"זו הצלת נפשות": אמה הישראלית של היהודייה האוקראינית שמוחזקת בשבי הרוסי, מתחננת לעזרה

אירינה גלאזוב (51) יושבת בסלון הקטן של דירתה השכורה בפתח תקווה ובוהה בחלון, שממנו נשקף נוף ישראלי טיפוסי, אבל ספק אם היא שמה לב למדרכה שטופת השמש ולעוברי האורח הפוסעים עליה בנינוחות. ספק אם היא שומעת את הקולות השקטים של האימהות ואת צווחות השמחה של הילדים שמגיעות מהרחוב. היא מסתכלת החוצה, אבל מחשבותיה נודדות אל עירה, מריופול, הנרמסת תחת ההפגזות, ובדמיונה היא שומעת את בתה, אליסה, קוראת אליה לעזרה ממרחק של אלפי קילומטרים.

"אליסה נפלה בשבי של הצבא הרוסי באמצע אפריל", ממררת אירינה בבכי, "וקשה לתאר את כל הזוועות שעברו עליה מאז. כאמא, אני מתחלחלת רק מן המחשבה על המנהרה החשוכה שבה היא נמצאת, בלי שום אור בקצה. אני חוששת שלא תחזיק מעמד ושלא תשרוד, אם מדינת ישראל לא תתערב בדחיפות כדי להושיע אותה - בחורה יהודייה, שמעולם לא עשתה רע לאיש. זאת הצלת נפשות, פשוטו כמשמעו".

סיפורה של אליסה איפוליטוב בת ה־32, בתה של אירינה, טומן בחובו את כל הטרגדיה ואת כל האבסורד שבמלחמה המתנהלת באוקראינה במלוא העוז כבר עשרה חודשים. יש בו הרבה אכזריות חסרת תכלית והרבה סבל, אך בעיקר המון אהבת אם, שמנסה בכל דרך להציל את בתה מהשבי, נגד כל הסיכויים.

כיצד בחורה יהודייה צעירה, שכל מעשה לחימה ממנה והלאה, מוצאת את עצמה בשבי, ומדוע היא עדיין מוחזקת שם בלי שום היגיון ותכלית? כדי להשיב על השאלות האלה צריך לשוב אחורה בזמן, אל תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה ואל הקרב על מריופול, שהפך לאחד מסמלי המלחמה העקובה מדם.

"אליסה היא מורה לשפה ולספרות רוסית בהכשרתה", מספרת אמה, "אבל בשנה שלפני המלחמה לא מצאה עבודה במקצוע. בלית ברירה, בספטמבר 2021 החלה לעבוד כמנהלנית בחדר האוכל בבסיס צבאי במריופול. היא אמנם לבשה מדים, אבל הלכה למעשה לא היה לה שום קשר לצבא, לנשק או למשהו דומה. אפילו דרגה של ממש לא הוענקה לה".

כל מי שמכיר את אליסה מתאר אותה כבחורה בעלת לב זהב, חברותית ונכונה לעזור תמיד, וכמי שדאגה לאחיה הקטן אנטון והרעיפה עליו אהבה. נוסף על כך, היה לה חבר, ובני הזוג כבר חשבו על נישואים בעתיד. כל זה התנפץ לרסיסים אחרי שהטילים והפגזים הראשונים נחתו על הערים האוקראיניות, השכם בבוקר 24 בפברואר.

"איך אפשר לחיות?"

"עם תחילת המלחמה, כבר לא התירו לאליסה לצאת בערב מהבסיס", נזכרת אירינה. "ראיתי אותה בפעם האחרונה ב־8 במארס. כמה ימים לפני כן נותקה אספקת החשמל, אחר כך נותק הגז, ותושבי העיר החלו להדליק מדורות ברחוב כדי לבשל לעצמם אוכל. באותו היום היא חזרה מהבסיס לכמה שעות, ויחד נסענו לסבתא, אמא של בעלי, שגרה בפרוור העיר, כי היה לה תנור עצים מן הסוג הישן. אליסה היתה חייבת לחזור לבסיס, ואילו אנחנו נתקענו שם לחודש שלם".

