שנאה ושלום: למה כולם בקטאר נגנדו?

עכשיו, כשכולם תוהים מה פשר השנאה שפוגשים עיתונאים ישראלים בקטאר, כדאי להקשיב לעדות ייחודית מהזמן האחרון של עו"ד גלעד שר. שר הוא אל"מ במילואים. אל"מ יהודה וגמן ראיין אותו במסגרת פרויקט "דור כיפור" על חוויותיו כלוחם שריון בחטיבה 401 במלחמת יום כיפור. לקראת סוף הראיון הארוך והפרטני הוא דיבר על ניסיונו כבכיר בצוותי המו"מ עם הפלשתינים בימי אהוד ברק. אחרי שתיאר את הערוץ החשאי, "השבדי", שבו היה שותף עם שלמה בן עמי כדי להכין את קמפ דיוויד (יולי 2000), תיאר את כישלון המגעים. "השיחות לא הסתייעו אפילו לכדי מסגרת של הסדר קבע", הפטיר שר.

הוא נשאל בתמימות: "למה זה לא הסתייע?" "יש כמה סיבות", אמר, "אבל הסיבה העיקרית היא שיאסר ערפאת לא בא לשאת ולתת, וסוגיית ירושלים היתה בלתי פתירה. לא מדובר על ירושלים האורבנית, החלוקה איפה גרים ערבים ואיפה גרים יהודים. זאת לא הבעיה. הבעיה היא העיר העתיקה, ובתוך העיר העתיקה המקומות הקדושים, וההסדרים שם. סוגיה שנייה, בעיית הפליטים; אבל היא לא זאת שפוצצה את קמפ דיוויד".

ש: "אתה יכול להסביר אותו (את ערפאת)?" "להסביר את ערפאת קשה. נכתבו על כך ספרים. אחד מהם, 'המסתורין של ערפאת', אפילו נכתב על ידי דני רובינשטיין. בסוף הוא גם כותב: אני לא יודע להסביר את האיש הזה. הוא לא בא כדי לעשות הסכם. הוא בא כדי לייצר שרשרת של ועידות כאלה, ועידות פסגה, שכל אחת מהן תשמש מקפצה למקום הבא, שיהיה יותר טוב מבחינת הפלשתינים, או - כדי לראות אם בכוח הזרוע הוא יכול להשיג יותר מאשר סביב שולחן הדיונים. כי עומד מולו מנהיג שמוכן להתפשר על הרבה, אבל לא מוכן... ברק פעם הציג את זה כך (שר מציג בכפות הידיים את המרחק, א"ל): אנחנו במרחק מאוד גדול. אבל אני הנותן. מדינת ישראל יש לה את הריבונות. יש לה את הכוח. את הצבא, את השטח. אני מוכן לעשות את המרחק הזה (מקרב כף יד עד כ־3 ס"מ מכף היד השנייה) - עד כאן. ואני יודע שאצטרך לעשות ויתורים כואבים. אני צריך לראות ולדעת שמולי יושב אדם שיעשה את הצעד הזה (סוגר את הכפות). ילחץ את היד. על הבסיס הזה אני מוכן ללכת. את הצעד הזה הוא לא עשה, ולכן לא נתנו שום דבר בסופו של דבר".

עוד פעמיים אחרי קמפ דיוויד הם הגיעו לאותה נקודה, כולל אפילו דיון מחודש לדרישת הנשיא קלינטון, וישראל נתנה תשובה חיובית. גם בפעם האחרונה ההיא ערפאת סירב.

עכשיו באים שוב אנשי שמאל ומשתמשים בהסכמי אברהם כקרדום להוכחה שהבעיה הפלשתינית לא נפתרה, ואלי אוחנה ומואב ורדי פוגשים אותה להפתעתם בחוצות קטאר. בירת הכדורגל החדשה, שהיא לא יותר מבירת הטרור המוגנת בשכבות של יחסי ציבור. הקלאסיקה היא שבמקרים רבים מדובר באנשים מצוינים ששקועים מאז אוסלו ומאז קמפ דיוויד - משך יותר מ־20 שנה - בתהליך שמונע מהם הסקת מסקנות. אנשי התקשורת שבהם מפיצים תפיסה שקרית לציבור, אבל הציבור ברובו רואה את השקר. הם מעוורים את עצמם. הם חיים במעבה החשיבה הקבוצתית.

