אצלכם בשלט: תאגיד הדעות של החבר'ה

שידור ציבורי הוא המתנה היפה ביותר שיכולה מדינה להעניק לאזרחיה. לכן צריך לשמור עליה כמו על סיר פונדו לעשרה סועדים שקיבלתם לחתונה ושהייתם זורקים, אבל לא נעים להעליב את הדודים. שידור ציבורי הוא חומת מגן מפני ברבריזם רדיופוני וטלוויזיוני, כיוון שרק כספי ציבור יכולים לייצר איכות תרבותית והגינות פוליטית. הצמדת המילים "שידור" ו"ציבורי" היא קמע כנגד זוועות פופוליסטיות כמו ערוצי תקשורת פרטיים, שמתפרנסים על פי מידת הביקוש שיש לסחורה שלהם. השידור הציבורי איכותי בהגדרה, ולכן פטור מהצלחה.

אחרי שנים רבות של ערוץ טלוויזיה אחד ויחיד שעלה למשלמי המסים מיליארד שקלים בשנה, ושכשל בתחרות עם ערוצים פרטיים שלא נהנים מתקציב עתק ומיד בזבזנית על הברז, הוקם תאגיד השידור הציבורי "כאן". במקום האגרה - נגבה תקציבו היישר מכספי המסים, וקיצוץ נרחב בוצע בו, להבטיח לנו שהפעם זה יהיה זול: רק רבע מיליארד שקלים בשנה. גרושים. אבל גם בסיבוב הזה הציבור התעקש לאפסן את סיר הפונדו במחסן.

נכון, ל"כאן" יש גם תוכניות שאנשים צופים בהן מרצונם החופשי. אבל כיוון שגם בשמו החדש ובתקציבו החדש התאגיד עדיין מפגר מאחורי הערוצים המסחריים - לא רבים יודעים שבחסות חוסר הפופולריות שלו, פורחות בערוגה העשירה והנידחת הזו עמדות ממיטב הקצה הרדיקלי והשמאלני של הספקטרום. ואיך נדע? אנחנו לא צורכים את שידורי התאגיד. ומה נעשה במחאה? נפסיק לשלם? כבר ניכו לנו מהתלוש. נפסיק לצפות? כבר הפסקנו, אבל לך תנטוש מוצר שאדיש לביקוש.

רק בשבועות האחרונים הדגימו "כאן" את עובדת היותם כלי תקשורת ציבורי שמייצג את כלל הציבור, ועל חשבון הציבור. בתוכנית סאטירה בערבית שידרו מערכון שבו שחקן שמגלם את בן גביר מנהיג חבורת דוסים ובהם לובשי חולצות כהנא, מוביל אחריו "מתנחל" חמוש באם־16 ושר "כהנא חי". ממש כמו "ארץ נהדרת"! אני מניחה שמערכונים אחרים עוסקים במי שבאמת מחזיק בכלי נשק לא ממש חוקיים, ואף משתמש בהם כעניין של שגרה: הבדואים בנגב, למשל.

באופן טבעי, מפלגת הציונות הדתית מעסיקה את "כאן" גם כשלא מדובר בבן גביר. "האם סמוטריץ' כשיר מקצועית ואידיאולוגית להיות שר ביטחון?" תהה הכתב הפוליטי במחלקת החדשות של "כאן", והפנה את השאלה לאנשי מקצוע אובייקטיביים ולא־פוליטיים כמו משה יעלון, גיורא איילנד ועמוס גלעד. תשובתם, במפתיע, היתה לאו נחרץ. הם חששו. מאוד.

לא רק בענייני הציונות הדתית "כאן" מציגה אג'נדה בניחוח פוליטי חריף: הוויכוח הפוליטי סביב מדיניות ההגירה של ישראל, וביטול אפשרי של סעיף הנכד בחוק השבות, הוציאו מ"כאן" כותרת "ישראל נגד היהודים בעולם?" ברור, מי לא היה שואל את עצמו את השאלה הזו. בטוויטר של "כאן" לא החמיצו הזדמנות ללעוג לתמונת שרה נתניהו עם נשות ראשי הקואליציה עם הכיתוב: "אנחנו רואים פה את העונה הבאה של 'בואו לאכול איתי'". הציוץ הזה, בניגוד לציוצים אחרים של התאגיד, דווקא קיבל מספר נאה של לייקים.

"האם סמוטריץ' כשיר להיות שר ביטחון?" שאל הכתב הפוליטי של כאן, והפנה את השאלה למשה יעלון ולגיורא איילנד

גם מחלקת החדשות של "כאן" נחוצה למען ההגינות הציבורית. כך זכתה גאולה אבן, אשתו של שר המשפטים גדעון סער, למשכורת מנופחת ולמשרה מכובדת תמורת רייטינג נושק לאפס. מדי שבוע מפרסם התאגיד נתונים על הכתבות הנצפות ביותר, והן אכן עדות לנחיצותו לצורך שמירה על רמה גבוהה: בשבועיים האחרונים הכתבות הנצפות ביותר בתחום התרבות היו "שירי ארצי ויפתח קליין נפרדו אחרי 20 שנה", "בעל עסק ברמת גן טוען: ראש העיר מתנקם בי בעזרת משאית זבל", "הזמר איתי לוי בתפקיד משחק ראשון על הבמה". בתחום הפוליטי־חברתי אפשר למצוא את "הצבא מפחד מאיתנו: סרבני הגיוס - הדור הבא", "סגירת מעגל: המחבל שהיה מעורב בנפילת הלוחם נעם רז חוסל", "ביקור בממלכת בן גביר: בין קריית ארבע לחברון" וגם כתבה על תוצאות הבחירות, שכותרתה הפתיינית היא "'העם הפשוט שונא את הערבים': בקיבוץ מסבירים את הכישלון בבחירות".

במהדורות החדשות בערבית הורה העורך להתייעץ איתו לפני שמשתמשים במונח "טרוריסטים" בסיקור פיגועים מצד פלשתינים. במהדורה ששודרה השבוע דיווחה הקריינית על שני מקרים של יידוי אבנים: באחד, "ילד פלשתיני נפגע מאבנים שהשליכו יהודים". ומייד אחריו, בירושלים, "נפצע גבר יהודי מאבנים שהושלכו על מכוניתו". מי המשליך? לא יהודים, אחרת היו מציינים את יהדותם במהדורה. "ערבים" - אסור להגיד. "אבנים הושלכו" זה מספיק.

ואת כל זה עושה "כאן" במחיר מופקע. למשל, תוכנית אולפן עם קטעי ארכיון כמו "מהצד השני" של גיא זהר עולה לנו פי חמישה מתוכניות דומות בערוצים מסחריים. לתקצוב תוכניות של "כאן", למרות עלות ההפקה, אין קשר למידת הביקוש להן. בשנת 2019 היתה שיאנית רייטינג של התאגיד הסדרה "קופה ראשית": 5%. ככה זה כשיש הרבה כסף ושום מחויבות להצדיק את ההשקעה, לבד ממילים יפות על חשיבות השידור הציבורי. הוא אכן חשוב, בעיקר למי שמתפרנס ממנו.

הנכס היקר ביותר של התאגיד הוא הארכיון של רשות השידור, שתיעד באופן בלעדי את ההיסטוריה של ישראל עד אמצע שנות ה־90, אז הוקמו חברות החדשות של הערוצים המסחריים. כזכור, עבור השנים הללו שילמנו, וביוקר, אבל אם תרצו להשתמש בקטעים מארכיון רשות השידור - תתבקשו להיפרד מ־3,000 שקלים לכל דקה או חלק ממנה. לשם ההשוואה, דקה מארכיון ערוץ 13 תעלה 750 שקלים. אחרי שהשידור הציבורי שדד במשך שנים את הקופה הציבורית ושלט בלעדית בשוק התקשורת האלקטרונית, הוא מנפח מחירים של נכס ציבורי, בידיעה שאין לו תחרות.

אגדה עממית מספרת על דוד בן־גוריון (או חיים ויצמן), שקיבל מעבדאללה מלך ירדן סוס ערבי אציל במתנה. בן־גוריון (או ויצמן) החזיר את הסוס למלך ונימק: "אני לא רוצה מתנה שאוכלת". תאגיד השידור הציבורי הוא מתנה כזאת. גם אוכלת, והרבה, גם לא מנצחת במרוץ, וגם בועטת בבעל האורווה.