אירינה מקמצת במילים, אך מאחורי הסיפור הלקוני שלה מסתתרת דרמה ענקית. במהלך החודש שהיא ובנה אנטון העבירו בעיבורה של מריופול, התנהלה בעיר מערכה עקובה מדם, אחת הקשות במלחמה הזאת. הקרב הסתיים בכיבוש מריופול על ידי הצבא הרוסי וכוחות הבדלנים הפרו־רוסים של מחוז דונצק, אבל הכתישה הרוסית הרסה את העיר כמעט לחלוטין. רובעי מגורים שלמים נמחקו לגמרי ותושביהם נקברו תחת ההריסות. לפי הערכות הרשויות האוקראיניות, יותר מ־20 אלף מתושבי העיר נהרגו בהפצצות ובהפגזות, נוסף על כ־4,000 חיילי אוקראינה. עוד כ־4,000 אנשי צבא נפלו בשבי הרוסי, ובהם, כפי שיתברר במהרה למשפחה, גם אליסה איפוליטוב.

"בשבועות הארוכים האלה לא היו תקשורת ואינטרנט, לא יכולנו לטלפן, ולכן לא ידענו מה קורה לאליסה", מספרת אירינה. "חזרנו לדירה שלנו כעבור חודש, כשהעיר כבר היתה בידיים רוסיות, ומצאנו אותה הרוסה. אלא שהמכה האמיתית בבטן נחתה עלינו כשמכרה סיפרה לי שראתה את אליסה בשידורי הטלוויזיה הפרו־רוסית של אזור הדונבאס, והיא הוצגה שם כשבויה. אחר כך קרובי המשפחה שלנו בישראל איתרו את הסרטון הזה ושלחו לי צילום מסך של בתי. לא היה שום ספק - זאת היתה אליסה".

"במהלך הקרב על מריופול, אליסה ונשים נוספות הסתתרו במקלט באחד המפעלים שבעיר", מוסיף יצחק בונדרב, מתנדב שמקדיש את פעילותו מתחילת המלחמה באוקראינה לניסיון להוציא יהודים מהמדינה. "בדומה למקלטים ציבוריים אחרים, המקום הזה הפך למפלט עבור האומללים והמסכנים ביותר. בחלק מן המקרים זה הסתיים נורא: כמה מאות אזרחים, שבהם ילדים רבים, ששהו במקלט התת־קרקעי מתחת לבניין התיאטרון של מריופול, נהרגו בו בעקבות ההפגזה והקריסה של הבניין.
"במובן זה, לאליסה היה מזל - המפקדים שלה נטשו אותה, ועוד כמה אזרחיות עובדות צבא כמוה, במקלט של מפעל על שם אילייץ', והכוחות הרוסיים שנכנסו אליו לקחו אותן בשבי".

עוד עסקת שבויים בלעדיה

אירינה ובנה הבינו שההישארות במריופול ההרוסה אינה באה בחשבון. בזכות הרב מנחם מנדל (מנדי) כהן, רב העיר, הם יצאו ממנה ב־7 במאי.

המשפט הזה רק נראה תמים: היציאה מהעיר הכבושה, והחציה של קווי הלחימה אל השטח המוחזק בידי האוקראינים, היו בלתי אפשריות עבור אזרח מן השורה והזכירו מבצע מעולם הריגול. את הפרטים המדויקים גם היום לא ניתן לחשוף בפומבי, אך אחרי מסע מפרך דרך אוקראינה כולה ומולדובה, הגיעו בני משפחת גלאזוב לירושלים ב־19 במאי - ויכלו לכאורה להתחיל בחיים חדשים. "אבל איך אני יכולה לחיות, כשבתי עוברת את שבעת מדורי הגיהינום בשבי?", שואלת אירינה בייאוש.

הייאוש הזה השתלט עליה בחודשים האחרונים. בהתחלה דווקא נדמה היה שתקוות השחרור מבצבצת באופק. לדברי אירינה, המשפחה הקטנה ניגשה למשימת ההצלה מייד עם הגיעה ארצה: "ביקשנו לאתר את אליסה דרך האינטרנט, אף שקרובי המשפחה שלנו הזהירו שאולי זה יכול להזיק לה. לא יכולנו לשבת בחיבוק ידיים ופרסמנו פוסט בפייסבוק, שקרא לכל מי שראה אותה או שמע עליה ליצור עימנו קשר".

בעקבות פרסום הפוסט, פנתה לאירינה אישה שהציגה את עצמה כמנהלת חדר האוכל הצבאי שבו עבדה בתה, והסבירה שאחרי הנפילה בשבי הן שהו באותו תא בבית מעצר בעיר טגנרוג שבדרום רוסיה. האישה לא חסכה מאירינה את הפרטים המזעזעים ביותר על תנאי ההחזקה של השבויות. היא סיפרה שסוהרים נהגו לבעוט ולהתעלל בהן, ותיארה כיצד חילקו לכל אחת מהן רק 100 גרם לחם ומנת כרוב כבוש ביום.

"מצד אחד, ליבי התכווץ למשמע כל פרט כזה, כאילו דקר בו להב לוהט. מצד שני, שמחתי על עצם העדות, כי היא הוכיחה שאליסה עדיין חיה", מודה האם. "כך שמעתי שבאותו מקום הוחזקו בצוותא הרבה שבויות שאינן לוחמות, והבנתי ממנהלת חדר האוכל שהיא שוחררה מהשבי במסגרת עסקת חילופי שבויים עוד במהלך חודש מאי. היא לא ידעה ולא יכלה להגיד לי מדוע אליסה נשארה מאחור".

בחודשים הבאים, אירינה היטלטלה בין התקווה שבתה תיכלל באחת מעסקות החילופים הבאות, לבין האכזבות בכל עת שזה לא קרה, עד שקלטה שאולי הנטישה שלה בשבי הרוסי אינה מקרית.

"על פי עדות נוספת, בחודש יולי אליסה שהתה במחנה המעצר הנודע לשמצה בילנובקה, באזור דונבאס", אומר בונדרב. "בסוף יולי המחנה הזה הופגז, ושני הצדדים - הרוסים והאוקראינים - האשימו זה את זה במעשה. יש אולי ויכוח על מי עשה את זה, אך אין מחלוקת על כך שלפחות 50 שבויים אוקראינים נהרגו בהפגזה. אליסה ניצלה רק בזכות העובדה שצריפי השבויים נמצאו במרחק מה מצריפי השבויות".

בספטמבר קיבלה אירינה שיחה מבחורה נוספת, ששוחררה בעסקת שבויים אחרת. היא סיפרה שהוחזקה לצד אליסה בבית מעצר במחוז בלגורוד הרוסי, הסמוך לגבול עם אוקראינה, ותיארה כיצד נלקחו מהשבויות בגדים חמים וחולקו להן מדי אסירות. כשאליסה לא שוחררה גם בעסקת החילופים הגדולה של חודש אוקטובר, שבמסגרתה יצאו לחופשי 108 שבויות אוקראיניות, הבינו במשפחת גלאזוב שמשהו אינו כשורה.

נמקה בכלא, מכוסה פצעים

את ההסבר העגום להשארת אליסה בשבי מצא בונדרב, והוא קשור לאותו שידור טלוויזיה בערוץ הפרו־רוסי: אבסורדי ככל שזה יישמע, מבחינת האוקראינים הבחורה האומללה נחשבת סוררת, כמעט בוגדת.

"אני סבור ששרשרת של טעויות ואי־הבנות מצערות גרמה לאליסה לוותר על האפשרות להיכלל בעסקת החילופים, כשעוד היתה אפשרות כזאת", טוען בונדרב. "היא הרי היתה בטוחה שכל הקרובים שלה - אמה, אחיה, סבתה ובעלה לעתיד - נמצאים במריופול הכבושה בידי הרוסים, ולכן לא רצתה אז לחזור לאוקראינה כדי שהמלחמה לא תפריד ביניהם. מה שהיא לא ידעה אז זה שאיש מהם לא נותר שם: האם והאח עלו לישראל, הסבתא הלכה לעולמה, והחבר נהרג כשעלה על מוקש ליד ביתו. היא חשבה שאין לה למי לחזור באוקראינה, אבל האמת היתה הפוכה - אין לה למי לחזור במריופול, שנכבשה בידי הרוסים!".