אנשים לא מוותרים בקלות על חלום גדול כמו הפיוס עם הפלשתינים, כי יש לכך השלכות פוליטיות כבדות וגם השלכות על הקריירה. מה שפגשו ורדי ואחרים בקטאר מסביר משהו מתוצאות הבחירות האחרונות. השקר שנהגו לספר מעל המסך הביתי נקרע מול עיניהם בקטאר בצורת איבה חשוכה, מתירנית, שמהר מאוד מגיעה לסף רצח. אותה איבה שרוב המצביעים יודעים עליה ומבינים אותה, אבל נראה שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לעמוד מולה.

מנותקים

צה"ל הוא "צבא העם", אך אחרוני הרמטכ"לים הפכו אותו ל"צבא הערכים". כעת נדרש הימין להעניק לו כיוון חדש וליישר את צמרתו

קשה שלא לתמוך, ואולי אפילו להזדהות, עם חייל גבעתי, שהתעמת עם פעיל שמאל בחברון. הוא עמד מול מתקפה מאורגנת נגדו - אישית וקבוצתית. לעינינו התחולל קרב נקודתי במלחמת מעמדות. ישראל, שהפכה לחברה מעמדית, נחשפת בחלוקה החברתית־יחידתית בתוך צה"ל. מי היה מאמין שכך ייראה הצבא של בן־גוריון, יצחק שדה, יצחק רבין ויגאל אלון. צבא שילדי הסושי מאכלסים את יחידה 8200 ודומותיה ואת חיל האוויר וכו', ומנגד האוכלוסייה שנחשבת מהמעמד הנמוך שמגיעה לחטיבות הלוחמות, לחטיבות החי"ר, כגבעתי. כשקצין מ־8200 מסתבך בבגידה או בריגול, לא נורא. העיתון יגן עליו. מצער לראות את מח"ט גבעתי שוגה בהליך פיקודי שמוכתב על ידי מאמרי מערכת ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", ולא על ידי חוט שדרה מקצועי צבאי.

מיהו פעיל השמאל המוכה הזה? בלי לדעת מספר אישי, דרגה וכתובת, אפשר לקבוע כי מאחוריו עוצמות הממסד והמעמד השליט. יש לו עיתון משלו, יש לו ארבעה־חמישה־שישה ערוצים משלו. יש לו שכבה תעשייתית־טכנולוגית, ולא ארבע אימהות אלא 40 אלף אימהות, שהולכות לתרגילי בוקר בחדרי כושר לא הרחק מרחוב דיזנגוף. אפילו הרמטכ"ל נותן לו רוח גבית. שם, בחדרי הכושר, הן ובני משפחותיהן מצקצקים בתיעוב, אפילו בגועל זואולוגי, ככל שמדובר ב"ליכודניקים" למיניהם. הם כבר לא סתם יריבים שנואים. אותם אנשים שהחייל מגבעתי ומשפחתו נמנים עימם, מקבלים יחס של תיעוב מוחלט. הם הפכו לאסורים במגע. לא נותר שביב של רגש היסטורי־לאומי־חברתי הקושר בין שחקן החוד בחברון, אותו פעיל שמאל, בין השכבה החברתית שהוא שייך אליה, לבין החייל המכה והמסנן "בן גביר יעשה סדר".

מאז ימי יצחק רבין כראש ממשלה בימי אוסלו התנתק צה"ל מהמורשת ומהאתוס המכונן שלו. לפי עדותו של שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה", רבין חשב שהחברה הישראלית נמצאת במצב שאם יצטרך לקרוא לגיוס מילואים בזמן חירום, רוב החיילים לא יתייצבו. במקרי מבחן שבאו שנים אחר כך, כמו ב"חומת מגן", הוכח שההפך מכך הוא הנכון. צה"ל, בניגוד לחששותיו של רבין, עוד תפקד אז כ"צבא העם". צה"ל הוא צבא העם. אלא שהרמטכ"לים האחרונים בגיבוי גנץ שינו את האתוס בלי להודיע לציבור. אין יותר "צבא העם" - צה"ל הוא צבא ה"ערכים", הוא צבא "ממלכתי". אבל ממלכתי זה יאיר לפיד, זה יועז הנדל. זה לא החיילים של גבעתי. מי שהמציא את צבא ה"ממלכתיות" מאמין גם שמשה לא הוריד מהר סיני את עשרת הדיברות, אלא הוריד משם "ערכים".

