הפיקוד העליון: כשהפוליטיקאים בוחשים בצה"ל

אבירן אלפסי הפך באמצע השבוע שלא בטובתו לאויב האומה. הרשת מלאה בשמו ובתמונתו, וגם כתובתו הפרטית הופצה ברבים. אלפסי הוא מלח הארץ הזאת: יליד דימונה, לוחם ומפקד מצטיין בגדוד הסיור של גבעתי, שנכנס למנהרה ברפיח במהלך המרדף אחר חוטפי גופתו של הדר גולדין במבצע צוק איתן והוא כיום סגן־אלוף ומפקד גדוד צבר בגבעתי. כל חטאו הוא שהחליט לשפוט לעשרה ימי מחבוש את החייל, שצולם ביום שישי שעבר כשהוא אומר לפעילי שמאל שהגיעו לחברון: "אני לא אוהב שמאלנים. בן גביר הולך לעשות פה סדר. אכלתם אותה".

אפשר רק לתאר מה יעבור מעתה על אלפסי. רבים כבר קיבלו טיפול דומה לפניו. הוא יוקע כבוגד, כשמאלן וכרופס. ירדפו אותו ואת משפחתו. יטענו שהוא מבייש את המדים ושהוא לא ראוי לפיקוד. לאן שילך, המקרה הזה ילך אחריו; בכל פעם שיעמוד לקידום - יהיה מי שיזכיר שמדובר בקצין שהעז לשפוט את החייל האמיץ מחברון. למי שלא מאמין, מומלץ להיזכר בפרשת אלאור אזריה: איך החייל שהורשע בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת הפך לגיבור, ומפקדיו - לנבלים.

אבל אלפסי הוא לא הסיפור פה. הוא רק אמצעי נוסף בדרך למטרה. מי שתוקפים אותו מכוונים בעצם לצה"ל. הם מבקשים להכפיף את הצבא, ואת מפקדיו, לאג'נדות שלהם. צבא העם הממלכתי מעניין אותם כקליפת השום. אם בנו של ראש הממשלה המיועד מצייץ מחדש "המלצה" לרמטכ"ל, אביב כוכבי, "לדחוף לתחת" את האיגרת ששיגר לחיילי צה"ל בעקבות האירוע בחברון, אפשר להבין לאן הרוח נושבת. רמז: צפוי הוריקן מסוכן מתמיד.

משפט שדה בתקשורת

המגמה הזאת אינה חדשה. היא מתנהלת כבר שנים אחדות, בעוצמות משתנות וסביב אג'נדות שונות. פעם אלה הוראות הפתיחה באש, פעם שירות נשים בקרבי (או שירות משותף לחיילים ולחיילות), פעם הכנסת ארגונים אזרחיים (או רבנים) לצה"ל, ופעם מעורבותה של הצמרת הביטחונית בתהליכים מדיניים.

השבוע נטען שאסור לרמטכ"ל לגנות חיילים, ושעליו לתת להם גיבוי בכל מחיר. זה קשקוש כמובן, ולא רק כי אין כזה דבר "בכל מחיר". צה"ל מגבה כשצריך, ומגנה כשצריך. אלה שני כלים פיקודיים שיש להשתמש בהם כשנדרש. בעידן של רשתות חברתיות לאיתמר בן גביר יש לא פחות כוח מאשר לרמטכ"ל (כפי שהוכח בבחירות האחרונות), והחיילים עלולים להתבלבל בין המותר לאסור, וגרוע מכך - מי פוקד עליהם לעשות מה. לכן נדרש צה"ל לעיתים לעשות סדר בדברים כדי להעביר מסר ברור ללוחמים ולציבור. האירוע בחברון היה דוגמה טובה להכרח להבהיר מהו מדרג הפיקוד בצבא (רמז למתקשים: הפוליטיקאים אינם חלק ממנו).

המאבק על שירות נשים בתפקידי לוחמה הוא חלק ממאבק על דמותו של צה"ל ועל דמותה של המדינה. מי שלא רוצה לוחמות, לא רוצה נשים במרחב הציבורי. מספר חברות הכנסת בקואליציה העתידית מעיד לאן נושבת הרוח

גם ניהול הענישה בתקשורת הוא שערורייתי. שלל פוליטיקאים - מומחים מטעם עצמם לצבא ולמשפט צבאי - קבעו השבוע שהעונש ללוחם הוא מוגזם, ודרשו מהרמטכ"ל לבטלו. מדובר, כמובן, בהתערבות בסמכות ובאחריות של הפיקוד הבכיר בצה"ל לקבוע את מידת הענישה המתאימה במקרה של הפרת פקודות, שמאחוריה מסתתרת כוונה שקופה: להטיל אימה. הרעיון הוא לגרום למפקדים לא לנקוט עמדה, כדי שלא לשלם מחיר אישי ותדמיתי בבית המטבחיים של הרשתות החברתיות.

הוא הדין בדיון שהתלהט השבוע שוב סביב שירות נשים בצבא. היה מי שטען (ח"כ שמחה רוטמן) ששילוב נשים "לא משרת צורך מבצעי". זאת, בהמשך לטענה (של ח"כ אבי מעוז) שתרומתן הגדולה ביותר של נשים היא להינשא ולהקים משפחה, ולדרישה (של אותו ח"כ) לבטל את תפקיד יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. הדברים האלה מצטרפים לכדי מתקפה שצפויה על צה"ל, שתכליתה לבטל את עקרון השוויון. לא דאגה כנה להצלחתו המבצעית של צה"ל עומדת מאחוריהם, אלא דעות חשוכות שמתאימות לעידן אחר.

נדמה שמיותר לציין, ובכל זאת: לוחמות משרתות בהצלחה בשלל תפקידי לוחמה בצה"ל. הגנה אווירית, הגנת הגבולות, גדודי פיקוד העורף ומג"ב הם רק דוגמאות ליחידות שבהן נשים מהוות כמחצית מהלוחמים; בתפקידי הדרכה ביחידות השדה המספרים גבוהים עוד יותר. זה קורה משלוש סיבות: הראשונה, צה"ל צריך למלא את השורות. השנייה, לוחמות בתפקידים "רכים" משחררות לוחמים ליחידות חוד. והשלישית, בכל מקום שבו שולבו לוחמות, הן מתפקדות טוב לפחות כמו הלוחמים הגברים (ולעיתים קרובות יותר טוב).

אפשר לנהל ויכוח על לוחמות ביחידות חוד, למרות שמדובר כרגע בעניין תיאורטי שלא עומד על הפרק: גם הלוחמות ששובצו לשריון ישרתו רק בהגנת גבולות רגועים (מצרים, ירדן), ובטנקים שהצוות שלהם יורכב מנשים בלבד. מעשי בהרבה לנהל ויכוח על העניין העקרוני: מדובר במאבק על דמותו של צה"ל, כחלק מהמאבק על דמותה של המדינה. מי שלא רוצה לוחמות, לא רוצה נשים במרחב הציבורי. די להסתכל במספר חברות הכנסת בקואליציה העתידית כדי להבין לאן נושבת הרוח.

פרדוקסלית, הלחצים האלה משיגים את התוצאה ההפוכה. מרגע שח"כים דוחקים את הצבא לפינה בעניינו של חייל, הם מחייבים את מפקדיו לנקוט עמדה ברורה כדי לבסס את סמכותם הפיקודית. במילים אחרות: התמיכה של בן גביר וחבריו לא סייעה לחיילים בחברון, היא פגעה בהם. כך גם בעניין שילוב נשים; מי שמנסה להכתיב לצה"ל, ימצא את עצמו תורם לקידומן - בתפקידים ובדרגות.

המאחז הממלכתי האחרון

לוחמי צה"ל פועלים לא פעם בתנאים קשים, על גבול הבלתי אפשריים. חברון היא דוגמה טובה במיוחד: אנשים קשוחים משני צידי העיר, בליווי מזג אוויר קשוח. מהסיבה הזאת שולח צה"ל לעיר את המפקדים והלוחמים הקשוחים ביותר שלו, כדי שיידעו להתמודד בסיטואציות קשוחות מהרגיל.
אין ספק שרבים מפעילי השמאל שמגיעים לחברון מחפשים לעורר פרובוקציה. זה מעצבן, אבל זה מותר בדמוקרטיה כל עוד לא מעורבת בזה אלימות. מי שקורא להעמידם למשפט או לירות בהם (שתי הצעות שהועלו השבוע), צריך להביא בחשבון שיהיה דין שווה גם לפעילי נוער הגבעות שפוגעים בלוחמים בשומרון.

הלחצים האלה צפויים כעת להתגבר. הרמטכ"ל - זה היוצא וזה הנכנס - לא יכול למצמץ. עליו לעשות הכל כדי לשמור את צה"ל ממלכתי, ענייני ועד כמה שניתן מחוץ לוויכוח הפוליטי, אבל לא להירתע מעימותים כשנדרש - ויידרש, מול לא מעט פוליטיקאים תאבי כותרות וחסרי מעצורים ורסן. זה גם עלול לעלות לו במחיר אישי, אבל אין לו ברירה. האלטרנטיבה היא פירוק מעשי של הצבא למיליציות שיקבלו פקודות מהשר או מחבר הכנסת התורן, ואובדן מוחלט של הערכים (וגם של כוח אדם, כי מי ירצה לשרת בארגון שאנשיו הופכים בשר לשחיטה).

בשלהי הדברים מתבקש לכתוב את המובן מאליו: גם לפוליטיקאים יש אחריות. הם אמנם מתחרים ביניהם בהטלת רפש, אבל היה רצוי שיוציאו את קודש הקודשים - צה"ל, השב"כ, המוסד, המשטרה - מחוץ למדמנה שלהם. זה לא שהארגונים האלה צריכים להיות חסינים מביקורת; נהפוך הוא.
אבל מה שקורה כעת הוא תהליך מופקר וחסר אחריות, שמסכן את המקומות האחרונים שעוד מסמנים את המשותף שלנו כאן, ועל הדרך גם מסכן את יכולתם להמשיך להבטיח את ביטחונה ואת קיומה של המדינה.