תפלצים מרהיבים ממלאים את חלל התערוכה "שמי הוא מריאן", שנפתחה השבוע במוזיאון תל אביב לאמנות. לחלקם מלתעות ענק, כאילו הם עומדים לגרוס לתוכם כל דבר, בעוד אובייקטים צבעוניים, שנראים לפעמים כמו ממתקים, תקועים בגרונם, ספק נבלעים ספק מוקאים. הרבה מהם נראים כאילו כל גופם דולף. הם מעוותים, לפעמים מפותלים סביב עצמם. פיותיהם פעורים. ברור שהם סובלים מאוד. אבל הייסורים שלהם מלאים בחיוּת ראוותנית.
***
הצייר שנודע בארץ בשם פנחס בורשטיין נולד בשנת 1927 בנובי סונץ' שבפולין לאביו האופה אברהם שינדל ולאמו גיטל בורשטיין. בשנת 1940, בן 13, הוא נשלח עם אביו לאושוויץ. אמו ושני אחיו נשארו מאחור ונספו, ואביו נשלח לתאי הגזים. הוא היחיד ממשפחתו ששרד.
בטקסט קצר שנכתב מעט לפני מותו בשנת 1977, תחת הכותרת "אוטוביוגרפיה", הוא מספר על יום קר בשנת 1943, כששני אנשי גסטפו שיכורים העמידו בשורה 22 יהודים, והוא ביניהם, וירו בהם. הוא היה האחרון בשורה, ונאלץ לחזות בכל. החיילים השיכורים החטיאו, והוא נפצע אבל ניצל. "ברור שלאחר שעברתי כמה פעמים 'קרקסים' כאלה, אין זה מפתיע שאני נושא עימי כל חיי רגשות אשמה", כתב.
אבל ה"אוטוביוגרפיה" הזאת, שמכילה כעמוד אחד בלבד של טקסט שבתוכו משובצים איורים רבים, לא מספרת כמעט שום דבר על שאר קורותיו בשנות המלחמה ובאושוויץ: "מה שעשו איתנו שם, אם אינכם יודעים עדיין, אני מניח לכם לנחש". את המלחמה הוא סיים ללא רגלו הימנית: כאשר התקרבו כוחות הצבא האדום בתחילת 1945, ירו הגרמנים ברגלו, והוא שכב בין הגופות יומיים. כשהרוסים מצאו אותו, נאלצו לכרות את רגלו.
אחרי תום המלחמה הוא הגיע למחנה עקורים בגרמניה, ושם בנה תפאורות לתיאטרון היהודי. בראיון מאוחר ליוסף מונדי סיפר שבמחנה העקורים שכנע אותו פקיד הסוכנות לעלות לארץ ישראל, אבל ברגע שעלה ארצה בשנת 1947 נרשם בתעודה בסעיף המקצוע "בעל מום", כאילו לסמן שלא יצלח לדבר עקב נכותו.
"לאחר שקיבלתי את התעודה השאירו אותי לבד על הרציף. איש לא בא אלי. מצאתי ערימת תפוזים והתיישבתי עליה. חיכיתי. כן, חיכיתי שיבוא מישהו וייקח אותי לקיבוץ, כפי שהבטיח לי אותו פקיד. חיכיתי כמה שעות ופתאום נחרדתי. התחלתי לראות את האמת. איש לא חיכה לי. הפקיד הזה, יימח שמו, שיקר לי. הם עזבו אותי על הרציף. כעבור זמן מה הבנתי שזה היה יותר גרוע ממחנה ריכוז, כי שם לא הייתי לבד, הלכנו למות יחד, ואילו על הרציף בנמל חיפה הלכתי למות לבדי", סיפר באותו ראיון.
