כשמדינת פקידוסטאן לא מצליחה לסלק את נתניהו

ד"ר יפעת בן חי שגב לא לבשה את החולצה מספר 9 השבוע. בכלל, יש ויכוח מתמשך מה המספר החשוב, המשמעותי, הנשגב, על חולצות השחקנים שעולים למגרש. 9 זה שחקן החוד הקלאסי, מה שנקרא פעם חלוץ מרכזי. מסי, ניימאר ואפילו פושקש ופלה - כן, פלה הגדול - לבשו את החולצה מספר 10. אבל אני הולך, מה אפשר לעשות, רץ לעיתים רחוקות, אז אני במפלגה של החולצה מספר 7. החולצה שלבש שלמה נהרי בימים שמרילין מונרו חגגה עם ה־11 של נבחרת ישראל. ולא רק הוא. גם גארינצ'ה לבש 7, ויש עוד אחד שלובש אבל לא בגללו אנחנו 7.

אבל בן חי שגב הובילה את השבוע, שבו בלטו ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו וליאו מסי. היא נתנה עוד עדות מזעזעת במשפט נתניהו, בדיוק בימים שבהם מדברים על הטיפול הדרוש בפרקליטות וביחסי הרשות המבצעת עם הרשות השופטת.היא האשימה כי "החקירה שעברתי היתה חובבנית, רשלנית ומגמתית, תוך הטלת מורא ופחד בתנאים לא מקובלים שצריכים להטריד כל אזרח במדינה".

היא אמרה שהמנכ"ל ברגר, שקדם לשלמה פילבר, מנע ממנה את קידום מיזוג בזק־yes. היא טענה שבימי טרום פילבר "היתה (בהרבה מובנים) הפרה של החוק..."
התובעת תירוש קבלה: "בחקירה לא אמרת את זה". בן חי שגב השיבה: "לא נשאלתי על זה בחקירה". היא אמרה כי ברענון הפרקליטות (לקראת עדותה) "לא אמרתי הרבה דברים כי חיכיתי לשופטים. אין לי אמון במערכת". תירוש ראתה שהאמת של העדה שלה צפה על פני השטח בניגוד לחקירות המגמתיות, ודרשה להכריז עליה "עדה עוינת". השופטים סירבו.

מאחר שהשליטה במרוץ הכרכרות הפוליטי יצאה מידי השמאל, התפתח רעיון מבצעי חדש. השמאל, יחד עם מערכת פקידוסטן ועוד ממסדים, חשבו שנתניהו יחוסל באמצעות המשפט; קודם כתבי האישום ולאחר מכן המשפט עצמו. המשפט והסיסמה "שוחד, מרמה והפרת אמונים" היו הסדן שעליו היכו אנשים כמו אהוד ברק, בני גנץ ותא"ל אסף אגמון, שאמר במפורש כי המחאה תהפוך לתנועת התנגדות, שתכלול רפרטואר פעולות שמשמעותן עבריינות פוליטית. התוכנית הגדולה התפוצצה לשמאל ולממסדים בפנים, ולאחר הניצחון המכריע של הימין הם קיבלו את איתמר בן גביר.

אז עושים שינויים בתוכניות: הראשונה לפני שבועיים היתה פרופ' יולי תמיר, שהציעה שיאיר לפיד יחבור כהוראת שעה לליכוד, ומשפט נתניהו יידחה או יבוטל. למעשה, ההצעה היתה צריכה לבוא מייד לאחר הבחירות. זוכרים? יומיים אחרי הבחירות יאיר לפיד, שנמצא עכשיו במצב רוח של המרדה, בירך אז את נתניהו על ניצחונו והבטיח העברה מסודרת של השלטון. בעקבות יולי תמיר המגמה היא שכנגד שינויי המשילות שמתכנן הימין, נמשיך לשחק עם משפט נתניהו; ועל הפרק - עסקת טיעון ללא קלון. כן, הם יכולים לרצות ולעשות הכל. כאילו המשפט ובית המשפט הם מגרש הבית. עסקת טיעון, שמחסלת את הפגר המשפטי הזה שמונח באמצע החדר הפוליטי הישראלי, תכשיר חבירה של בני גנץ לנתניהו. פתאום עיתון "הארץ" יעשה הוקוס־פוקוס ונתניהו כבר לא יהיה "הנאשם בפלילים".

