מתי נתבגר: הימין חייב להפסיק לחכות לאישור

1.

השנים בניכר, רחוק מההמולה הישראלית, נותנות הזדמנות לראות את התמונה הישראלית באופן שונה. הרבה מן הוויכוחים שהכרתי מהעבר חוזרים וממחזרים חומרים. ממרחק זה נשמע כריב ילדים בארגז חול. מרחוק, האתגרים של ישראל, הסכנות שעליה להתמודד עימן, מעמעמים את ההבדלים המסוימים בהשקפות העולם ומאירים יותר את המשותף.

מכל מקום, הוויכוחים הללו, הממוחזרים לעייפה, הם חסרי תועלת. יש כאן פרשנויות שונות של הציונות, כמה אפשרויות באשר לדרכה של מדינת ישראל. ברוב הוויכוחים איננו פועלים לשכנע, אלא מכריזים על השקפותינו. מעבר לשעשוע בקרב הצופים והמאזינים אין באמת דיאלוג שבמסגרתו כל צד רואה בטענות הצד השני עניין לגיטימי ומתווכח איתן.

האם מה ששומעים בשיח הציבורי, מאז התוצאות החד־משמעיות של הבחירות, הוא דבר חדש? "קץ הדמוקרטיה" ו"פשיזם" נמצאים איתנו מאז קום המדינה. לפניי כרזה ובה שתי תמונות: מנחם בגין מנופף בידו באסיפת בחירות, ובניטו מוסוליני נואם במועל יד. הכותרת: "אותה הצורה, אותו התוכן". בתחתית התמונות משווים בין ה"דוצ'ה" לבין "המנהיג" בגין (המירכאות במקור). כלומר, לא רק פשיסט, אלא גם לא מנהיג. חתומה: "הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל". נו, קרה משהו בכיוון מאז שבגין נבחר להנהיג?

גם האיום ב"מדינת הלכה" הוא דחליל משומש. שולמית אלוני עשתה מזה קריירה, ואחריה פוליטיקאים ידועים שהקצינו יותר את המינוחים, מקווים לאסוף קולות של חרדים חילונים. האם קרה משהו בכיוון הזה? ההפך: תחת שלטון הימין ישראל הפכה לפתוחה ולליברלית יותר. ראו את הפרהסיה הציבורית בשבת כיום לעומת מה שהכרנו בנעורינו. הזועקים מרה על הכנסת לימודי יהדות לבתי הספר למדו בילדותם עשרות מונים יותר. במדדי הדמוקרטיה לאורך שנים רואים כיצד, בניגוד לשיח ההפחדה, הדמוקרטיה דווקא התרחבה והתחזקה. עכשיו מתרגשים מאיומים על "מרי אזרחי". סף הפרובוקציה עולה במקביל לתגובת הצד השני, ומלאה הארץ טרללת.

2.

הוויכוחים הציבוריים הלוהטים הם תיאטרון, שבו אנחנו משתתפים מרצון. מה נאמר ברוב הדיונים ותוכניות המלל? "אנחנו לא הראשונים; גם הממשלה היוצאת אמרה כך וחבריה עשו דברים דומים, ואיזו צביעות היא להטיף לנו מוסר", וכן הלאה, אמירות שנועדו להצדיק פעולות וכיוונים של הממשלה הנכנסת.

הפעם הזאת בשלטון צריכה להיבנות כלידה מחדש. רנסנס. בעיקר יש לדעת: לא רק מותר לנו, אלא חובה עלינו למשול וליישם את רעיונותינו. אל תבקשו רשות; עשו! זה רצון העם בבחירות. זה המבחן של המחנה

המשמעות העמוקה של האמירות והראיות הללו היא שאנחנו מבקשים לגיטימציה למעשינו מהצד שהפסיד. היריבים האידיאולוגיים והפוליטיים קובעים עבור רבים בתוכנו את גבולות הלגיטימציה בפוליטיקה ובמחשבה הציבורית. זו עדות לחוסר ביטחון ידוע, אפילו רגשי נחיתות, של המחנה השמרני־ימני. שורשי התופעה נעוצים אי־שם בראשית המאה ה־20, עם בוא חלוצי העלייה השנייה והאוונגרד הסוציאליסטי לארץ. מי שקורא את כתביהם מבחין כי למרות היותם מיעוט מספרי, בתודעתם הם פעלו כמי שייצגו רוב, כבעלי הבית שהעתיד היה איתם, בעוד דוברי היישוב הישן והעלייה הראשונה, שמספרם היה רב מזה של העלייה השנייה, פעלו ודיברו כמי שייצגו מיעוט מתגונן.

