מאבק וכבוד: לוחמת חופש איראנית בארמון האליזה

הכל התחיל בניו יורק. פגשתי את מַאסִי אַלִינֶגָ'ד, הלב הפועם של המאבק באיראן. חשבתי שהיא אמיצה. חשבתי שהיא נפלאה.

הבנתי שהעיתונאית לשעבר, שידעה להגן על מאבקן של נשות איראן מול טוני בלינקן, מול מייק פומפאו ומול הילארי קלינטון באותה מידה כמו שהגנה עליו בתוכנית הטלוויזיה של ביל מאהר, היא חיה פוליטית יוצאת דופן, אישה נחרצת תחת רעמת האריה שלה, אישה עם רצון מברזל מאחורי הקלילות הבּוֹדלֶריאנית של תלתליה "המסתלסלים עד קו הצוואר".

אהבתי את האגביות שבה הזכירה את ניסיונות ההתנקשות בחייה על אדמת ארה"ב. אהבתי שהאקטיביסטית הזו, שאינה מפחדת משום דבר ומאף אחד, סיפרה לי ברגע שנפרדנו לשלום כי היא רוצה תמונה משולשת בפעם הבאה, יחד עם חברי סלמן רושדי, האדם שנאבק למען האנשים עם הזקן והטורבן. הבחנתי בבגרותה הפוליטית כשהסבירה לי שקווצות השיער של אחיותיה הזועמות יהפכו לפתיל של פצצה מוסרית, שמסוגלת לפוצץ את הצ'אדורים של הבושה, את כיסויי הראש והחיג'אב של ההשפלה ואת גלימת העינויים של משטר האייתוללה - אם רק נתמוך בנשים האיראניות מול האלות והרובים של מיליציות הבּסיג' (ארגון מתנדבים הכפוף למשמרות המהפכה - המתרגם).

ובזמן ששוחחה עימי על צרפת, שבדומה למתנגדי משטר רבים בעולם, גם היא תפסה אותה כמולדת השנייה של הדמוקרטיה; בזמן שסיפרה על הכבוד שהיא רוחשת לעמנואל מקרון, ועל כך שהיא רואה בו את מנהיג העולם החופשי לצד ג'ו ביידן - יצרתי איתו קשר תכף ומייד.

מצאתי מחדש את הרפלקס הישן שדחק בי פעמים רבות לנסות ולהביא לשולחן הנשיא של כל הצרפתים, ושלי בין היתר, את הנצורים מסרייבו, את המפקדים של קבוצת ההתנגדות לטליבאן בפּנג'שיר, את המורדים הלבנונים, את הלוחמים הכורדים או האוקראינים; וזכיתי לאישור שהוא יקבל את פניה.

מילה שמשנה הכל

הגיע הרגע ליצור קשר עם חברי, טום קפלן, יושב הראש של הארגון "צדק לכורדים", ארגון ללא מטרות רווח שהקמנו לפני ארבע שנים בניו יורק. הגיע הרגע שמנהלת הארגון, אמילי המילטון, תכין את כל מה שנחוץ (כרטיסי טיסה, שהות, אבטחה) לאישה שיופיה הוא מטרה לכדור שמייעדים לה בני ארצה הרוצחים. והנה, אותה אישה נחתה בפריז, בלב הסערה ההיסטורית שעורר האדון פוטין, לפני שהוחלף על ידי משרתו חומייני.

איך היתה הפגישה? תחילה מאסי ומקרון נפגשו לבדם, אחד על אחד, ולאחר מכן ערכו פגישה בדלתיים סגורות, בלעדיי ובלי אף אחד אחר, שאליה הצטרפו שאר הנשים במשלחת שהרכיבה: לָדָן בּוֹרוּמַנד, שִימָה בַּבֶּה ורוֹיַה פִּירֵאִי.

מאסי הסתערה מייד על לחיצת היד של מקרון עם הנשיא האיראני איברהים ראיסי, בשולי האסיפה הכללית של האו"ם. מקרון הקשיב, ספג והסביר שנוכח מאבק כזה ואמצעי הדיכוי שמופעלים עליו, נשיא מדינה דמוקרטית לא יכול לוותר על הנשק שעומד לרשותו - הנשק הדיפלומטי.