זה לא יקרה. מה כן יקרה? המקסימום שאפשר לצפות זה לממשלה יציבה לאורך כהונה שלמה של ארבע שנים פלוס. לאור הסאגה החדשה של חוסר יציבות במדינה, שאותה מתכננות החולצות השחורות ושאר תנועות הרק־לא־ביבי, חזרתה של ממשלה יציבה תהיה המרשם הביטחוני והכלכלי הטוב ביותר. הימין החדש מתקשה לשלוט. יתרונו בכך שהוא אינו שמאל. השמאל מסוכן מדי וחסר מעצורים. גם בשבועות האחרונים לפיד וחבריו המובסים לא השכילו להתנהל באחריות ובצורה מכובדת אלא גלשו לאווירה פוטשיסטית, ובכך איבדו את הנכס החשוב שלהם בעיני הציבור: להיות מודל של משילות טובה, נדיבה ויעילה - אפילו אם המדיניות שגויה.

לטלטל, אבל בשכל

חברי כנסת מהימין להוטים לבצע מהפכה במוסדות שלטון החוק. רה"מ המיועד, האיש המנוסה שבחדר, יודע שחשוב לשמור על איזונים

הממלכתיות הפכה לרגל קרושה, והסטטוס קוו הפך לקרחון. הסיבה העיקרית לכך היא השתלטנות של הממסדים של מערכת המשפט, של המשטרה ושל צה"ל על ניהול המדיניות, ובמקביל החלשה הדרגתית ושחיקה של המערכת הפוליטית. יריב לוין דיבר ביום השבעתו ליו"ר הכנסת על החזרת הכוח לכנסת והשבת האיזון בין הרשויות. מילת המפתח שלו היתה "משילות". חיזוק המערכת הפוליטית והכנסת, הגוף הנבחר על ידי העם, נועד לייצר אותה משילות. משם והלאה זו כבר נגזרת של היכולות האישיות של השר בכל תחום להוביל מדיניות נכונה ולהטמיע אותה במערכת המבצעת.

המהלך של החזרה חלקית של הכוח למערכת הפוליטית הוא העברת מה שנקרא חוקי דרעי וסמכויות השר לביטחון הפנים. חוק סמוטריץ' המגזרי נמצא בקטגוריה אחרת. השותפים הקואליציוניים צריכים להפנים שהתפקיד החשוב שלהם הוא קודם כל להקים ממשלה, ושזו תהיה יציבה לאורך כהונה שלמה. כדאי שתעמוד לנגד עיניהם הפרשה הנוראה של הממשלה השמרנית באנגליה, וקודם כל ליז טראס שהיתה ראש ממשלה למשך חודש וחצי.קורים הרבה דברים מוזרים וחסרי תקדים בדמוקרטיות המערביות. לצפות לכך מחברי הכנסת של הציונות הדתית או של גולדקנופף זה אולי קצת מוגזם. אבל מי שלא מבין את הסכנות, ולא לומד ממה שקורה בעולם, עלול למצוא את עצמו בתאונת רכבות כשקרונות פוליטיים, משפטיים וביטחוניים נערמים זה על גבי זה ולא יהיה מי שיחלץ את פינדרוס הזחוח או את חברי הכנסת החדשים מהציונות הדתית שלא יודעים מה זה "פיליבסטר".

מה שמאפיין את הדמוקרטיות בארה"ב ובבריטניה בשנים האחרונות הוא מאמץ לערעור משמעות אירוע הבחירות ושחיקת המשמעות של תוצאותיהן. בישראל מתרחש אותו דבר. זה התבטא במילים של רם בן ברק, של תא"ל אסף אגמון שעבר רדיקליזציה ושל יאיר לפיד. אבל זה בעיקר מתבטא בלעומתיות של נשיאת בית המשפט העליון לנוכח ניצחון הימין והממשלה העומדת לקום. זה כולל את הדברת הזאת של שוויון בין הגושים בעם. עם כל הכבוד, הציבור היהודי מעניק תמיכה של קרוב לשני שלישים לימין, ופוליטיקאי גמדי מהשמאל צריך לעמוד על קביים של כעשרה חברי כנסת ערבים פלשתינים לאומנים אסלאמיסטים כדי להגיע ל־56 מושבים.

יש ניחושים רבים מה משמעות האפשרות שיריב לוין אולי לא יהיה שר המשפטים. הנטייה היא לחשוב שראש הממשלה המיועד נתניהו לא רוצה שהשינויים במערכת המשפט יהיו ארוחה מלאה. למשל, הטראומה של הרכבת הקואליציה מטילה סימן שאלה גדול על יכולתה של הכנסת לשמש גוף מתאים לבחירת שופטים, והשינוי הדרוש בנושא הזה הוא בעל אופי מפא"יניקי: הגדלת הייצוג של חברי הכנסת מהקואליציה בוועדה לבחירת שופטים על חשבון לשכת עורכי הדין וביטול יכולת ההכרעה של שופטי ביהמ"ש העליון. אחרי הכל, ישראל עומדת על כלכלתה המתקדמת והצומחת, וזו נשענת על שלטון חוק חזק ואמין. יכול להיות שזה חדש לכמה חברי כנסת מהימין, אבל זאת האמת, ולכן רה"מ המיועד צריך לדאוג לאיזונים ולהרבה שיקול דעת בבואו לטלטל את הגופים האמונים על שלטון החוק.

פצצת השהיה

הביוגרפיה של גיבלי חושפת כעת, 25 שנה לאחר שנכתבה, איך דיין ניצל את פרשת "עסק הביש" כדי לקדם את עצמו ואת פרס

בספרו של רוברט האריס "סופר הצללים" הופכת הדמות שעל שמה נקרא הספר לגיבורת העלילה הקונספירטיבית, שהולכת וסוגרת עליה. הוא מגלה - שומו שמיים! - שראש ממשלת בריטניה, מעין טוני בלייר, היה מעורב בהחלטות איומות במסגרת "המלחמה בטרור". נשמע כמו משהו שקרה אחרי מלחמת קרים. סופר הצללים מגלה בחקירותיו כי קודמו, שנמצא מת, התקרב אל האש, ואולי ראש הממשלה הוא סוכן CIA. והכל מסתובב סביב החלטתו של שר בכיר בממשלתו של אותו ראש ממשלה לשעבר להגיש נגדו תביעה בבית הדין בהאג על פשעי מלחמה.

במחוזותינו אריה קרישק הסתבך, גם כסופר צללים וגם כחוקר, עם שני ענקי מודיעין מקומיים, בנימין גיבלי ויעקב נמרודי. הוא כתב בשיתוף פעולה של גיבלי ספר ביוגרפי שהמנה העיקרית בתפריט שלו היא כמובן "עסק הביש" מ־54', שהפך אחר כך ל"פרשה" שהרסה את מפא"י. אלא שגיבלי ואשתו אלישבע החליטו בשלב מסוים לגנוז את הספר. קרישק אמר לי השבוע שהם "רכשו" את זכויות היוצרים, ובאופן שאינו מקובל היום עותק מודפס בודד מהעידן הטרום־מחשבי נשאר בידיהם.

במשך שנים היתה תחושה שקיים איזה תיקו בין "הקצין הבכיר" גיבלי לבין שר הביטחון פנחס לבון בשאלה "מי נתן את ההוראה?" בעקבות וידויו של גיבלי לקרישק, מתברר שהתיקו היה לטובתו של גיבלי

קטעים נרחבים מהספר פורסמו לפני שבוע ב"ידיעות אחרונות", כשהקרדיט למחבר ("סופר הצללים") מוכמן בגוף הטקסט ולא במקום בולט. הסיבה לגניזה לא ידועה, הסיבה לכתיבה די ברורה. בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת, ב־1992 ליתר דיוק, פרסם שבתי טבת את ספרו "קלב"ן", שבו התמקד בבנימין גיבלי, שמבחינתו היה קליפת הבננה שעליה החליק בן־גוריון. גם הוצאתו להורג של טוביאנסקי וגם עסק הביש. במבט לאחור נראה שמה שחסר בכתיבה ההיסטורית על עסק הביש זה ההקשר המדיני של אותה תקופה. גיבלי, בציטוטים הנרחבים משיחותיו עם קרישק, מדבר על "האידיאולוגיה הפוליטית" ולא מפרש ולא מרחיב. אפשר רק להבין שהצמרת המדינית־ביטחונית היתה בהיסטריה מעלייתו של נאצר במצרים ומהסכנה שהבריטים ינטשו את המוצב הקדמי שלהם בתעלת סואץ.