ההסתבכות של אליסה ושל עוד שבויות, שחשבו כי כדאי להן להשתחרר דווקא אל משפחותיהן הגרות באזור הכבוש בידי הרוסים, רק החמירה אחרי שאולצו בידי שוביהן לוותר לעיני המצלמות על אזרחותן האוקראינית, ואף להצביע בעד סיפוח האזור הכבוש לרוסיה.

"כל אחד יכול לשער כמה כן ואמיתי הוא צעד שכזה, אם הוא נעשה על ידי בחורה שנמצאת בשבי ותלויה לחלוטין בגחמה של מי שמחזיק בה", מגחך בונדרב. אלא שהשלכות המעשה רחוקות מגיחוך. יד נעלמה הוציאה את שמה של אליסה מכל רשימות השבויים האוקראינים המיועדים לשחרור, והיא נפלה בין הכיסאות בתווך שבין הצדדים הלוחמים - אלה לא רוצים לפדות אותה, ואלה לא מוכנים לשחרר אותה וממשיכים להחזיק בה בתנאים נוראים.

בשלב הזה, לדברי בונדרב, פנו אל המשפחה מאכערים אוקראינים, שהציגו את עצמם כבעלי סמכות או מהלכים בשלטון הפרו־רוסי של אזור דונבאס, והציעו לשמש מתווכים כדי לפדות את אליסה מן השבי תמורת סכומי כסף דמיוניים. הבטחות וסיפורים על שבויים אחרים, שנפדו כביכול מידי השובים תמורת 100 אלף דולר ויותר, נזרקו לחלל האוויר.

מתברר שכמו הרבה טרגדיות אנושיות אחרות, המלחמה באוקראינה הצמיחה גל של נוכלים, שלא מתביישים לרמות ולדוג רווחים באוקיינוס הסבל ששטף את המדינה. לצד זאת, יש גם דוגמאות הפוכות. בהקשר זה, מזכיר בונדרב כי מסתובבת שמועה שיהודי מדונצק הצליח בזכות קשריו להוציא את אליסה מידי היחידה הצ'צ'נית, הידועה באכזריותה.

על פי הידוע למשפחה, אליסה מוחזקת כעת באגף הנשים בבית המעצר של מריופול, לצד כ־20 אסירות אחרות. הותר לה לבצע שיחת טלפון אחת ל"עולם החיצון", ובעקבות השיחה נודע לה על מותם של סבתה ושל ארוסה. מאז היא שבורה לגמרי, וסובלת מהתקפי פסוריאזיס קשים.

"שלחתי אליה כסף, אבל לא אפשרו לה לקבל אותו, כפי שלא מאפשרים לה לקבל תרופות ומשחות העשויות להקל את מצבה הרפואי המידרדר", בוכה האם. "מה לא עשיתי? התקשרתי מאות פעמים לצלב האדום הבינלאומי, התחננתי שלפחות ידאגו לה לתרופות, אך נתקלתי באותה תשובה, הטוענת שאין להם יכולת או סמכות להתערב. מייד אחרי שעלינו ארצה פניתי גם לשגרירות אוקראינה, מילאתי טפסים על אליסה, ונעניתי ביובש שעניין הכללתה או אי־הכללתה ברשימות חילופי השבויים מצוי באחריות שירותי הביטחון של אוקראינה.

"במהלך החודשים המסויטים האלה שמרתי על קשר הדוק עם הורי שבויות אחרות, והנה - כולן כבר שוחררו, ורק בתי נמקה בכלא, כשגופה מכוסה פצעים מדממים. לאחרונה קיבלנו ממנה בדרכים עקיפות מכתב מלא ייאוש, שבו היא מצטערת על כך שנותרה בחיים. 'כל מה שנשאר ממני זה מעטפת הגוף', היא כותבת, 'ואליסה שהיתה כבר איננה'".