זאת הסיבה שהרבה אנשים התקוממו בזמנו כשממסד ביטחוני שלם לא היה מסוגל להתמודד בדרך פיקודית נאותה עם פרשת אלאור אזריה. אזריה והחייל מחברון נשלחים למגע קרוב עם פעילי שמאל, נוסף על המערך הלוחם של הפלשתינים. תפקידם בכוח, כמו שאומרים, לחולל דמורליזציה, לזרוע בלבול בשרשרת הפיקוד. האירועים האלה הם אחת הסיבות העיקריות שהימין נדרש לכונן סוף־סוף את שלטונו, בין השאר כדי להעניק כיוון חדש לצה"ל וליישר את צמרתו.

זיכרונות בנט

רה"מ לשעבר פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס", שבו בעיקר הוציא את דיבת ישראל כחברה כאוטית, משוסעת ובעלת פוליטיקה רווית בריונות

מאמרו של נפתלי בנט השבוע ב"ניו יורק טיימס" הוא חלק מגזירת הקופון שלו ממילוי תפקיד ראש הממשלה בין יוני 2021 ליוני 2022. אני זוכר שחודשים ספורים בלבד לאחר כינון ממשלת בנט־לפיד כבר שמעתי הערכות לגבי הסוגיה הנכבדה מה כל אחד מהשניים, בנט ושקד, מרוויח אישית מהעסקה, ומה יעלה בגורלו של כל אחד מהם לאחר תקופת כהונה קצרה בממשלה שצפויה להתפרק. לא חשוב מה אמרו על איילת שקד, אבל על בנט אמרו פרשנים שהיו איתו במגע קרוב: הוא לפחות יוכל לרשום ברזומה שלו - ראש ממשלת ישראל. תקופה יותר ארוכה מתוחלת החיים של חסה במקרר.

המסקנה, לפי בנט, היא כי אין משמעות מבחינת גורל היהודים וביטחונם הקיומי לעצם הקמת מדינת ישראל, שהרי תמיד היה טרור. בוודאי לא משנה מבחינת המלחמות והמאבק בטרור מי עומד בראש המדינה

והנה התחזית מתגשמת: הוא מכתיב את הנרטיב. אבל במאמרו הוא בעיקר מוציא את דיבת ישראל כחברה כאוטית, משוסעת, שהפוליטיקה שלה מלאה באיומים ובבריונות. "האופוזיציה טענה שזה (הטרור) הוא בגלל שרע"מ קושרת את הידיים לממשלה", כותב בנט. "זה מופרך, שכן ראינו מתקפות טרור בארץ במשך יותר ממאה שנה, וממשלתי היתה למעשה קשוחה יותר נגד המחבלים". המסקנה היא כי אין משמעות מבחינת גורל היהודים וביטחונם הקיומי לעצם הקמת מדינת ישראל, שהרי תמיד היה שם טרור. בוודאי לא משנה מבחינת המלחמות והמאבק האנטי־טרוריסטי אם משה שרת, אהוד אולמרט, יצחק רבין, בנימין נתניהו, בגין או בן־גוריון הם ראש הממשלה. כי "תמיד היה מצב ביטחוני", כפי ששמעתי משותף פוליטי קרוב לצמד שקד ובנט.