הוא נלקח למעון של עולים קשישים ונכים, ורק לאחר חמישה חודשים הצליח להיחלץ משם כשהתקבל לבצלאל בירושלים, ושם חבר לכמה תלמידים ניצולי שואה כמותו. "בבצלאל היינו היוצאים מהכלל", סיפר הצייר יהודה בקון, יליד צ'כוסלובקיה, 1929, שהיה חברו הקרוב באותם ימים בבצלאל (מתוך הקטלוג). "ידעו שאנו פליטי מלחמה, אבל לא דיברו על השואה ובטח שלא היה הכינוי 'ניצול שואה'. היינו קבוצה של ארבעה חברים: פנחס בורשטיין, מריאן מרינל (מאיר לייבנר), אביגדור אריכא ואני. לכולנו היה דבר משותף: היינו בבורות כאלה ואחרים וזחלנו מהם החוצה; חבורה של בני 17, 18, ונורמליים לא היינו. בינינו לבין עצמנו יכולנו לשוחח על מה שראינו, אבל ידענו שאחרים לעולם לא יבינו זאת. פעם אחת בורשטיין ואני היינו נוכחים בהקרנה של יומן חדשות, שהראה את שחרור המחנות. כולם הזדעזעו וכיסו את העיניים. אנחנו צחקנו בקול רם כי הראו שם משהו כמו עשר גופות, ומה זה כבר היה עבורנו?"
תרבות ויזואלית של אומה
בבצלאל היה מצבם של בורשטיין וחבריו בכי רע, כי המלגה הספיקה רק למימון של כשליש משכר הלימוד, שלא לדבר על הוצאות מגורים, בגדים, מזון. בקון סיפר שבורשטיין ישן זמן מה במבנה טורקי, ואחר כך במנזר. הם היו חולקים במזון, כפי שהורגלו במחנות. ואף על פי כן, לדברי בקון, הם הרגישו בני מזל כי למדו אמנות וחשו שוב כבני אדם. מנהל בצלאל, מרדכי ארדון, היה מזמין אותם לארוחות צהריים מזדמנות, כך שלפחות פעם בכמה ימים אכלו ארוחה. ארדון היה גם מי שהפגיש בין בורשטיין לבין מבקרת האמנות מרים טל (1981-1910), שקלטה מייד את גודל כישרונו של בורשטיין וכבת למשפחה אמידה תמכה בו כלכלית ואמנותית. הם שמרו על קשר כל חייו.
באותם ימים, בצלאל של אותה עת ראה את מטרתו בהכשרת אוּמנים (להבדיל מאמנים), שיבנו את התרבות הוויזואלית של האומה באמצעות כרזות וכו'. כל בני החבורה הניצולים ציירו ציורים כרצונם - אבל מחוץ לבצלאל. "פנחס היה היחיד שצפצף עליהם ועשה מה שרצה. הוא היה דמות טרגית, והיה יכול להיות אגרסיבי מאוד כלפי מי שלא היה במחנות או ביטל את מה שעברנו שם", אמר בקון. וכך, כאשר התלמידים התבקשו לצייר דיוקן עצמי, הוא היה מצייר את עצמו לפעמים במדי אסיר ומכעיס את המורים והתלמידים.
בורשטיין לא סיים את לימודיו שם. פעם אחת, נזכר בקון, עלתה אפשרויות שאחד התלמידים יקבל מלגת קיום קטנה, והוא וחברם המשותף מריאן מרינל פנו לשאר התלמידים וביקשו שבורשטיין יקבל אותה, כי מצבו הכלכלי היה הגרוע ביותר והוא גם סבל מאוד בגלל רגלו. אבל התלמידים הצברים סירבו. הם אמרו שהוא לעולם לא יוכל להיות צייר, בגלל הרגל, ולא יוכל ללחום או לתרום לחברה, ולכן לתת לו כסף זה להשליך אותו לפח. בקון שיער שאחרי הדברים האלה החליט בורשטיין לעזוב את הארץ.
בעזרת פטרוניתו מרים טל הוא עזב לפריז בשנת 1950, ועם עזיבת הארץ המציא את עצמו תחת שם חדש, מריאן, שאותו "שאל" מחברו ללימודים בבצלאל, הצייר מריאן (מאיר מרינל), שהתאבד כמה שנים אחר כך. בשנות ה־60, כשעזב שינדל/בורשטיין/מריאן לניו יורק, הוא שינה רשמית את שמו ל"מריאן ס. מריאן" (השם האמצעי: שמשון).
שם התערוכה, "שמי הוא מריאן", הלקוח מתוך המילים הראשונות ב"אוטוביוגרפיה" הקצרצרה שכתב, מצביע על פרויקט היצירה העצמית של מי שראה בנדידה בין זהויות צו הישרדותי. "הוא לא רצה בשם 'פנחס בורשטיין', זה היה שם שניתן לו במלחמה. הוא רצה להיות אדם חדש", מספרת נועה רוזנברג, שאצרה את התערוכה יחד עם אליסון מ. ג'ינג'רס. "הוא מגיע לארץ ממלחמה איומה, וכאן מוצא את עצמו שוב במלחמה. כל חייו הוא רואה מדים. חברו הצייר אביגדור אריכא נפצע בצורה קשה מאוד ב־48' ומובל לחדר מתים, עד שהאחות שמה לב שהוא חי. אני חושבת שבורשטיין מואס בזה. הוא בוחר בשם מריאן (Maryan), שהיה שם נפוץ לגברים בצרפת, ומפליג לפריז כדי להתחיל מחדש".
בפריז הוא למד באקדמיה לאמנויות יפות והתחיל בציורי ה"פרסונאז'" שלו (Personnage, ובעברית: נפשות פועלות). אלה דמויות כלאיים, שחלקן אנוש וחלקן מכונה או חיה, והן מצוירות כשהן כלואות, מעוותות ומשתוללות, ולפעמים הן חורצות לשון מתריסה. "הפרסונאז' הן דמויות היברידיות שנמצאות במאבק תמידי של השתנות, הן קורבן ומקרבן, זה חד־גדיא בלתי נגמר".
הן בנות דמותו?
"כן ולא. קשה מאוד לארגן את הציורים שלו לפי איזה סדר ביוגרפי, הוא לא מצייר 'אני ואבא בקרון'. באחד הציורים, למשל, רואים דמות במדים אוכלת גלידה - אבל אלה לא מדים של אס.אס, והדמות הזאת נראית גם כמו ילד או איזה טמבל. בהרבה ציורים שלו הוא מצייר סוכריות צבעוניות, וזה קשור לחוויות הביוגרפיות שלו. הוא סיפר שכאשר שכב בתחתית ערימת הגופות, לפני שזחל ממנה החוצה, כל ההפרשות נקוו מהגופות, ונראו לו כמו ממתקים".
"יש מעט ראיונות שבהם הוא מדבר על חוויות שעברו עליו", אומרת רוזנברג, "זה קרה בעיקר בשנות ה־70, בעקבות טיפול פסיכיאטרי שהוא עובר בניו יורק. באותה תקופה הוא נתקף באֵלֶם ולא מסוגל לדבר, משתתק. בעבודות שלו הוא מתעסק המון בפה - בהכנסה ובהוצאה של דברים מהפה, בדימום, בהקאה - זה ניסיון להקיא את הטראומה. הוא באמת הקיא כל הזמן, פיזית. הפסיכיאטר אומר לו, אתה לא יכול לדבר, תכתוב יומנים. והוא מכין קרוב ל־19 יומנים מאוירים יפהפיים, מלאים בסמלים - צלבים ומגיני דוד, האפיפיור וישו, התרנגול והשוחט - הדמויות שלו הן קרקס שבו הכל מתערבב".
מריאן סלד מתוויות, מתפיסתו כקורבן ומתפיסת אמנותו כתגובה לשואה. הוא כתב ב"אוטוביוגרפיה" שלו: "רוב הדברים שנכתבו עלי הם ריקים מתוכן. אומרים עלי גם שאני איש רע (זה גם נכון). באשר לציוריי, הריני מכריז רשמית שאני הייתי מכנה אותם ציורי אמת".
נתן זך, שהכיר אותו באותם ימים בבצלאל, סיפר עליו אחרי מותו בטקסט ששולב בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית הקודמת שנערכה לו במוזיאון תל אביב, ב־1979: "תיעוב, ייאוש ורוע מופגן - מאז הימים שבהם ביקרנו בצוותא, בראשית שנות ה־50, בבית האמנים בירושלים, ומריאן, מצויד בסכין הגילוח שבלעדיה לא היה יוצא כמדומה באותם ימים מן הבית, מדדה על רגלו האחת השלמה, היה משחית באין רואים את התמונות שעל הקיר. 'דקורציות ארורות, הכל דקורציות. להשמיד!' היה מסנן תוך כדי כך. כמו היו המוצגים התמימים והבנאליים של הפרובינציה הירושלמית בגדר התעללות זדונית ומכוונת בו, יוצא הגיהינום. בעצם, לא 'יוצא' - שהרי מן הגיהינום לא יצא".