אך לפתע, להפתעתה של האקטיביסטית שהשיבה למקרון, בדומה לדוכס דה לה רושפוקו־ליאנקור למלך צרפת: "אין זאת התקוממות, אדוני, אלא מהפכה", מול אותה דמות מבריקה שהסתכלה לו בלבן שבעיניים ואמרה לו שוב שצרפת היא דוגמה למהפכות ששמות במרכזן את החירות, כבר 250 שנים, השיב מקרון, כמו שישיב בהודעה לעיתונות שתפורסם לאחר הפגישה, וכמו שהשיב בראיון שהעניק ללאה סָלָמֶה ולניקולה דֶמוֹרָאן בעיתון "פרָאנס אָנטֶר": צרפת תומכת במהפכה באיראן.

כן, הוא באמת אמר "מהפכה"; הוא המנהיג המדיני הראשון שהוציא את המילה מהפכה בהקשר הזה, מילה שמשנה הכל ושגרמה לכך שזכה להשמצותיהם של מנהיגי הדת האסלאמיים.

פוליטיקה של תיקונים

אנחנו מכירים את התיאוריה של ההיסטוריון הגרמני ארנסט קָנטוֹרוֹבִיץ על שני הגופים של המלך: הראשון טבעי ובר־חלוף והשני אלמותי ונשגב. ובכן, יש לנו כאן הוכחה לכך שלמלך יש גם שני לבבות. לב אחד מאבן שפועם בחזה של "המפלצת הקרה", בתוך העיטורים והקישוטים של הארמונות; לב הזקוק לחוסמי בטא שעשויים מערבוב של כללי התנהגות ושל אסטרטגיות, לב הפועל בקצב השעון, הכורח ויחסי הכוחות. ומנגד, לב שני, הפוך ללב המופשט, ובסופו של דבר גם לב אלמותי: ליבו של האדם בר־החלוף והייחודי. לב חי ונע; לב של אח אנושי שמזדעזע מסבלן ומתקוותן של ארבע הנשים שנמצאות מולו.

אני מאחל אריכות ימים לנשים האיראניות ולעוצמה של רעמות האריה שלהן. וכל הכבוד למחווה של הנשיא מקרון, שלא היה לו שום עניין להיכנס להרפתקה הזו, כל הכבוד לו על כך שקטע את היחסים עם המשטר הזה

הרגעים האלה, כשהאדם מקיץ מתחת לנסיך, כשהוא משתחרר מהנוקשות של מלכותו ושל שריונו, כשהוא מזועזע ממפגש ומפנים מסוימים וליבו הרָגיש גובר על ליבו העשוי פלדה - הם הרגעים היפים ביותר של האמנות הפוליטית.

אלה הרגעים ששווים את המאמץ שעלינו לעשות שוב ושוב, לנצח נצחים, כדי להקיש על דלת ההיסטוריה - אלה הרגעים אשר גורמים לכך שתמיד נהיה צודקים אם לא נקפא על שמרינו ולא נשלים לעולם עם סדר הדברים, וזאת בניגוד ללקחים שמנסים למסור לנו רואי השחורות.

אני מאחל אריכות ימים לנשים האיראניות ולעוצמה של רעמות האריה שלהן. וכל הכבוד למחווה של הנשיא מקרון, שלא היה לו שום עניין להיכנס להרפתקה הזו. כל הכבוד לו על כך שקטע את היחסים עם המשטר הזה, שמבייש את הגאונות הפרסית בעבר, ועל כך שתיקן את הגורל המעוות וסיים פרק רע בהיסטוריה הפתוחה תמיד, שבו שימשה העיירה הצרפתית נוֹפל־לוֹ־שַאטוֹ בתור בסיס התארגנות לחומייני אחד, לפני חמישים שנה כמעט.

כך נעשית פוליטיקה של תיקונים - ושל כבוד.

תרגם מצרפתית: הוד לוי