האקדח של אילה בן גביר חשף את המוסר הכפול של מבקריה

השבוע אירחה שרה נתניהו את נשותיהם של ראשי מפלגות הקואליציה. תמונתה עם יפה דרעי, רבקה גולדקנופף, גלית מעוז ואילה בן גביר עוררה - כמה לא מפתיע - עניין תקשורתי מהול בזעזוע ובקורטוב גועל. לא מדובר רק בתגובות עממיות ברשתות החברתיות. אנשי תקשורת מכובדים לא הצליחו לעצור את רגשותיהם, שהתמקדו בפריט חריג בתמונה: האקדח על מותניה של אילה בן גביר. "הארץ" ניתח את התמונה ומשמעותה בשני מאמרים (לפחות עד לפרסום שורות אלה), ופרשן מדיני ב"וואלה!" תהה: "האקדח על החצאית זה מקולקציית ערפאת?". ו"ארץ נהדרת" הזדרזה לכתתוב מערכון. האקדח האפיל אפילו על רשעות מהסוג הרגיל בנוגע לשרה נתניהו, כיוון ששותפותיה לצילום היו כולן באופן גלוי מאוד לעין נשים דתיות עם חצאיות ארוכות וכיסויי ראש. כל הדברים שפוגעים באופן טבעי בחוש האופנה של אניני הטעם מהזן הגוש־דני.

אבל האקדח, הו האקדח! הוא היה קצת קשה יותר לעיכול ונתקע בגרון כמו אוטובוסים מתפוצצים בעיצומו של מזרח תיכון חדש.

בשנים האחרונות, יחסו של הציבור הנאור לנשים לוחמות ברור מאוד. בעד. מובן שבעד. על הצבא הופעלו לחצים לשלב נשים בתפקידי לחימה, כולל יחידות חוד. לא רק שדולת הנשים ביקשה להצטרף לעתירה לבג"ץ כדי לפתוח את כל התפקידים לנשים (בין היתר במימון האיחוד האירופי), אלא גם נעמת - ארגון ותיק עם הילה אימהית ומסורתית בהרבה. שמירה על חיי נשים והרחקתן מקו החזית נדחקה לפינה מפני השוויון, והפמיניזם הוסיף למטרותיו גם את הגדלת מספר הנשים שייפלו בקרב. בניסויים שערך הצבא התברר שנשים נושרות יותר מהקורסים, נפצעות יותר, וזקוקות לשרפרף כדי לטפס על קיר במבחן הכושר הקרבי.

ניסוי לשילוב נשים בשריון נכשל, בין היתר כי זמן טעינת פגזים ופריסת זחל בקרב נשים היה כפול מאשר בקרב גברים.

אבל אז השנה היתה 2020 והיום התקדמנו, אנחנו בסוף שנת 2022, ובחסות עוד עתירה לבג"ץ הודיע צה"ל שהניסוי האחרון הוכתר בהצלחה כזו, שנשים ישולבו גם בשריון.

שותפותיה לצילום היו דתיות עם חצאיות וכיסויי ראש. כל מה שפוגע בחוש האופנה של אניני הטעם מהזן הגוש־דני

פורום דבורה, עמותה שמטרתה "לקדם ייצוג שוויוני לנשים במוקדי קבלת החלטות, בממסד הביטחוני־מדיני הישראלי ובשיח הציבורי, על בסיס ההבנה כי יש בכך כדי לתרום לביטחון הלאומי של ישראל", בירך, אך הוסיף בנימה לא בלתי מאיימת: "נזכיר כי בימים אלה תלויה עתירה בבית המשפט העליון, בדרישה לפתוח את כלל הסיירות בצה"ל לשירות נשים". הפורום, כמו ארגוני זכויות נשים אחרים, קשור איכשהו לאיזו מדינה שאינה ישראל, הפעם המכון האמריקני - שכל כך רלוונטי לישראל - "The Institute for Inclusive Security". מכון שטבע את המונח "ביטחון שיתופי", כאילו יש חיה כזו. אבל המילים "ביטחון" ו"שיתוף" כל כך יפות בנפרד, אז למה לא לחבר.

הדיון בנוגע לשירות נשים בתפקידי לחימה התמקד עד עכשיו רק ביכולתן הגופנית ובערך השוויון. אפילו אבי מעוז ממפלגת "נעם" המפחידה, בחר לתקוף את החלטת הצבא לפתוח את יחידת החילוץ 669 לנשים בטיעונים מתחום הכושר הגופני והכשירות המבצעית. במאמר מיוני השנה אמנם התייחס לפוליטיקת הזהויות שהשתלטה על הצבא, אך הדגיש: "אסור לאישה להרים משקלים גדולים מדי, זה פשוט עלול לפגוע בגופה", ונזף ביועצת הצבא לענייני מגדר (יוהל"ם) שמסרבת "לעצור את תהליך המגדור של צה"ל רק בגלל נשים שעלולות להיפגע וכשירות של יחידה מיוחדת שעלולה לרדת".

גם במצע מפלגת נעם מודגש ההיבט של הכשירות הגופנית, ולא ערכים מסורתיים של הגנה על נשים או ראייתן כחלק מהחברה האזרחית, אלה שיחד עם הילדים יהיו הראשונות לרדת אל סירות ההצלה של הטיטאניק. ודאי שלא נטען במצע כי תפקיד הגברים להגן על הנשים בשעת סכנה, ולא להסתתר מאחוריהן.

אני לא חברת כנסת, לכן אומר: הכשירות הגופנית היא הטיעון פחות־הערך ביותר של ההתנגדות לנשים בתפקידי לוחמה. הוא מדגיש את החומר על פני הנפש, שברי מאמץ על פני הבסיס האינטימי והמהותי ביותר של החברה: המשפחה, וההבדלים המהותיים בין המינים. השוויון בכל הנוגע לשירות קרבי מתבסס על ראיית נשים כגברים, אבל קצת חלשים יותר מבחינה גופנית. ויש גברים חלשים שיכולים בכל זאת לשרת בשריון. זה לא באמת שוויון, אלא מחיקת השוני עם די־9.

לבד מהאקדח, אילה בן גביר היא סטריאוטיפ של אישה מפעם, לפני עידן הביטחון השוויוני. היא רעיה, אם לשישה ומורה ללשון. היא לא חברה בארגונים פמיניסטיים ולא הגישה עתירות לבג"ץ למען שילוב נשים בסיירת מטכ"ל. היא הסיוט של מצביעי גוש השינוי, ומגלמת את אזהרתו של יאיר לפיד "אם החבורה הזו תעלה לשלטון, לא תהיו לוחמות בצה"ל, לא תהיו שרות בממשלה, לא תהיו מנכ"ליות בכירות, לא יהיו לכן זכויות על הגוף שלכן. תקרת הזכוכית תחזור, קשיחה מתמיד".

בעולם שמתנהל על פי ערכים מופשטים שנוסחו על ידי מיטב המוחות ונכתבו על הנייר האיכותי ביותר, ערך השוויון רומס תחתיו ערכים אחרים, בעיקר אלה שנגזרים מהשונות האנושית בכלל ומההבדלים בין גברים לנשים בפרט. לכן האקדח על מותניה של בן גביר עלול לטלטל את נפשו של מי ששואב את ערכיו מפסיקות בג"ץ. מצד אחד - דוסית ימנית עם שישה ילדים, ולא נערה בת 18, חדורת מוטיבציה ופטריוטיות, שמאחוריה ארגוני שמאל רדיקלי. מצד שני - בן גביר מתגוררת בחברון, אזור מוכה טרור. בעלה הוא הפוליטיקאי המאוים ביותר בישראל. בתי ספר במזרח ירושלים מעלים הצגות סוף שנה שבהן רוצחים אותו. זה שבע שנים היא חמושה באקדח, ומוכנה להשתמש בו כדי להגן על חייה ועל חיי ילדיה. היא בחרה להתגורר בחברון, והיא בחרה לשאת נשק לא כעניין עקרוני, אלא כצורך מעשי.

האקדח על מותניה של בן גביר מזכיר לשוחרי הביטחון השיתופי שהרצחנות הערבית קיימת, למרות ערך השלום, שסיכויי השרידות של יהודי חמוש גבוהים מאלה של יהודי שמפגין נגד הכיבוש, ושאישה יכולה להגן על עצמה גם בלי שידחפו אותה אל קו האש.