למרות הכל, תאב חיים
בשנות ה־60 היגר מריאן לניו יורק, לאחר שבצרפת סירבו להעניק לו אזרחות, והפך לאזרח אמריקני. הוא התגורר יחד עם אשתו אנט, ניצולת שואה שהכיר בצרפת, במלון צ'לסי, לצד אמנים וסופרים רבים, ובהם ג'קסון פולוק, טנסי וויליאמס, רוברט מייפלת'ורפ. בשנת 1976 קיבל בצרפת את אות "אביר מסדר האמנויות והספרות", ובשנת 1977 נפטר בניו יורק, בגיל 50.
בכמה מקומות כתבו שהתאבד, או שמת בנסיבות לא ברורות, אבל רוזנברג טוענת שאין לזה בסיס. "זאת לא היתה התאבדות, זה היה בוודאות התקף לב. הוא נורא רצה לחיות, בשום מקום הוא לא מדבר על רצון למות. בשנות ה־70 הוא ואנט נפרדים, ויש לו חברה צעירה בשם גולדי. הוא קרא למלון צ'לסי 'המפלט האחרון', זה היה המקום היחיד שממש היה לו בית, עם כל דמויות השוליים שהוא אכלס. כשמצאו את גופתו הוא היה לבוש בחליפה, הוא התכונן לפגישה. כל הזמן קשה לו, כואב לו, אבל בתוך כל זה הוא יצר, ודאג לעצמו, הלך לפסיכיאטר והיו לו תערוכות מתוכננות".
את רואה בו יוצר נשכח?
"הוא יוצר נשכח, בהחלט. היתה לו בארץ תערוכה ב־1979, אבל היא לא הביאה לתוצאות שהיינו מצפים. אני לא אוהבת את המונחים של 'התגלה' או 'הקדים את זמנו', אבל יש אמנים שמגלים אותם פתאום, כאילו צעיף מוסר מהעיניים. כנראה לא היה אפשר להבין אותו לפני כן".
התערוכה הנוכחית נולדה בעקבות יוזמה של המוזיאון לאמנות מודרנית בצפון מיאמי (MOCA), שבו הוצגה התערוכה כבר לפני שנה. "במיאמי דיברו עליו בכל מקום בעקבות התערוכה. זה הטיס את המחירים של היצירות שלו, וגלריות מציגות אותו. אנחנו מקוות שגם בארץ זה ימקם אותו מחדש בתוך תולדות האמנות המקומית".
רוזנברג לא רוצה לסגור את דמותו ואת יצירתו בהקשר של השואה. היא קושרת בין יצירתו לבין השבר של החיים המודרניים, שהעסיק גם יוצרים כמו קפקא ובקט. בצרפת הוא יצר איורים לפי "המשפט" של קפקא ואמר בראיון: "אני לא משוחרר מהעולם הקפקאי. הוא סבל מאותם הסיוטים שאני סובל". כשקרא את "תמול שלשום" של עגנון בצרפתית, הזדהה עם הכלב בלק, שכתבו על גופו "כלב משוגע" עד שהפך למשוגע, וצייר אותו בסדרת ציורים המוצגים בתערוכה.
"אני חושבת שמבחינות מסוימות מריאן היה קרוב יותר לדור הספרותי של זמנו מאשר לדור האמנותי של זמנו. אני מוצאת למשל הרבה דמיון בינו לבין יורם קניוק, שהגיע לבצלאל בחודשים האחרונים של מריאן שם, ואחר כך גר למשך תקופה במלון צ'לסי כשמריאן גר שם. הם כנראה לא נפגשו, אבל מנגנוני היצירה שלהם דומים. גם קניוק יוצר ב'אדם בן כלב' את אדם שטיין, שהוא קורבן ומתעלל, ולשניהם יש פיכחון גדול לגבי הדור שלהם".
גם זך כותב אחרי מותו על הגילום החזק של תקופתו ביצירותיו: "כיוון שאמנותו נתעצבה בתקופה שבה פרח בפריז מה שכונה לאחר מכן בשם 'תיאטרון האבסורד', אולי לא יהיה בכך משום פגם אם נכנה אותו בשם הצייר הגדול ביותר של תיאטרון האבסורד של ימינו, במירכאות ובלעדיהן... הוא מת כדרך שחי: לא כ'אמן מקולל' כי אם כאמן גדול של תקופה מקוללת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו