הרתעה היא אחד המושגים החמקמקים ביותר בעולם הצבאי. אין נוסחה קבועה כיצד להשיג אותה. הסיבה לכך היא שהרתעה תלויה במה שעובר לאויב בראש, בפסיכולוגיה שלו, ולא ברציונליות. או במקרה הישראלי, היא יכולה להפעיל כוח עצום נגד יריביה, אך הם לא יחששו להמשיך לפגוע בה ובאזרחיה. הנה, בשנה האחרונה כוחות צה"ל הרגו 130 מחבלים ביהודה ושומרון, המספר הגבוה ביותר זה שנים. ובכל זאת, הפיגועים אפילו מתגברים.
מנגד, לפעמים בלי שיורים ירייה אחת, או אפילו כשמפשלים, בכל זאת מרתיעים את הצד השני. יתרה מזו, לא פעם קרה שבישראל חשבו שההתרעה אבדה, אך התברר שההפך הוא הנכון. למשל, אחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006. בזמן אמת נתפס ניהולה בציבור וגם בצבא ככושל. היא ריסקה את מעמדו של ראש הממשלה דאז אולמרט והביאה להתפטרות שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ. אבל 16 שנים אחרי, נסראללה עדיין מבוהל ממנה, עד היום לא יוצא מהבונקר ומכלכל בזהירות את מהלכיו.
מנגד, לפעמים היו משוכנעים אצלנו שהצד השני חושש, אך הוא הפתיע ותקף. ב־1973 הגיע המודיעין הישראלי למסקנה שמצרים לא תצא למלחמה בלי שיהיו בידיה מפציצים ארוכי טווח. הקונספציה כידוע כשלה, ומלחמת יום כיפור פרצה.
ב־2014 המודיעין קלט את ראשי חמאס אומרים זה לזה שאינם רוצים מלחמה עם ישראל. "חמאס מורתע", תדרך המודיעין את הקבינט. והסוף? הארגון שיגר רקטות ונלחם בישראל את 50 הימים של "צוק איתן". תרחיש כמעט זהה חזר על עצמו ב־2021 בטרם "שומר החומות". המסקנה היא שיש דבר מה נוסף, מעבר לכוח עצמו, שיגרום ליריב, בין שהוא סכינאי בודד ובין שראש ארגון טרור, להגיע למסקנה שאין טעם לצאת ולפגע ביהודים.
סכנה בדרך הביתה
מהו אותו דבר מה נוסף? התשובה, כמובן, אינה אחידה. אישה שמחפשת מילוט מנישואים אלימים תהיה מוכנה לשם כך למות מירי חיילים. מצד שני, צעיר שסובל ממצוקה כלכלית לא היה יוצא לפגע, אילו ידע שמשפחתו לא תיהנה מקצבאות הטרור של הרש"פ. זו הרתעה שאפשר ליצור מול אנשים פרטיים.
אלא שהאתגר שישראל מתמודדת איתו רחב ועמוק הרבה יותר. על הנייר ישראל היא המדינה החזקה ביותר לפחות מכאן ועד רוסיה. ובכל זאת, הנתון היבש הזה לא מנע מהחוליה שהניחה את המטענים בירושלים השבוע לבצע את זממה. החוזק התיאורטי הזה גם לא מרשים את כנופיות הפרוטקשן המפושטות בכל רחבי הארץ, את גנבי הנשק והתחמושת העושים כבתוך שלהם בבסיסי צה"ל, את מארגני מרוצי הגמלים בנגב או את המתפרעים הלאומנים שהרגו, שרפו וחסמו כבישים ב"שומר החומות".
נדרש לתת למערכת כלים שיקדמו בנייה יהודית בכל הארץ. יסודו של המצב המעורער - במסר שהיהודים מתקפלים מארצם. לכן היציבות והשקט יחזרו רק כאשר נציגי המדינה יבהירו שהיא נשארת פה לנֶצַח
אם לתמצת, לישראל יש מטוסים שיכולים להכות בכל נקודה במזרח התיכון, אבל הטייסים לא יכולים להגיע בשלום לבסיסם.
האתגר נרחב ועמוק בהרבה מ"בעיה ביטחונית". מדובר בבעיה לאומית, שרשויות המדינה אפילו לא מודעות להיקפיה. שכן הייאוש של אזרחים רבים מטיפול הרשויות כל כך גדול, שחלקם אפילו לא מתלוננים במשטרה. מי שחי את השטח יודע שהפרוטקשן משתולל ברוב מרחבי הארץ, שכל תושב בדרום שבונה את ביתו צריך לשלם "דמי שמירה", ושכל בעל חנות בפתח תקווה או בכפר סבא עלול לקבל באחד הבקרים עסק שרוף.
תאמרו, "אבל זה עניין פלילי". התשובה היא שלא רק. מדינת ישראל, על כלל זרועותיה, לא מרתיעה את מי שקורא תיגר בתוכה על סדריה היסודיים. "אילולא מוראה של מלכות - איש את רעהו חיים בלעו", אמרו חכמים במסכת אבות. ובכן, במחוזותינו המורא אבד מזמן. מדוע? בראש ובראשונה משום שהמערכות חדלו זה מכבר לשדר את המסר שהן בעלות הבית המייצגות את המדינה היהודית. זהו הדבר־מה שאיננו.