חברי הרשת במצרים שהופעלה בידי המודיעין לא הושלכו למתקן חקירות סודי של ה־CIA אלא נכלאו בקהיר, ושניים מהם הוצאו להורג. במשך שנים היתה תחושה שקיים איזה תיקו בין "הקצין הבכיר" גיבלי לבין שר הביטחון פנחס לבון בשאלה "מי נתן את ההוראה?" בעקבות וידויו של גיבלי לקרישק, מתברר שהתיקו היה לטובתו של גיבלי. החשיפה לא מיטיבה עם חלקו בעסק הביש. בראיון לפני מותו לפני כ־15 שנים הכותרות גלגלו את אשמת ההוראה על משה דיין. בחשיפת גיבלי הנוכחית דיין מעורב בפרשה, אבל בשאלת "מי נתן" - שגם גיבלי וגם שבתי טבת, דרך אגב, פחות מחשיבים - דיין לא בעסק. אבל הוא ידע, לפי גיבלי, לנצל את הפרשה כדי לחסל את הצמרת המדינית של לבון ומשה שרת ולקדם את עצמו ואת שמעון פרס.

גיבלי היה מקורב לאריאל שרון והיה מודע למעמדו של שמעון פרס, שעוד היה דמות משפיעה בעשורים הראשונים של המאה הנוכחית. יכול להיות שאת חומר הנפץ שלש אריה קרישק לפני כ־25 שנה, ניתן היה לחשוף רק אחרי מות... מות כולם. וידוע שגם פגזים מימי מלחמת העולם הראשונה עוד מתפוצצים מדי פעם.

בשם האח

העמדתו לדין בארה"ב של המחבל שאחראי לפיצוץ מטוס פאן־אם, 34 שנים לאחר הפיגוע, היא בעיקר ניצחון של אדם אחד

ביום שני השבוע הובא אבו עגילה מסעוד בפני בית משפט בוושינגטון. קשה לתאר כמה מדהים זה שמסעוד נמצא בחזקת ארה"ב ויעמוד שם למשפט על חלקו בפיצוץ מטוס פאן־אם מעל לוקרבי שבסקוטלנד ב־21 בדצמבר 1988. לפני כחודש דווח בסקוטלנד שהוא נחטף בידי "חמושים" בלוב, וכנראה הועבר לידי האמריקנים.

אם היום מסעוד נמצא בידי האמריקנים ויעמוד למשפט - זה בזכות אדם אחד. שמו קן דורנסטיין, יהודי מסומרוויל הסמוכה לבוסטון במסצ'וסטס. אחיו של דורנסטיין, דיוויד, היה על הטיסה הגורלית ההיא בדרכו מישראל לארה"ב. קן דורנסטיין חקר באובססיביות כמעט מטורפת מה קרה לאחיו, "הנער שנפל מן השמיים" (כשם ספר שכתב). חקירתו נמשכה כ־25 שנים.זאת היתה עבודת בילוש יסודית, שהביאה אותו גם ללוב. הוא פגש בברלין טרוריסט בדימוס, שביצע יחד עם מסעוד את הפיגוע במועדון, שבו נהרגו לוחמי מארינס אמריקנים. לאט־לאט הוא סגר זיהוי ודאי של האיש שבנה והרכיב את הפצצה על מטוס פאן־אם. זהו אבו עגילה מסעוד.

מעניין שבשלבים מסוימים החוקרים התקשו להאמין שמאחורי השם הזה יש אדם אמיתי. צווארון של חולצה שנתפר אליה רכיב אלקטרוני בגודל ציפורן הוביל את החוקרים לחנות במלטה. הצווארון נמצא בחיפושים על פני שטח של 900 קמ"ר, שבו התפזרו חלקי המטוס והגופות. בעל החנות זכר את האיש שקנה את החולצה. תיאורו היה זהה לזה של אבו עגילה מסעוד. הוא עטף עם החולצה את המקלט, שבתוכו הוטמן חומר הנפץ.