראשו הקירח את האפשרות לגדל מחדש שיער

אחד המשתתפים הסביר את הצורך בכינוס בטיעון שאני מתקשה לחלוק עליו. אנו חיים תחת הפגזה נון־סטופ של גירויים, כולנו סובלים בצורה כזו או אחרת מהפרעת קשב. לפעמים כדאי לעצור, לחשוב, לבדוק מה יכולות לעשות כמה שעות של שעמום.

לפיכך, במסגרת רצוני להשתעמם, החלטתי לצפות ביוטיוב בסרט תיעודי על רפואה בתקופת הפרעונים. התברר לי כי פרוקטולוגיה היתה ענף חשוב ברפואה הפרעונית. שמונה פפירוסים רפואיים שנמצאו עסקו בפרוקטולוגיה, החשוב ביותר הוא הפפירוס של ביטי מהמאה ה־13 לפנה"ס.

כן, כן, כבר במצרים העתיקה היו רופאים שהתמחו בפרוקטולוגיה. לפרעונים היה פרוקטולוג צמוד שהתמחה בחוקן. שמו המקצועי היה "נרו פיות", ובתרגום ממצרית עתיקה "רועה של התחת". כשסיפרתי זאת לאחד מחבריי, הוא התעצבן.

"אתה רואה", אמר לי החבר. "אתה רק שומע תחת, האוזניים נעמדות לך. אתה מנצל אותי בתור דמות פיקטיבית כדי לדחוף לטור האידיוטי שלך בדיחות תחת על פרעונים. תתבגר", סיכם בכעס.
הסברתי לו שכבר כמה שנים אני מנסה להיגמל מהשימוש המופרז שלי במילה, אבל חוץ מזה, הדגשתי, טובים ממני חפנו את הנושא. חנוך לוין, למשל. "אתה לא חנוך לוין", פסק ידידי.

"תשמע", אמרתי לו, "יש יצירה של מוצרט בשם 'הבה נגילה' (sein Lasst froh uns), קאנון בסי מז'ור לשישה קולות (ק' 231). היצירה התפרסמה רק לאחר מותו של הגאון. שמה שונה ושמה המקורי התגלה רק בשנת 91', אחרי שהרווארד רכשו את כתבי היד המקוריים של המלחין".

מוצרט הגדול קרא ליצירה הקולית הענוגה בשישה קולות "שק לי בתחת". אני לא חנוך לוין, אבל אני מקריח, ואם זה יימשך כך אהיה קירח כמוהו. אני רואה זאת בטלוויזיה ונחרד. קרחות יער עצובות, כמו אחרי שריפה, ומקדימה מפרץ חרב מוביל אל הבלתי נמנע. אני מנסה לדחות את הקץ. מציב את הכיפה באזורים אסטרטגיים. אבל הקרחת אויבת מרה. עקשנית. ואין מצב לפאה. זה נראה תמיד כמו חתול או סנאי דרוס. תמיד כשאני בשיחה עם גבר חבוש פאה, היא עומדת שם בינינו. צועקת "אני בלוף, ניסיון פתטי לברוח מבשורה".

יש כמובן גם את העניין הבטיחותי. המחזאי היווני אייסכילוס נהרג כאשר נשר טעה לחשוב כי ראשו הקירח הוא סלע, והשליך עליו צב כדי לפצח את שריונו. זו קרחת שעלתה לאייסכילוס בגולגולת מרוצצת ובהגשמת נבואתו ממחזהו "פרומתאוס הכבול": "אין להיאבק נגד כוחו של גורל".

שמשון איבד את כוחו לאחר שנקצצו מחלפות ראשו בעקבות רומן נכזב עם דלילה הבוגדנית. בסוף שנות ה־40 שפך הבמאי ססיל בי דה מיל מיליוני דולרים על האפוס התנ"כי "שמשון ודלילה". המבקרים שחטו את הסרט. אחד מהם ציין ביובש שזוהי התספורת היקרה בהיסטוריה.

מרי, מלכת הסקוטים, הוצאה להורג ב־8 בפברואר 1587 לאחר 20 שנות מאסר בבידוד באנגליה. על פי רושמי העיתים, המוציא להורג היה פלגמט רציני ונכשל במלאכתו. שלושה ניסיונות להתיז את ראשה עלו בתוהו. לבסוף, כשצלחה מלאכתו, מיהר והניף את ראשה להמון, אך בשעה שצעק "תחי המלכה!" נבעת לגלות שהוא מחזיק פאה ג'ינג'ית בידיו. לרגליו נח ראשה הקירח של מרי.

מלכה אחרת שסבלה מהתקרחות היתה הצארינה הרוסייה קתרינה הגדולה. כדי שלא ייוודע מצבה המביך ברבים, כלאה את יצרן הפאות שלה בארון ברזל בחדר השינה שלה למשך שלוש שנים. ללמדכם כוחה של קרחת.

אולם בלי צל של ספק, הקירח היהודי הכי מפורסם היה הנביא אלישע בן שפט, תלמידו של אליהו, איש רב־פעלים וניסים. "ויעל (אלישע) משם בית אל והוא עולה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קירח עלה קירח, וייפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתיים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" (מלכים ב', פרק ב'). הומור עצמי לא היה הצד החזק של אלישע.

הגמרא במסכת סוטה דף מ"ז דנה בדמותו של אלישע. משם מקור הביטוי "לא דובים ולא יער". במובנו המוכר משמש הביטוי אמירה המייצגת משהו שלא קיים או שלא התקיים. הפוך מהמשמעות המקורית. בגמרא האמורא שמואל טוען שאלישע ביצע נס כפול, גם יצר יער וגם דובים.

די מוזר שאלישע, שיכול היה לברוא בנס יער ודובים, לא העלה בראשו הקירח את האפשרות לגדל מחדש את השיער. לו הייתי אני עומד במצבו כנביא, הייתי נותן לעצמי איזו הנחת סלב קטנה ומפרגן לעצמי נס של שיער אפרו־כנעני.