האם מסע התביעות של בנט יביא לו אהבה?

בשבוע שעבר הגישה מחלקת הסייבר בפרקליטות ארבעה כתבי אישום נגד ארבעה אזרחים אלמונים, שקיללו ולכאורה הטרידו ברשתות החברתיות את ניר חפץ והדס קליין, עדי תביעה במשפט נתניהו. ייאמר מייד: לא יפה לכתוב כמו שכתבו הארבעה. "יומך קרב סוכנת מרשעת של המשטרה. את גמורה", או "לסמוך עליו זה כמו לסמוך על הנאצים שהשמידו מיליוני יהודים". אחד החשודים אף פנה לחפץ באופן פרטי בפייסבוק וכתב "בעולם הפשע היו הורגים אותך. לך תדע, יכול להיות שאיזו משפחת פשע תנסה לפגוע בך בסופו של יום. אני לא מאיים עליך, אני אומר רק את הדעה שלי".

גם חפץ וגם קליין כבר גמרו להעיד, עם הטרדות או בלעדיהן. אין לדעת אם קראו את הפוסטים או את הציוצים של ארבעת האלמונים, ואם הם השפיעו על עדותם. ודאי שנגרמה להם עוגמת נפש, אך קשה לדעת אם היא חמורה יותר מתא המעצר שורץ הפשפשים שאליו הוכנס ניר חפץ על ידי המשטרה לפני שניאות לשמש עד מדינה, מהטיפול הרפואי שנמנע ממנו, ומהאיומים של חוקריו בנוגע להרס משפחתו.

כמו כן, אמנם הטרדת עד היא בהחלט עבירה פלילית, אבל במקרה של הדס קליין נראה שהמדינה ביצעה את היפוכה הגמור: פינוק עד. הפרקליטות והמשטרה החליטו עקרונית שלא להסתקרן בנוגע לתכולת הטלפונים והמחשבים של קליין. הבה נאמר שנסיבות גיוס קליין וחפץ לעדות נראות לא פחות חמורות מהשתלחות ברשתות החברתיות של כמה חבר'ה בתפזורת.

העונש על הטרדת עד יכול להגיע עד חמש שנות מאסר. אבל עד שיישלחו הארבעה לכלא - אם יישלחו - צפויות להם שנים מעניינות מאוד, כמו אלה שעוברות על ארבעה מטרידי־עד אחרים, יועציו של נתניהו יונתן אוריך, ישראל איינהורן, יוסי שלום ועופר גולן.

באוגוסט 2019 שלחו הארבעה רכב עם רמקולים לביתו של שלמה פילבר, וקראו לו במערכת הכריזה לחזור בו מהסכם עד המדינה. פילבר לא היה בבית ולא הגיש תלונה למשטרה על הטרדה. הארבעה לא הכחישו, אך מסיבותיה שלה החליטה המשטרה לערוך חיפוש בטלפונים שלהם, ללא צו כנדרש בחוק. ערעורם של הארבעה על חוקיות החיפוש ועל השימוש בתכנים שנשאבו - נדחה בכל הערכאות, כולל בית המשפט העליון. השופטים הודו שהחיפוש לא היה חוקי, אך תיארו את העבירה כ"פסול בהתנהלות הרשות החוקרת", ובמקום לאסור את השימוש בתוכן שהושג תוך כדי עבירה הסתפקו בנזיפה אבהית כלפי המשטרה: "יש לצפות שמקרים מסוג זה לא יישנו".