העדפה מתקנת
בתהליך מצטבר ורב שנים, שחלקו נבע מכוונת טובות, מדינת ישראל שידרה לקוראי התיגר מקרב האוכלוסייה הערבית והבדואית שהיא מוותרת על מחויבותם כלפיה. זה התחיל מאי־הריסת מבנים בלתי חוקיים, נמשך באי־גביית מסים והתרחב לאי־אכיפת חוק בכלל. במקביל, בא הניתוק בין קצבאות ביטוח לאומי לשירות בצבא וגם מסירת שטחי המדינה לרשויות מקומיות ערביות, ואז העדפה מתקנת של ערבים, שבפועל מפלה לרעה חיילים ששירתו שלוש שנים. ולבסוף, אמון רב יותר בתלונות של מתלוננים ערבים נגד יהודים במשטרה, מאשר להפך.
לאלה התווספה הלגיטימציה ל"נכבה" ולתומכי טרור בכנסת, שרק חיזקה את הרושם שהיהודים, או לפחות האליטה שלהם - שחלקה מהססת לכנות את עצמה יהודית - איבדה את הביטחון העצמי. שכבר אינה בטוחה כל כך שמקומה בארץ הזו, או שהיא בעלת הבית עליה. וכשאין בעל בית, אפשר להתפרע, גם פלילית וגם לאומנית, גם בתוך הקו הירוק וגם מחוצה לו.
אך בשעה שהצד היהודי אולי הפסיק לחשוב ולפעול במונחים לאומיים, הצד הערבי - וזה לגיטימי לחלוטין מבחינתו - עדיין חי על פיהם. ולכן כאשר מבחינתם מתבצע פשע פלילי מצד ערבים נגד יהודים, יש לו גם היבטים לאומיים. ומעבר לזה, ולא פחות חשוב, באין בעל בית מדינתי, האלימות, ההרג והנשק הבלתי חוקי משתוללים למרבה הצער בתוך המגזר הערבי. גם זה נזק כבד שחוללה החולשה היהודית.
אז מה עושים? כשם שנסיגת כוחה של המדינה היהודית נמשכה עשורים, גם חזרתה לנהל את השטחים הנתונים למרותה לא תקרה ביום אחד. זהו תהליך ארוך שמחייב שורה ארוכה של צעדים במישור החינוכי, הביטחוני, הפלילי והתכנוני־התיישבותי, ומשני צידי הקו הירוק. כי הארץ אחת היא, והעמים המתגוששים שניים הם. גם אם נרצה, הצד השני לא נותן לנו לברוח מעובדת יסוד זו.
על בסיס התובנה הזו יש לצאת למעשה. כדי להחזיר את הביטחון האזרחי והלאומי, הממשלה החדשה צריכה להפעיל בכל הארץ ולטווח הארוך את תיאוריית החלונות השבורים (שאומרת כי מה שמתחיל בהזנחת התיקון של חלון שבור יחיד, יגרור, במהלך הזמן, גאות בפשיעה ובאלימות) - זו ששיקמה את ניו יורק בשנות ה־80.
זה אומר שיש להפוך את הדיסקט המשפטי ולהפנים שאי־אכיפת חוק במגזר הערבי אינה תמיכה בו, אלא הענשה שלו, ובעיקר של הנשים והצעירים שנרצחים במספרים מבהילים. בד בבד, יש לצאת למבצע נרחב לאיסוף נשק, כולל שימוש בכוחות צה"ל במידת הצורך.
בהיבט ההתיישבותי, נדרש לתת למערכת התכנון והבנייה כלים שיקדמו בנייה יהודית בכל הארץ. בנגב, בגליל, ביהודה ובשומרון. גם צעד כזה לא פוגע במגזר הערבי, אלא להפך. כי יסודו של המצב המעורער - במסר שהיהודים מתקפלים מארצם. לכן היציבות והשקט יחזרו רק כאשר נציגי המדינה יבהירו שהיא נשארת פה, לנֶצַח ובלי להסס.
צעדים כאלה של הממשלה החדשה, אשר כל מרכיביה מסכימים על נחיצותם, יעוררו ביקורת של הממשל האמריקני. גם כך זועמים בוושינגטון על מספר ההרוגים בצד הערבי. דווקא משום כך יש להזדרז וליישם את המדיניות החדשה במהירות.
וכאשר יגיע הוויכוח עם שליחיו של הנשיא ביידן, צריך יהיה לומר להם שהדרך האחרת נכשלה. בתקופת ממשלת בנט־לפיד צה"ל "השתולל" ביו"ש. ובכל זאת, ההרתעה לא הושגה ומספר הנפגעים משני הצדדים היה גבוה. הכשל הזה מעניק לגיטימציה נוספת לנתניהו ולשריו לאמץ גישה אחרת וליישם מדיניות אחרת - מדיניות הרתעה יהודית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו