מסביב לעולם בחנוכייה אחת

ניצחון החשמונאים על חילות אנטיוכוס בשנת 164 לפני הספירה הצית מנהג שהחל עם סיום הקרבות ונמשך עד היום: הדלקת נרות חנוכה. החגיגה הגדולה בבית המקדש, שנמשכה שמונה ימים, הניחה את הבסיס לחגיגות מלאות האור והשמחה של היום.

בחג חנוכה תוצג במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב תערוכת חנוכיות ייחודיות. אחד הפריטים באוסף החנוכיות של דרורה ופנחס זכאי ז"ל הוא חנוכייה שעברה כמה דורות במשפחה. הזוג זכאי קיבל אותה ב־1959 כמתנת חתונה. יחד עם האהבה זה לזו, השניים גם התאהבו בחנוכייה והחלו לחקור ולאסוף חנוכיות מכל העולם. כיום מונה האוסף כ־60 פריטים, והפריט ההיסטורי הפך לחלק בלתי נפרד מנוף הבית - וגם לתערוכה שקורמת עור וגידים דווקא לאחר פטירתם של בני הזוג.

ד"ר יעל אלמוג זכאי, בתם של דרורה ופנחס ובעלת האוסף כיום, מספרת ש"בתור ילדה אף פעם לא הבנתי למה אנחנו מדליקים נרות בחנוכייה הכי מצ'וקמקת שיש בבית. לימים הבנתי את החשיבות שלה, והיא מאוד מיוחדת עבורי. אבל כמו שלהורה אין ילד אהוב במיוחד, גם לי אין חנוכייה מועדפת, אני אוהבת את כולן באותה מידה", היא מחייכת.

ממש כמו גלגוליה ההיסטוריים של החנוכייה, כך גם התגלגלה האהבה לחנוכיות במשפחת זכאי מדור לדור. לקראת חג החנוכה, כשפנחס עוד היה בחיים, הוא נהג להעניק הרצאה על האוסף המרשים לחבריו של נכדו. "עשרות ילדים רכים, מכוסים שפם לבן מאבקת הסוכר שעל הסופגניות, יושבים מהופנטים מהסיפורים הציוריים של אבא", אלמוג זכאי משחזרת. "בזכות הסיפורים, התוודענו להנאה שבאספנות ולמשמעותן של החנוכיות בהוויה היהודית. בתום המפגש הם ידעו לספר על ההשראה ששאבו יוצרי החנוכיות השונות, וגם את הסוגים שלהן".

בעלת האוסף, ד"ר יעל אלמוג זכאי // צילום: זיו קורן

הסוד טמון בעיטור

קצת היסטוריה: עד 1897, אז הגתה חמדה בן־יהודה, הלוא היא אשתו של אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית, את השם העברי "חנוכייה", השם שהיה שגור בפי יהודי הארץ והעולם לתשמיש המצווה המפורסם הוא "מנורת חנוכה", והתודות לחמדה.

בניגוד לפרטי יודאיקה רבים, לחנוכייה אין מגבלות הלכתיות הנוגעות לעיצוב, ולכן קיים מגוון גדול כל כך באלפי עיטורים, גדלים וצבעים. במהלך ההיסטוריה של העם היהודי בגלות, עוצבו החנוכיות בהשפעת מגמות סגנוניות שרווחו בארצות מוצאם של האמנים, תוך כדי הבלטת הנס הדתי המסורתי, מהות חג החנוכה, הלוא הוא נס פך השמן.

בין העיטורים הפופולריים אפשר למנות את העיטורים מעולם החי, המאפיינים חנוכיות ממזרח אירופה וממרכזה. לרוב, חנוכיות אלה יעוטרו בשני אריות זקופים ולעיתים בצביים ובנשרים, המהווים סמלים למעלותיו של היהודי המאמין.

גם אצלנו, החל מתקופת היישוב החדש, מעצבי החנוכיות קיבלו השראה ממוטיב הגבורה המגולם בחג המסורתי, אשר התקשר למיתוס הציוני הרווח באותם הימים. ואילו בחנוכיות מצפון אפריקה אפשר לראות מוטיבים מעולם החי, דוגמת ציפורים שיוחסו להן סגולות נגד עין הרע. עוד עיטורים מפורסמים הם אלה מעולם הצומח, הנפוצים במזרח אירופה ובמרכזה - עצי תמר, שריגי גפן, זרי פרחים ואגרטלים.

במרחב התרבות האיסלאמית הנוף משתנה ואפשר למצוא על החנוכיות דגמי פרחים וצמחים השאולים מאמנות העיטור המקומית.

ראוי לציין בהקשר זה גם את עיטורי חצי הסהר - סמל נפוץ בקרב יהודים ומוסלמים, שמבטא התחדשות, תחייה, עוז ויוקרה.

עיטור ייחודי אחר הוא של מנורת שבעת הקנים, שמסמלת את בית המקדש ומדגישה את תפקיד החנוכייה בחג, על ידי שילוב שני כלי מאור - מנורת המקדש והחנוכייה, המדגיש את נס חג החנוכה. מוטיב המקדש מופיע גם בעיטורי העמודים למיניהם, המשולים לעמודים הנזכרים במלאכת בניית המשכן.

כאמור, את הפריטים בתערוכה בחרו להציג לפי מוצאם, מה שמצביע באופן חד וברור על הקו המשותף להם. החנוכיות ממרחב התרבות האיסלאמית משקפות את מסורות העיטור המרוקאיות המוקדמות. החנוכיות מאופיינות בשורות של חלונות דמויות קשת מחודדת או קשתות פרסה, צריחים, כיפות ומסגדים, המשופעים עיטורים מפוארים המזכירים מוטיבים אדריכליים וערבסקות איסלאמיים.

גם ההיבט המאגי והאמונה בכוחה של עין הרע ניכרים היטב בחלק מהפריטים, ולכן חמסות, דגים וציפורים היו שכיחים מאוד בחנוכיות אלה.

במהלך חג החנוכה מציע המוזיאון שלל פעילויות משפחתיות הקשורות לתערוכה ולחג, מה שיהפוך את התערוכה לחווייתית אף יותר.

"היום, יותר מתמיד, אנשים מחפשים את השורשים שלהם, והתערוכה הזאת מציפה אצל אנשים זיכרונות מהעבר", אומרת מוניקה לביא, מנהלת המוזיאון. המבקרים מזהים חנוכיות שדומות מאוד למה שראו בבית ילדותם, כך שהם ממש חוזרים הביתה דרך החנוכיות". ¬