וכך שומעים ציטוטים לעייפה של מובילי הממשלה היוצאת ודובריהם, לא כדי להתווכח איתם אלא כדי לומר: "אם הם עשו, גם לנו מותר". ככה לא בונים חומה. אי אפשר לייצר מזה ארגז כלים אמיתי של מנהיגי ציבור. לא די בכך שהמחנה ניצח בבחירות. שלטון מתחיל ראשית כל בתודעה.

3.

מי שרוצה באמת לשלוט צריך לשאוף להוביל את ההיסטוריה, או לפחות להוביל את האומה בתקופה הזאת. התודעה ההיסטורית היא תנאי הכרחי: לאן אנחנו מגביהים את המבט שלנו. אם השלטון הוא רק פונקציה שממלאים אלה שנבחרים למוסדות המדינה - תפקיד חשוב ותו לא - נישאר תמיד בעמדת המצטדקים: מותר לנו כי גם הם. כך מדברים אלה שבמשך שנים רבות תודעתם היתה תלויה במתן הלגיטימציה מצד המחנה הפוליטי היריב. האמירות "אבל גם הם" מחקות את היריב הפוליטי והאידיאולוגי; ההפך מעצמאות תודעתית.

גם עכשיו מי שקובע את גבולות הלגיטימציה של השיח הציבורי הוא המחנה המפסיד. לא כי יש לו כוח (התקשורת המסורתית חלשה בהשוואה לרשתות החברתיות), אלא כי המחנה השני מקבל זאת כשיטה, ומהדהד את זעקות השבר על קץ הדמוקרטיה ושאר המצאות. מדוע מבקשים מדוברי הממשלה היוצאת ותומכיה להסכים למעשינו, כי הם עשו אותו הדבר כשהיו בשלטון? הרי זו טעות. כשיכלו, לא עשו את מעשיהם כי גם אנחנו עשינו לפניהם, הם לא ביקשו לגיטימציה מאיתנו (התואר "קיצוני" לא נדבק לשום נציג שמאל), אלא התנהגו כבעלי הבית וביקשו להוביל את ההיסטוריה. אינני מדבר על סרגל ביצועים של הממשלה הקודמת - גם אם היא לא הצטיינה ופעמים רבות נכשלה - לא בזה העניין. אני מדבר על התודעה העצמאית שמכוחה פועלים ומשנים.

4.

"חברות וחברים, נבחרתם להוביל. צדקה מתחילה מבית, כלומר בתודעתנו. כשמנחם בגין נבחר, הוא הזכיר 46 שנות הליכה במדבר, מאז 1931 בקונגרס הציוני ה־17, כשז'בוטינסקי קרע את תעודת הציר שלו ופרש עם חבריו מההסתדרות הציונית; הוא הותיר את הבמה לבן־גוריון ולחבריו. מאז המהפך הראשון עברו עוד 45 שנה. אחרי יותר מ־90 שנה, אפשר להשתחרר מבקשת הלגיטימציה. להפסיק עם ההשוואות וחיפוש אמירות בצד השני המאששות את רעיונותינו. רק מי שנמצא במצב של עבדות רוחנית או מנטלית מחפש את עיני אדוניו לבדוק אם התנהג באופן שהשביע את רצונו. צריך לחזק את העצמאות המחשבתית והתודעתית שלנו, לנקות את המחשבה מרעשי הרקע ולהתמקד במטרות, בעקרונות וברעיונות.

והמטרות ידועות. בראש ובראשונה תיקון מערכת המשפט והשבת האיזון בין הרשויות. במקביל יש להשיב את המשילות בחלקים הידועים של המדינה ואיתה את הביטחון האישי. התוצאה תהיה חיזוק הנגב והגליל. יש לטפל בטרור בחוץ ובבית, כולל מאבק בתעמולה האנטישמית של הרשות הפלשתינית בעולם, במיוחד במוסדות האו"ם. בכלכלה יש להמשיך להסיר חסמים ביורוקרטיים, לטפל ביוקר המחיה ובמיוחד במשבר הדיור. יש לחזק את אחיזתנו בארץ ולחזק את חלוצי גב ההר.

בחינוך יש להשיב את החיוב ללמוד היסטוריה, תנ"ך וספרות, ולאפשר למי שרוצה לחזק את לימודי היהדות. באלפי שנותינו בנינו גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר; כדאי שגם ילדינו יבקרו בו. ועוד.

הפעם הזאת בשלטון צריכה להיבנות כלידה מחדש. רנסנס. בעיקר יש לדעת: לא רק מותר לנו, אלא חובה עלינו למשול וליישם את רעיונותינו. אל תבקשו רשות; עשו! זה רצון העם בבחירות. זה מבחן הבגרות של המחנה.