שלמה פילבר סיים את עדותו לפני כחצי שנה. חקירתם של יועצי נתניהו שחשודים בהטרדתו הסתיימה אחרי שלוש שנים. זכותם לפרטיות הופרה על ידי הפרקליטות, המשטרה ובית המשפט, ובניגוד לחוק. כתב אישום עדיין לא הוגש, אבל התיק עדיין פתוח. ייתכן שייסגר, וייתכן שלא. אם ייסגר - אין לדעת מה תהיה העילה: חוסר אשמה? חוסר עניין לציבור? ייתכן שיישאר פתוח לתקופה בלתי מוגבלת, כמו התיק של ד"ר מיכאל בן ארי, שנפתחה בעניינו חקירה על הסתה לגזענות לפני שלוש וחצי שנים. כתב אישום עדיין לא הוגש. מדי פעם הוא מוזמן לתחנת משטרה ונדרש להסביר למה התכוון בציוץ או בשיעור שהעביר. לא שראוי להשוות, אבל הבה נאמר שיכולתה של המדינה להטריד אזרח בכל העוצמה של מוסדותיה, ללא מעצורים חוקיים, בלי הגבלת זמן ובאישור שומרי הסף מבית המשפט העליון - מדאיגה יותר מהנזק שעלול להיגרם מכמה אזרחים ברשתות שעולים על גדותיהם מרוב רגש. ייתכן שחלק מהתוקפנות האזרחית ברשת היא תגובה לשימוש המופרז - ולעיתים לא חוקי - של רשויות החוק בכוח שניתן להן.

בנט יכול לתבוע את כל טוויטר ולזכות בכל התביעות, אבל ספק אם יזכה באהבת העם שאותו הוא מאיים לתבוע

לא רק המדינה מוצאת את עצמה לעיתים מגרדת בראשה ותוהה מה עושים עם הדבר הזה שנקרא "חופש ביטוי". שהרי אנשים לעיתים מנצלים את החופש הזה לרעה: משקרים, מקללים, משתפים שקרים, משתפים קללות. ולעיתים מדובר בדיבה של ממש ובלשון הרע של ממש, ואפשר להבין את מי שתובע את עלבונו בבית המשפט. גם לחופש הביטוי יש גבולות - אמנם לא של בית ספר לנימוסים והליכות, אלא של החוק.

לכן אפשר להבין את נפתלי בנט, ששלח מכתבי התראה בתביעה לאנשים שהאשימו אותו בשימוש בכספי ציבור כדי לשפץ את ביתו ברעננה, או שטענו שאמו אינה יהודייה. ראשית, כמו כל אדם שנתקל בעוינות שמופנית כלפיו - הוא נעלב. שנית - כמו כל אדם, הוא רוצה להוכיח את צדקתו. אבל בנט הוא לא כמו כל בן אדם. הוא היה ראש ממשלה, וראש ממשלה צריך להמעיט ביציאה למלחמה פרטית כנגד אזרחים, גם אם אלה אזרחים מעצבנים במיוחד.

נכון, גם לראשי ממשלה יש רגשות וזכות לשם טוב. אלא שבנט מבדל את עצמו גם מראשי ממשלות אחרים שתבעו את משמיציהם. הוא גייס תחקירנים ועורכי דין שיסרקו את הרשתות וידוגו מהן את כל מי שהעליל עליו או ביזה אותו. יתרה מזאת, הוא הכחיש את העלבון האישי והציג תזה חדשה: תביעות דיבה כשליחות לאומית. "כראש הממשלה נמנעתי מעיסוק בדיבה כי סברתי שתפקידי לספוג", צייץ, ומייד סטה מהנתיב שקבע לעצמו: "אך אני מבין כעת שאין ברירה. הנושא אינו בנט אלא עתיד המדינה שלנו ועצם קיומה. עלינו לכבות את מכונות רעל אשר מזהמות את חיי כולנו", ובכך הוא מנסה להפוך את הכעס האנושי והנפוץ כלפי השררה לתיאוריית "מכונת הרעל" שלו, שאותה טרח להפיץ בתקופת כהונתו ואחריה, לאזרחי ישראל ול"ניו יורק טיימס": אלמלא היו מלכלכים עליו ברשתות ובתקשורת, הוא עדיין היה ראש ממשלה.

משול בנט לאישה שהגישה תביעה על הפרת הבטחת נישואים. לא משנה אם צדקתה הוכחה בבית משפט או כמה כסף קיבלה. בסופו של דבר, היא לא הצליחה להכריח את הגבר שלה לאהוב אותה או להתחתן איתה. היא תהיה עשירה, אבל רווקה. בנט יכול לתבוע את כל טוויטר ולזכות בכל התביעות: הוא לא הצליח לשרוד כראש ממשלה, וספק אם יזכה באהבת העם שאותו הוא מאיים לתבוע.