אבל חכו, זה בא. "כתוצאה מזה (הטרור והפעילות נגדו) מפלגת רע"מ השעתה את חברותה בממשלה. ח"כ ערבייה ממרצ פרשה באופן זמני. כך גם כמה מחברי סיעתי הפסיקו לתמוך בקואליציה", הוא כותב, ומודה בעצם שבמבחן הלאומי האולטימטיבי של ממשלה בישראל גלגלי העגלה עפו לכל הצדדים. "עשינו עבודה חלשה בהדיפת הכמות העצומה של דיסאינפורמציה (מידע מטעה)... של כיתתיות עיוורת. הקמפיין הזה צלח והביא את ממשלתי לסופה... האתגר הגדול עכשיו הוא לשמור על כל חלקי החברה הישראלית יחד".

אבל צריך לתת לו קרדיט שהוא צודק כשהוא מדבר על דימוי "ישראל היפה" שנחרת בלבבות; עכשיו, כשדמויות תגרניות קודרות מקרב המתנחלים, חבריו לשעבר של בנט, מתעללות בבוחרי הימין, אפשר להיזכר ברצון הטוב ובשיתוף הפעולה שאפיין את ממשלת בנט־לפיד.

המחסנים מתרוקנים

המערב, שמזרים כמויות עצומות של נשק לאוקראינה, מגלה לפתע שהמלאי מתרוקן. בישראל צריכים ללמוד לקח לקראת עימות עתידי

"תדמיין לך שבינואר 2021 מישהו אומר לממשל החדש הנכנס שבתוך שנתיים איראן תעשיר אורניום לרמה של נשק גרעיני במתקן פורדו, שהיא תשתמש בצנטריפוגות המתקדמות ביותר שלה במספרים גדולים, ושהפיקוח הבינלאומי עליה יצומצם בצורה חמורה. וכל זה מוביל לכמות אורניום מועשר שמספיקה לכמה פצצות תוך כדי דחייה מוחלטת של המאמצים הדיפלומטיים", מצוטט החוקר הנרי רום ממכון וושינגטון למדיניות מזרח־תיכונית ב"ניו יורק טיימס".

והוא מגדיר את הבעיה: "הממשל האמריקני חייב להשלים עם העובדה שלמעשה בכל התחומים האיום האיראני על השלום הבינלאומי גדול היום משהיה לפני שנתיים". לפי הכתבה לפני שבוע, ארה"ב נכנסת לעידן חדש של עימות ישיר עם איראן. מה שנשמע כהפתעה לממשל האמריקני בוודאי נאמר לה על ידי קברניטי הביטחון של ישראל עם כניסתו של ביידן לתפקיד. הם רק אטמו את עצמם. הממשל עוסק עכשיו פחות במשא ומתן ויותר באיך לחבל בתוכניות הגרעין של טהרן ובדרכי אספקת הנשק האיראני לחזית הרוסית.

התקופה החדשה מגיעה כשארה"ב בבעיה גדולה כתוצאה מהמלחמה המתמשכת באוקראינה. האמריקנים וארצות המערב החליטו להילחם ברוסיה באמצעות אוקראינה. פרשנים שונים שואלים עכשיו כמה זמן המערב יכול להחזיק מעמד. זאת כיוון שכתוצאה מאספקת התחמושת העצומה וכלי הנשק, רמת המלאים של צבאות המערב יורדת לשפל קריטי, לפעמים מתחת לקו האדום. פשוט, הנשק שהאוקראינים משתמשים בו - והוא כמובן מתכלה - נלקח ממלאי החירום. זה זמן מה מדווחת דאגה שהמערב לא יעמוד בקצב התכלות משאבי הלחימה. "מעכשיו והלאה ארצות המערב חייבות למשוך תחמושת וציוד ממלאי חירום, אם הן רוצות להמשיך לתספק את אוקראינה", הזהיר בכיר במשרד ההגנה של אסטוניה.

לא נראה שהאמריקנים, עם כל זה שהגיעו להכרה חדשה לגבי איראן, באמת ערוכים לפעילות הצבאית הנדרשת. הלקחים מאוקראינה נוגעים גם לצה"ל. סוג המלחמה הכבדה הזאת לא נחזה. כמות המלאים הדרושים במלחמה גדולה לא הובאה בחשבון. סוגי הנשק המושקעים הם בעלי אופי טכנולוגי מתקדם, בזמן שלשדה הקרב חוזרים סוגי תחמושת, ארטילריה וטנקים מלפני 50 שנה.