לא מוכנה לוותר גם על הבן

בתחינה להציל את בתה, פנתה אירינה אל הנשיאים וולודימיר זלנסקי, ולדימיר פוטין ויצחק הרצוג. מנשיא רוסיה התקבלה התשובה שהפנתה אותה לראש הפרו־רוסי של מחוז דונבאס, התשובה מנשיא אוקראינה הפנתה את האם השבורה לשירותי הביטחון של המדינה, ורק המענה מנשיא מדינת ישראל, לדבריה, מעולם לא הגיע. אתמול, בעקבות פניית "ישראל היום", מסר דובר בית הנשיא כי "הפנייה מגב' גלאזוב התקבלה בסמוך לפרסום הכתבה. עובדי בית הנשיא יצרו עימה קשר וינסו לעשות ככל שביכולתם כדי לסייע לה ולבתה".

הדרך של אירינה ואנטון בישראל לא קלה. הם באו לכאן ללא כל רכוש, וכל הונם מסתכם בבגדים שעליהם. ויטה, בת דודתה של אירינה וישראלית ותיקה יותר, ארגנה עבורם מגבית ואיסוף תרומות, אלא שכדרכן של כל התרומות - הן נגמרו מהר.

כדי לפרנס את עצמה ואת בנה המתבגר, אירינה עובדת שעות נוספות במפעל קוסמטיקה ומתעקשת ללמוד עברית באולפן בערבים. יש לכך מחיר כבד: בנה בן ה־14 נאלץ להישאר לבדו עד שעות הערב המאוחרות, לבד עם טראומות המלחמה שחווה.

ויטה מעידה שאנטון הולך אמנם לבית הספר, אבל לא מבין כמעט דבר מן המתרחש שם. "המלחמה השאירה בו סימנים שלא ייעלמו בקלות, אם בכלל", היא אומרת בעצב. "מדובר בילד מסוגר ומופנם, שלא מסוגל להוציא החוצה את הזוועות שאליהן נחשף. הטראומות שלו מצריכות טיפול פסיכולוגי דחוף, אבל למשפחה אין יכולת לממן זאת. בינתיים אנטון לא רוצה לראות איש, ומסרב לנסוע עם כולם לטיולי בית הספר.

"גם מצבה הנפשי של אירינה מחמיר מיום ליום. היא דחתה את ההצעה שאנטון יעבור ללמוד בפנימייה טובה, מכיוון שהיא פוחדת להישאר לבד. אחרי שבת אחת נלקחה ממנה בדרך אכזרית, היא לא מסוגלת לסבול את המחשבה שגם הבן לא יהיה לצידה".

ויטה נזכרת שאירינה ובנה הגיעו לישראל חלשים ומותשים גם פיזית, לא רק נפשית. במריופול של ימי הקרבות לא היה מה לאכול, ובני משפחת גלאזוב סבלו מרעב, כמו כל חבריהם לצרה. אירינה איבדה כ־20 ק"ג ממשקלה, וגם אנטון הפך רזה במיוחד. מהרזון החולני קל להיפטר, אבל איך נפטרים מהצלקות הנפשיות?

לעת עתה, משכורתה של אירינה מספיקה כדי לכסות את עלות שכר הדירה ואת הוצאות המחיה הנלוות, אבל בשונה מעולים חדשים רגילים - היא לא ממש טרודה בתוכניות מעשיות לבניית העתיד.

במקום זאת, כל מחשבותיה נתונות לגורל בתה: "אם לא יירתמו להציל אותה, היא תיקבר לעד במרתף המעופש של בית המעצר במריופול. פניתי גם למשרד החוץ, ושם נאמר לי כי הם לא קשורים לעניין משום שאליסה אינה אזרחית ישראל. ידעתי תמיד שמדינת היהודים לא משאירה יהודים בצרה, ושכל המציל נפש אחת כאילו מציל עולם ומלואו. עכשיו הזמן להוכיח שזאת לא סתם סיסמה".

הרב כהן, שממשיך ללוות את המשפחה גם אחרי עלייתה ארצה, מסרב להיכנע לייאוש. הוא מספר שערב חג החנוכה, אחד היהודים הספורים שנותרו במריופול הגיע להריסות בית הכנסת של העיר, ולמרבה הפלא - מצא ביניהן חנוכייה שלמה.

"רק תארו לעצמכם את המראה: בניין בית הכנסת חרב, רק קיר החזית עומד במקומו, קורות הברזל שנשאו את הבניין נמסו באש - והחנוכייה שרדה, כאילו כדי לסמל את התקווה לנס ולאותת שעוד יהיה טוב, ושהאור עוד יידלק במריופול ובמשפחה של אירינה ואליסה".

בעקבות אירועי המלחמה התפזרה הקהילה היהודית של מריופול לכל עבר, וגם הרב ובני משפחתו נאלצו להימלט. את הבית והרכוש השאירו שם, ומטבע הדברים לא נשאר מהם זכר. "נשארו בעיר כ־100 יהודים בלבד, כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם לעזוב", מפטיר הרב כהן. "לאחדים פשוט נגמרו החסכונות, ובלעדיהם הם לא מעיזים לחלום על חיים במקום אחר, חדש ולא מוכר. אחרי הכל, יקר מאוד להיות פליט, והעקירה בעיצומה של מלחמה מלווה בסיפורים קורעי לב.

"יהודייה אחת שהוצאנו ממריופול התחננה שנחזור לביתה ונאתר יחד חפץ בעל ערך עצום, אבל כאשר נכנסנו לביתה העולה באש - הלהבות כבר ליחכו את כל התכולה.

"לאחרים יש ציפייה שיחזור בן משפחה אובד - והם נוצרים את התקווה שיום אחד ישפצו, יתקנו. לאחרונה השלמנו בהצלחה עוד משימת חילוץ - הבאנו מהשבי את מארק זוטולוקה, בחור יהודי נהדר שסבתו, ניצולת שואה, ביקשה כמשאלתה האחרונה לראות אותו חוזר לחייה. עזרנו לפחות ל־1,000 אנשים, יהודים ולא יהודים, לצאת מהאזור המסוכן, ואת היהודים שרצו בכך דאגנו להעלות לארץ ישראל".

אנשי הרב כהן, בני משפחה ומתנדבים ממשיכים בניסיונות האיתור והחילוץ של עוד שני יהודים מבני המקום. באשר לגלב פטריוק, קצין בצבא האוקראיני, ידוע שהוא נמצא בשבי הרוסי בדונצק. אמו סירבה לעלות לישראל בלעדיו והיא ממתינה לשחרורן.

גורלו של אלכסנדר (סשה) אולייניקוב מטריד אף יותר. סשה, שהיה יד ימינו של הרב כהן בפעילות היהודית לנוער במריופול, גויס לצבא האוקראיני עם תחילת המלחמה. אמו דיברה איתו בפעם האחרונה בחודש מארס, ומאז לא נודעו עקבותיו. "חלום של כל אמא יהודייה", מתאר אותו הרב, ומתפלל לעוד נס כדי שסשה יימצא בריא ושלם.

על אף הצלחתו בהצלת רבים כל כך, הרב כהן קורא לכל הגורמים המעורבים ולעם ישראל לא לשקוט עד שאחרון היהודים השבויים והנעדרים באוקראינה ישוב. "המשימה לא הושלמה. בכל פעם שאני פוגש את אמא של אליסה, הלב נשבר. האישה הזו מתוחה כמו קפיץ, אין דרך אחר לתאר את מצבה - אין לה יום ולא לילה. כולנו הרי חונכנו כי לא משאירים חייל בשדה הקרב. יש אצלי תחושה מרה שהשארנו אחות וכמה אחים מאחור, ועם התחושה הזאת אי אפשר להשלים".