יושבת ממשלה בישראל, מודה בדרכה באיחור של שנים שהשידור הציבורי בישראל הסתאב והושחת - בעיקר בגין כמה מנהלים מפוקפקים שמעלו בתפקידם - ומחליטה להקים את תאגיד השידור הציבורי החדש. קומפקטי, מהודק, מקצועני - ומה שהכי הכי חשוב לכאורה: עצמאי. שלא יהיה בובה של פוליטיקאים אלה ואחרים.
זו לא היתה ירייה מהמותן, גחמה של רגע, מחטף. זו היתה החלטה שקולה, נכונה, מתבקשת - מהלך חשוב שאת הביצוע שלו הפקיד ראש הממשלה בידיו של השר גלעד ארדן, בשר מבשרה של מפלגת השלטון. הימין של הימין במדד המתנחלים ומרכז הליכוד.
צא לדרך, אמר לו נתניהו והוא יצא והוביל חקיקה שתבטיח את עצמאות התאגיד החדש. ארדן הניח את התשתית והיסודות, התנהל כמי שחופש הביטוי יקר לו, דאג שהרך הנולד יופקד בידי אנשים ראויים: גיל עומר, מבכירי גל"צ לשעבר (אוי, חטא נורא), מונה ליו"ר, ואלדד קובלנץ, מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית, קיבל לידיו את מושכות הניהול.
שנה וחצי לא הטיל איש דופי בבחירת עומר וקובלנץ, בעלי מקצוע זהירים ושקולים (אף שקובלנץ הוא יותר איש תוכן ממנהל); שנה וחצי הם צעדו יחד, עשו כמה שגיאות, אבל קיבלו החלטה עקרונית חשובה: הרעות החולות של רשות השידור הציבורי לא ייכנסו בשערי התאגיד. מה שהיה לא יהיה עוד.
זה היה המסר ולאורו הוזמנו אנשים טובים מרשות השידור הנוכחית, מהעיתונות הכתובה, מערוצי הטלוויזיה המסחרית ומערוץ הכנסת, לפגישת היכרות. הוזמנו מנוסים ופחות מנוסים בלי שאיש מהם יישאל אם הוא נמנה עם הימין, השמאל או המרכז; אם הוא תומך או שונא מתנחלים; אם הוא ליכודניק, איש מרצ, חרדי או מסורתי. הזמינו והציעו למתאימים להצטרף לתאגיד.
הקו המנחה בפגישות האלה היה: אנחנו מחפשים עיתונאים "רעבים" במובן המקצועי. עיתונאים עם חוט שדרה, עם יוזמה, עם רעיונות יצירתיים, עם יושרה אישית, עם גילויים וסיפורים בלעדיים - אנשים שעוברים מסך או מיקרופון טוב ויש להם מה לתרום ולמכור לצופים. לא בלרינות ונפוחי חזה שהתרגלו להגיע לאולפנים בלי לצאת לשטח.
זו היתה הצהרת הכוונות שלהם ונכון לעכשיו, למעט בשלושה מקרים, הם לא חרגו ממנה.
ואכן, יותר מ־250 עיתונאים, צלמים וטכנאים החליטו בעקבות הפגישות האלה להיפרד ממקומות העבודה שלהם ולהצטרף לתאגיד. רוח טובה החלה לנשב בקבוצת ההקמה, מתלבטים שישבו על הגדר זמן רב, ירדו ממנה באחרונה והצטרפו; אחרים שוקלים לעשות זאת בימים הקרובים.
מה אמור היה להטריד את ראשי התאגיד? קבוצת אנשים שלא התקבלה מסיבה זו או אחרת ומתקשה לכבוש את כעסה. אנושי.
כאן החלו נשמות טובות לפלס את דרכן למפלגת השלטון, התינוק הרך הוצג פתאום כמפלצת; מועד פתיחת שידורי התאגיד נדחה במפתיע - מקלות הוכנסו בגלגלי התאגיד בניסיון לגרום לעומר ולקובלנץ להתפטר.
פתאום הבינו בליכוד שהתאגיד החדש עלול להיות עצמאי מדי; שפוליטיקאים לא יוכלו להשפיע על החלטות מקצועיות; שעיתונאים לא יועסקו בו על פי שיוך פוליטי או מגזרי.
פתאום נפל למישהו בחצר נתניהו האסימון ונעשה ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור; פתאום הציע יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, לעצור את הליך הקמת התאגיד - לטענתו, ביוזמתו שלו (לא לצחוק); פתאום התחילו לדבר בכפל לשון במשרד התקשורת: מצד אחד להשמיע זמירות בשבח רשות השידור הקיימת; מצד שני לטעון שאין כוונה לבטל את התאגיד החדש אלא רק לדחות את מועד עלייתו לאוויר.
עד שהגיעה השבוע מירי רגב לישיבת הממשלה, שבה אושרה דחיית פתיחת התאגיד בשבעה חודשים, ואמרה את האמת: לא יכול להיות שהממשלה תקים תאגיד שידור, תזרים לו כסף ולא תשלוט בתוכן השידורים ובמינויים...
היא קראה לילד בשמו והביכה לפחות חלק מהנוכחים. יכולה להיות אמירה ברורה מזאת של שרת התרבות?
צריך אפוא לומר תודה לרגב על הדברים, שבעת שהשמיעה אותם ספק אם הבינה את משמעותם הציבורית; וצריך לומר תודה לגלעד ארדן שהגן בנחרצות על התאגיד ועצמאותו - במיוחד כאשר אופיר אקוניס התחיל למנות עיתונאים בתאגיד השייכים לדעתו למחנה פוליטי זה או אחר.
אבל העיקר: צריך לומר במקרה זה תודה גדולה לפוליטיקאית אמיצה, השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, שאמרה בלי למצמץ: "דבריה של רגב גובלים בפאשיזם... בלתי נתפס לשמוע את זה במדינה דמוקרטית... צריך להוקיע זאת... זה מזכיר לי משטרים אפלים".
רוצה לומר: יש הפתעות גם בליכוד וגמליאל היא אחת מהן. כך גם השר ארדן. עכשיו יהפכו את שניהם ל"שמאלנים". כבר היינו בסרטים האלה.
שיעור חשוב בעיתונות
בקרב הזה על זהות המדינה, על חופש הביטוי ועל תרבות שלטון בסיסית - קרב שבו הזדקר השבוע שוב שמם של הנשיא ראובן ריבלין ושר האוצר משה כחלון כמבוגרים האחראים - התנהלו מירי רגב ודומיה כמי שאינם מבינים מה תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית.
מחמת החשש שעד היום לא הנחילו להם מושגי יסוד בנושא, נעזור להם כאן, על קצה המזלג:
1. אין מושג שנקרא "עיתונות מאוזנת". יש עיתונות הוגנת, בודקת, חושפת.
2. אג'נדה של עיתונאי או עיתון אינה מילה גסה - בתנאי שהיא משרתת עניין ציבורי, מאבק ציבורי, מלחמה על ערכים כאלה ואחרים.
3. במדינה דמוקרטית חפצת חיים, תפקיד התקשורת בין היתר הוא לבקר את הממשלה ורשויות השלטון כשיש סיבה; להתריע על כשלים; לחשוף מעשי שחיתות; לנשוך, להיות כלב השמירה. זה הגלגל ואי אפשר להמציא אותו מחדש.
4. מאז הקמת המדינה לא היתה ממשלה אחת שהעיתונות לא נדרשה למחדליה שוב ושוב. זו דרכו של עולם. מישהו רוצה לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי ולהפוך אותנו לטורקיה?
אני מקווה שלא. אם כך, מדוע ההתנפלות הזאת על התאגיד החדש? מה הקמפיין הזה נגדו לפני שיצא לדרך והעלה לאוויר מהדורת חדשות אחת? מה הקשקוש הזה על סניף חדש של הברנז'ה? מישהו רוצה לחזור לימים החשוכים שבהם השב"כ ניסה למוטט את "העולם הזה" של אורי אבנרי?
5. שליחות היא נשמת אפו של מקצוע העיתונות. עיתונאי אמיתי, מקצוען, יכול להיות בעל השקפה פוליטית כזו או אחרת ולמתוח ביקורת על אנשים השותפים לאותה השקפה. הייתי במקומות האלה לא פעם - כאן ליבת המקצוע. מי שלא מסוגל לעמוד במבחן הזה, מי שאין לו חוט שדרה, שיחפש לעצמו מקצוע אחר.
מילה לסיום: שרים, כמו חברי כנסת, כמו אנשי שררה אחרים, זקוקים לתקשורת ששואלת שאלות, שמציקה, שחושפת ונושכת. הם זקוקים לשומרי סף, לרגולטורים, לאנשים עם פרוז'קטורים. למי שאולי יצילו אותם מהבור התורן שהם כורים לעצמם.
1+1 בביהמ"ש העליון
האם ייתכן ששופטי בית המשפט העליון הופכים את מבצר שלטון החוק לשוק של דילים ועסקאות תמוהות עם נאשמים בעבירות חמורות כדי לחסוך לעצמם עבודה וכתיבת הכרעות דין?
