תביעת עלבונות: מה עומד מאחורי מלחמת הטוויטר של נפתלי בנט

אחרי המו"מ המקרטע עם השותפות הפוליטיות, החל בנימין נתניהו במקביל לטפל גם בחברי הליכוד, בסדרה של פגישות אישיות עם כל חברי הכנסת שאת רובם לא פגש מאז הבחירות. שתי משימות מרכזיות סימן לעצמו נתניהו: מינוי יו"ר כנסת לטעמו, שיקבל את אישור הסיעה בהצבעה חשאית ברוב עצום, ופירוק מרד הממורמרים על ידי פעולת הפרד ומשול שאהובה עליו עד מאוד. אצל המפלגות השותפות זה לא עבד, אלא רק סיבך, אבל נתניהו מתכוון לעשות זאת בליכוד. עם ארבעה ממורמרים קשה להתמודד בקואליציה של 64, אבל עם אחד־שניים - אין בעיה.

השאלה היא איזה מהם יעדיף נתניהו לקרב ואיזה להדוף. ההימור כרגע הוא על ישראל כץ ודודי אמסלם, על חשבונם של דוד ביטן וניר ברקת. הדברים עוד יכולים להשתנות. לליכוד 17 שרים על 32 חברי כנסת, נוסף על ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, יו"ר ועדת החוץ והביטחון ויו"ר הקואליציה. מספר סגני השרים יכול להגיע לארבעה-חמישה בקלות. יש עוד כמה ראשי ועדות עבור הח"כים החדשים, ואולי בהמשך תפקיד או שניים מחוץ לכנסת.

כדי לצלוח את מינוי מועמדו ליו"ר הכנסת בקלות ולהעביר את חוק דרעי, וחוקים נוספים הנדרשים לבקשת השותפות עוד לפני השבעת הממשלה, נתניהו לא יבשר לחברי הליכוד בשלב הזה לאיזה תפקיד הם מיועדים, כדי שלא לפגוע בסיכויים לצלוח משוכות אלו בקלות. השלב שבו כולם מצפים למוצא פיו ולהכרעה הוא הזמן הטוב ביותר לקצור הישגים בסיעה ובכנסת.

סיום סאגת מינוי שר המשפטים הבא ישים קץ לשאלות רבות שהופנו לעבר נתניהו ואנשיו מאז הבחירות, כדי לדעת לאן פניו בתחום טעון זה. מינוי כמו יריב לוין, אמיר אוחנה או דודי אמסלם יתפרש כקריאת תיגר על מערכת המשפט. לראשונה מאז המהפכה החוקתית שכפה אהרן ברק על המדינה, ומאז ביטל בית המשפט בפעם הראשונה חוק חלוט של הכנסת ב־1995, תיאלץ מערכת המשפט בישראל לצאת לקרב חייה.

יש להעריך שתעשה זאת בכל האמצעים שבידה, כאלו שיגרמו ל"עליהום" על אבי מעוז והכוונה להעניק לו את היחידה ללימודי העשרה בבתי הספר להחוויר. לא מעט אמצעים יש לה, למערכת המשפט, להגן על עצמה. מעולם האקדמיה, דרך השופטים בדימוס, כתבי החצר השתולים ברוב כלי התקשורת המרכזיים, וכמובן חברי האופוזיציה. כולם יעלו על בריקדות כדי לעצור את השינויים המתוכננים ומחויבי המציאות.

לקואליציה, מנגד, יש הנשק שלה: רוב בכנסת ורוב בציבור. בניגוד לדעה הרווחת, על אף הקואליציה ההומוגנית הנכנסת, רוב של 61 מנדטים אף פעם לא מושג אוטומטית. לא על כל חוק שבג"ץ יפסול והכנסת תרצה להחזיר יתייצבו כל חברי הקואליציה כאיש אחד מנגד. זה תלוי בנושא. זה תלוי באינטרסים פוליטיים, מפלגתיים ואישיים. והקואליציה, שחבריה הספיקו לריב כמעט על כל נושא, לרבות סמכויותיה של ועדת הרפורמות בכנסת וזכות וטו למינוי רב עיר - וזה עוד לפני שנכנסו בכלל לתפקיד - רק מוכיחה זאת.

אבל נתניהו יכול למנות גם שר משפטים אחר, ולסמן למערכת המשפט שהוא היה ונותר חומת המגן המרכזית שלה. בכך יאותת שפניו לשלום (ולעסקת טיעון חדשה) ולא למלחמה מול המערכת. אלא שאז עשויה להיפתח לו חזית אחרת, מול השותפים הקואליציוניים שדורשים שינויים דרמטיים. נתניהו יצטרך לבחור איזו מלחמה עדיף לו לנהל.

הצהרת כוונות

בעוד ארה"ב הרשמית מבהירה שלא תחרים שרים ישראלים אלא תנהג בהם בהתאם למעשיהם לאחר כניסתם לתפקיד, ההיערכות בבית הלבן ובמחלקת המדינה לממשלה החדשה בשיאה. הנשיא ג'ו ביידן זוכר היטב את פעולותיו הנמרצות של רון דרמר נגד המפלגה הדמוקרטית בזמן שלטון ברק אובמה, וכן את נאומו של נתניהו בקונגרס, שממנו נעדר בהפגנתיות. החיצים לא נורו עדיין, אבל כבר נמצאים בעמדות.

הצהרת הכוונות שוגרה עוד בטרם קיבלה ממשלת הימין את השלטון לידיה. החל בחקירת ה־FBI נגד חיילי צה"ל בפרשת מותה של שירין אבו עאקלה, עיתונאית אל־ג'זירה, דרך השתתפותו של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן בכנס ג'יי סטריט, ארגון המוחרם על ידי ישראל, ועד לאזהרות מפני שינויים בהגדרות החוקיות של שטחי יו"ש.

בידי ארה"ב שורה של צעדים שהיא יכולה להפעיל, ברצותה, נגד ישראל - גם בזירה הבינלאומית, באו"ם ובמקומות אחרים, וגם בזירה הפנימית, עם תדרוכים לתקשורת נגד הממשלה, ועוד.

גם כאן - כמו בהתנהלות מול מערכת המשפט - יהיה על הממשלה החדשה לבצע כמה תמרונים לא פשוטים, וזאת מבלי לוותר על הערכים ועל האפשרות ללכת לשינויים רחבי היקף בתחומים שנזנחו בשנים האחרונות. מדובר בין היתר בהתיישבות הצעירה בשטחים, בהריסת המבנים הערביים הלא חוקיים בשטחי C, בביטול ההתנתקות בצפון השומרון וכלה בצמצום של נזקי הסכמי אוסלו, הפוגעים באורח חייהם של המתיישבים כבר שנים רבות.

תקלה ושמה נתניהו

נפתלי בנט לא חיכה שהממשלה הנכנסת תקרום עור וגידים, תבטל את תפקיד ראש הממשלה החליפי ותשלח אותו לביתו, אלא מיהר לעשות זאת עוד קודם. עזיבתו לא היתה קלה, בלשון המעטה. שום דבר ממה שתכנן, וממה שגרם לו מלכתחילה ללכת למהלך הנכלולי של הקמת ממשלת הרוטציה שלו ושל לפיד, לא קרה. הוא נשלח הביתה ללא מחנה, ללא ציבור וללא תמיכה, למעט כמה אנשי שמאל שעוד מכירים לו תודה על כך שסייע להם להזיז את נתניהו.

בנט שגה אמנם מהרגע הראשון, אבל שגיאתו נשענה על הנחת עבודה שהיתה רווחת אצל כל המועמדים לראשות הממשלה בשני העשורים האחרונים: שעם התפקיד באה התמיכה, שכמה חודשים בתפקיד מספיקים כדי להפוך מדמות אפרורית או שולית למנהיג המסוגל ליטול את המושכות.

הוא נשען על המקרה של אריאל שרון, שהריצה לראשות הליכוד נדמתה לחבריו כשיגעון גדלות שפקד אותו בימי בחרותו. אולם מרגע שהפך לראש ממשלה הצליח להוביל את המפלגה להישג שיא של 38 מנדטים בבחירות כעבור שנתיים.

אהוד אולמרט, שהגיח מהמקום ה־32 בליכוד, הצליח בזכות מינוי לתפקיד הניחומים של מ"מ ראש הממשלה להיכנס ללשכה הנכונה, להפוך את דימויו מתגרן פוליטי מהספסלים האחוריים לראש ממשלה בזכות עצמו, ולהוביל את מפלגתו לניצחון אחרי כמה חודשים בתפקיד בלבד.

בנט היה בטוח שגורלו יהיה דומה. שבהתחלה יכעסו, יצעקו, יאשימו אותו בנוכלות וברמייה, אבל עם הזמן יתרגלו. שכמו אצל קודמיו, התפקיד יעשה את העבודה. אבל ככל שעבר הזמן והפופולריות שלו לא רק שלא עלתה אלא אפילו ירדה, התחיל בנט להבין שמשהו השתבש. שאיפשהו בדרך לקה במיסקלקולציה של התהליך.

תיאוריית "מכונת הרעל" נגד מחנה נתניהו יוחסה לאורך שנות כהונתו למי שהיתה יועצתו הקרובה, שמרית מאיר (שהכחישה את הדברים). עד אז היה בנט בדיוק בצד השני. בצד המואשם, התוקפן. לא היה לו קל להפוך את התקליט ולעבור לצד המאשים.

אבל הרעיון שלפיו קיים מנגנון מתואם של מכונת תעמולה, של מכונה משומנת המפעילה מאחזים ברשתות החברתיות ובתקשורת המרכזית, כהסבר לקריסתו בדעת הקהל, הניח את דעתו. לא הוא, בנט, אשם בכך, אלא רק נתניהו. המסית הלאומי. זה שמפעיל מערכות משומנות של צייצנים ופעילי רשתות חברתיות, וגם מפגינים ומקללים שכירי חרב שסרים למרותו ומרעילים את השיח במרחב הציבורי - האמיתי והמקוון.

מאיר עזבה בטריקת דלת, אחרי שהסתכסכה עם יתר בכירי הלשכה, ואפילו הספיקה להתראיין נגד בנט עצמו בתקשורת. כמה חודשים היו בנתק עד שהחלו לגשש את דרכם חזרה. בתקופה האחרונה החלו השניים לעבוד על הוצאת ספר משותף, מה שמחייב שעות רבות של עבודה יחד, וחזרה לימים שבהם עבדו צמוד כשמאיר היתה האישה החזקה בסביבתו.

התוכנית היתה להוציא את הספר בתוך כמה חודשים. ההנחה היתה שגם הבחירות האחרונות לא יוכרעו ושישראל שוב תיגרר למערכות בחירות או לממשלות מקרטעות ולא יציבות, שיאפשרו לבנט לשוב ולהפציע בקרוב. אבל ההכרעה הברורה וההבנה שבחירות לא יהיו ככל הנראה בשנים הקרובות, גרמו לבנט ולמאיר לחשוב מחדש על הפרויקט.

כמה גורמים המכירים היטב את בנט תהו השבוע אם שורת התביעות שעליהן הודיע, נגד אלה שפרסמו נגדו הכפשות שקריות, מגיעה אצלו מאותה המוטיבציה לכתיבת הספר: הניסיון להעניק משמעות לכהונתו, ולקבע מורשת של מאבק ברעל, בשקרים, בפייק־ניוז שמטנפים את התרבות הפוליטית, לתפיסתו. הוא מאמין, עד היום, שנתניהו הפעיל מכונת רעל שיש לא רק להתלונן ולרטון עליה, אלא למגר אותה. או כמו שכתב בערוץ הטלגרם שלו: "איני נלחם בשביל עצמי, אלא למען כל מי שחפץ בתיקון השיח הציבורי בישראל".

בנט ומאיר לא מדברים על הספר, ומרבית סביבתם ממודרת מהנושא. מאיר מכחישה בתוקף כי יש לה קשר, ולו עקיף, למסע התביעות שמנהל בימים אלה בנט, ומציינת שבכל הנוגע לספר אין כל חדש.

נתבעי בנט בטוויטר ובמקומות אחרים אכן כתבו דברים קשים, שכנראה יוצאים מגדר הטחת הביקורת הלגיטימית בנבחר ציבור. להפיץ ש־50 מיליון שקלים הוצאות אבטחה לביתו ניטלו לכיסו, או שאמו לא יהודייה כי התגיירה גיור רפורמי, אלו בדותות שקריות ודיבתיות, והנתבעים יצטרכו לעבוד קשה כדי לצאת מהמשפט שיתנהל נגדם בבימ"ש השלום.

אחריות אישית? יוק

אף שבנט הוא אזרח פרטי, ההחלטה לצאת למסע תביעות אישיות נגד אישים שברובם אנונימיים אינה קלה. הנתבעים עשויים לזמן אותו, את אשתו ואת בני משפחתו, ואפילו עובדי בית ואנשי לשכה לשעבר להעיד, ולהפוך את האירוע לקרקס. נכון לעכשיו נראה שבנט נחוש.

ראש הממשלה לשעבר לא מחכה להוצאת הספר כדי לקבע את נרטיב "מכונת הרעל". במאמר שפרסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" כתב בנט בין היתר: "לאחר שנה של התקדמות, הממשלה שלי קרסה על רקע לחץ בלתי פוסק של מחאות ציבוריות ומחאות ברשתות החברתיות. חברי פרלמנט ערבים שהצטרפו לקואליציה שלי במטרה לשפר את עתידם הסוציו־אקונומי של ערביי ישראל נקראו בוגדים בעיר הולדתם, וכך גם חלק מחברי ימינה. קבוצות מאורגנות הקימו אוהלים במרחק מטרים ספורים מבתיהם של חברי הכנסת, מתנכלות ללא הפוגה למשפחותיהם במשך חודשים, וקוראות להם תומכי טרור.

"אחת מחברות המפלגה שלי דיווחה שעבודתו של בעלה בסכנה ושילדיה מאוימים בבית הספר... כתוצאה מכך, רע"מ השעתה את חברותה בממשלה. גם חברת כנסת ערבייה ממפלגת מרצ פרשה זמנית, ובנוסף כמה מחברי המפלגה שלי הפסיקו לתמוך בקואליציה. הממשלה בראשותי עשתה עבודה לא טובה בהדיפת הכמויות העצומות של מידע כוזב שהופצו ברחבי ישראל, הקמפיין הזה הצליח והביא את הממשלה שלי לסופה".

ומה לגבי אחריותו לחוסר הפופולריות הקיצוני שלו ולקריסת ממשלתו שכיהנה כממשלה הקצרה ביותר בתולדות ישראל? אף מילה. אולי בספר.