האם הגענו למקום הנמוך הזה שבו חלק מכבודם מכרסמים במו ידיהם והחלטותיהם במעמד מבצר שלטון החוק כאילו השלימו עם השחיתות הציבורית המשתוללת בארץ?
האם הגענו למקום הנורא שבו במקום להרים את רף הענישה ולשדר לעבריינים, לרבות בכירי הצווארון הלבן, שהפשע והשחיתות אינם משתלמים - משדרים להם כבודם בעליון בדיוק את ההפך?
צריך להודות על האמת: הגענו למקומות האלה. אנחנו עמוק־עמוק בביצה.
הגענו אליהם בעת המתקת עונשם השערורייתית של רוב גיבורי פרשת הולילנד; בעת חילוץ מהכלא של החולה אורי לופוליאנסקי שהורשע בקבלת שוחד במיליוני שקלים וממשיך לתפקד בחוץ כנשיא יד שרה; ובעת המתקת עונשו של המנהל לשעבר של בנק לאומי בבריטניה, מיקי פרידמן, לפני כשנה.
פרידמן הורשע בגניבת עשרות מיליוני שקלים מהבנק והשופטת המחוזית בתל אביב, יהודית אמסטרדם, העניקה לו מתנה ראשונה: במקום 12 שנה לפחות, כדרישת הפרקליטות, היא הסתפקה ב־8 שנות מאסר.
ראה העבריין כי טוב, הגיש ערעור לעליון ונקרא לעשות דיל עם כבודם: אם תמשוך את הערעור, הם אמרו לו, נוריד לך שנה מעונש המאסר שלך.
למה בדיוק להוריד? ככה. התוצאה: הנוכל הסדרתי משך את הערעור ויישב שבע שנים.
חשבתם שמדובר באירוע חריג? טעיתם: בעת שמיעת ערעורם של איש העסקים ג'קי בן־זקן ואיש שוק ההון איתן אלדר לפני שבועיים - על הרשעתם במעשי מירמה חמורים ביותר- הציעו להם השופטים אסתר חיות, ענת ברון ואורי שהם עיסקה מבישה עוד יותר: אם תמשכו את הערעור נקצר לכם את העונש בשליש. במקום 36 חודשי מאסר בפועל תישלחו לכלא ל־26 חודשים בלבד.
אחד כבר הסכים. השני הלך בעקבותיו - הפרקליטות בצדק מתנגדת. העבריינים מבחינתם צודקים: על מתנה כזו של השופטים, ששכחו מה תפקידם, לא מוותרים.
כבודם נגד כבודם
עוד אני כותב על החרפה הזאת ביום ד' השבוע, והנה שואל אותי אחד הקוראים: מתי סוף־סוף תסתיים הסחבת בכתיבת הכרעת הדין בעליון בערעור רה"מ לשעבר על העונש הבדיחתי שנגזר עליו (שמונה חודשי מאסר בלבד) בתיק מעטפות הדולרים שקיבל מטלנסקי?
חמשת השופטים בערעור הזה אמורים להכריע גם בערעור המדינה על זיכויו של אולמרט בתיק ראשונטורס; ומה שלא פחות חשוב ועקרוני - בערעור המדינה על כך שהוא הורשע בארבע פרשיות חמורות בתיק מרכז ההשקעות ולא נשלח אפילו לחודש מאסר בפועל. צחוק מהענישה.
להרכב השופטים הזה, שבראשו עומד סלים ג'ובראן, יש כנראה הרבה זמן והוא לא ממהר לשום מקום. הנזק שכבודם גורמים לאמינות בית המשפט העליון, עושה רושם, ממש לא מעניין אותם.
בין ברלנד לבורח דן כהן
השופט המחוזי בדימוס, עו"ד דן כהן, שברח בשעתו מהארץ לפרו עם פתיחת החקירה נגדו בפרשת שוחד המיליונים מחברת סימנס - בעטיה נידון ל־6 שנות מאסר - פנה לוועדת השחרורים בשב"ס אחרי שריצה שני שלישים מעונשו.
ללא קשר להחלטה שהתקבלה אתמול בעניינו - אחרי שעמוד זה ירד לדפוס - אין סיבה להעניק מתנה כזאת למי שברח מהארץ והסגיר את עצמו אחרי שנים. זה טירוף מערכות מוחלט.
כך גם בעניין הרב אליעזר ברלנד ששני שופטי שלום בראשון לציון, מנחם מזרחי ועמי קובו, החליטו לפני שבועיים לשחרר אותו למעצר בית ונחסמו בצדק ובשכל בבית המשפט המחוזי.
מדוע לשחרר מי שהוכח לכאורה ששלח שניים ממעריציו להכות מתלונן נגדו? מדוע לשחרר עבריין מין כזה, על פי החשד והראיות, כשמהעדויות עולה שהוא עלול להיות מסוכן למתלוננות?
לא הגיע הזמן לשאול פעם היכן היתה המסננת כאשר אנשים כאלה הפכו לחורצי גורלות בבתי המשפט?
תיק חצור: שמעון סויסה
על רקע הסחבת הבלתי נסבלת בתיקי נבחרי ציבור פנו אל מיכל שבת עובדים במועצת חצור הגלילית ושאלו מה קורה עם תיק החקירה נגד ראש המועצה, שמעון סויסה (שנגדו נאספו ראיות מוצקות לכאורה לביצוע עבירות שוחד מירמה).
יהרגו גם את התיק הזה, אמר מי שאמר למיכל שבת לפני שבועיים, אני חושש שגם אחרי הודעת המשטרה כי התגבשה תשתית ראייתית נגד סויסה, התיק הזה ייקבר בפרקליטות מחוז צפון.
בדקנו, נכון לעכשיו התיק נמצא כבר בבדיקה ובבחינה. הוא בידיים של פרקליטה מנוסה. אין רמזים שעומדים לקבור אותו.
מבחן רונן פלוט
כשראש עיריית נצרת עילית החדש, רונן פלוט, התיישב לפני חודש על כיסאו של שמעון גפסו - הוא הבין איזו ירושה השאיר לו העבריין: חברה כלכלית על סף קריסה, היעדר תקציב לשיפוץ מוסדות חינוך, גירעון בגובה של כ־70 מיליון ש' ועוד.
וכאילו אין די בכך נקראה העירייה לפני שבועיים לממש צו סגירה של אולמות גרנד פאלאס בעיר, שכמה מהבעלים שלהם נמנו עם מקורבי גפסו.
לאולמות האלה אין כבר שנים רישיון עסק והיועצת המשפטית של העירייה, עו"ד אולגה גורדון, הגישה נגדם כתב אישום גם בגין עבירות של בנייה בלתי חוקית והשתלטות על שטחי ציבור.
במארס 2015 הם הורשעו על פי הודאתם בעבירות האלה, נקנסו ב־850 אלף שקלים, והשופטת שישבה בדין, דלית שרון־גרין, הוציאה צו סגירה לאולמות שלהם. הם הגישו כמה בקשות דחייה לביצוע הצו והמשיכו להתחכם.
בסופו של יום סירבה שופטת השלום לאשר להם דחייה נוספת, שלישית, וקבעה שצווי הסגירה ייכנסו לתוקף ביולי. בעלי האולם פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לדחייה נוספת ולפני שבועיים נדחו בידי השופטת אילונה אריאלי.
כלומר, פלוט, גורדון ומהנדסת העירייה היו צריכים לשלב מייד ידיים ולסגור את המקום. זה עדיין לא קרה אף שהעירייה, משום מה, טענה בתשובתה לעוזי דיין שהאולם נסגר.
לטובת ראש העירייה נאמר שהוא אכן עוסק כרגע בכיבוי שריפות ולא הספיק לממש את צו בית המשפט. האם בשבוע הקרוב זה יקרה? גורם במערכת האכיפה: "אני מקווה. פלוט לא רוצה להתחיל ברגל שמאל. באחריות, אני אומר לכם, הוא לא רוצה להפוך לגפסו השני".
ליצמן והמרכז הגריאטרי
לפני שבועיים בישרתי כאן כי השר יעקב ליצמן החליט לפתוח מחדש את כל הביתנים במרכז הגריאטרי המטופח של המדינה בראשון לציון, שהוקם בשעתו למען ניצולי שואה וקשישים מעוטי יכולת. עוזרו של השר, יעקב איזק, ביקש לפרסם זאת ולמחרת חזר על כך השר בשיחה איתי.
בעקבות הפרסום פנו משפחות רבות למרכז בבקשה לקלוט במרכז הגריאטרי הזה ניצולי שואה ואחרים, מסרו פרטים והופנו ללשכת משרד הבריאות ברחובות ובערים אחרות. פנו ונתקלו בתגובה מפתיעה: מצטערים, אבל לא ידוע לנו על חידוש קליטת הקשישים במרכז.
על הרקע הזה התבקשתי להשמיע צפירת הרגעה לקשישים, למשפחות, לצוות העובדים ולמאות המשפחות שממתינות בחוץ בכיליון עיניים לפתיחת שערי המרכז: ליצמן לא חזר בו מהבטחתו הפומבית. המרכז הזה ייפתח מחדש כפי שהבטיח.
"מילה שלו היא מילה", לשון עוזרו, "הנושא מטופל. צריך רק קצת סבלנות".
motig@israelhayom.co.iluzid@israelhayom.co.ilmichals@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו