משחקי חברה: הכדורגל שובר את הגבולות

ספק אם מייסד גביע העולם, ז׳יל רימה, חלם כי משחקי הגביע העולמי בכדורגל יהפכו לזירת התגוששות עולמית ולנייר לקמוס הבוחן את תופעת ההגירה העולמית שחלחלה גם אל הנבחרות. בעוד ב־1930 הנבחרות האירופיות שהתמודדו הורכבו כמעט לחלוטין משחקנים להורים מקומיים שנולדו במדינות השונות, הרי שמלחמת העולם השנייה ותוצאותיה הביאו לכך שהלאומיות האחידה שאפיינה את רוב המדינות השתנתה, וההשפעה על הכדורגל היתה כמעט מיידית. השאלה את מי מייצגת הנבחרת המקומית, עלתה לראשונה.

כיום, הנבחרות הלאומיות כוללות לא מעט בני מיעוטים לאומיים או מהגרים שקבעו את מושבם במדינות המערב, ובעיקר באירופה. הכדורגל, שתמיד אפשר מוביליות חברתית, נתן ביטוי לאוכלוסיות של מיעוטים לאומיים ואתניים, לצד מהגרים ובני מהגרים שביקשו לקבוע את מושבם במקום חדש. כך, מהגרים שראו בכדורגל את כרטיס הכניסה שלהם לחברה שהיגרו אליה, נכנסו גם לנבחרות הלאומיות, והנתונים שפורסמו השבוע מדברים בעד עצמם: המונדיאל בקטאר יהיה זה שבו ישחקו מספר הכדורגלנים הרב ביותר שלא נולדו במדינה שאותה הם מייצגים - 137.

אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה אופיינה בריבוי של פליטים מקומיים שתרו אחר אדמה בטוחה, בעקבות ההרס הרב. לכן, גם הגירה פנים־אירופית היתה חלק מסיפור שילוב הלאומיות שחל בנבחרות הלאומיות.

האי הבריטי שסיים את אחיזתו בקולוניות המרוחקות, חייב היה לקבל מהגרים אל קרבו. ״האימפריה שבה לעולם לא שוקעת השמש״ התמודדה עם אזרוחם של רבים מנתיני המדינות ששלטה עליהן, שהובילו לשינוי בדרך שבה רבים ראו את הלאומיות הבריטית. אמנם שחורים לא היוו חלק מהנבחרת האנגלית עד החלק האחרון של המאה העשרים, אבל הכדורגל האנגלי מיהר לאמץ לקרבו גם את בני המהגרים מהקולוניות השונות.

ועם זאת, שחקנים שחורים בנבחרת אנגליה סבלו וסובלים עד היום מגילויי גזענות רבים, שהחברה האנגלית חשבה שנפטרה מהם. אל תוך הקלחת הזאת צריך להוסיף את הברקזיט, כמהלך ששוב מבדיל את האנגלים מאירופה ומעורר מחדש את תחושת העליונות והגאווה המקומית. "ניצחנו בשתי מלחמות עולם וגביע עולם אחד" שרים האוהדים האנגלים מדי טורניר גדול אל עבר אוהדי הקבוצות האחרות.

יש אליפות, אין אידיליה

אבל אנגליה לא לבד בסיפור הזה, כמובן. גם צרפת, ששלטה בשטחים עצומים בצפון אפריקה ובמערבה, קיבלה לתוכה מהגרים רבים. נבחרת "שחור־לבן־ערב" שזכתה במונדיאל 1998, שיקפה היטב את האינטגרציה שנוצרה בין תושביה המקוריים של צרפת לבין המהגרים שהגיעו מאפריקה לאחר שהצרפתים ביקשו לתקן את עוולות הכיבוש. הנבחרת ההיא עוררה ביתר שאת את השאלה "מיהו צרפתי", כאשר גזענים כמו מארי לה פן אף טענו ש"השחקנים אינם יודעים את ההמנון".

התופעה הזו, אגב, היא עדיין חלק מנבחרת צרפת שתייצג את הצרפתים בקטאר. עבור רבים מהאזרחים שם עדיין לא מדובר ב"צרפתים אמיתיים" אף שמדובר בנבחרת שהכוכבים שבה אכן נולדו על אדמת צרפת. עבור הקהילות הערביות השונות בצרפת, הכוכבים המוסלמים או האפריקאים הם החשובים, לעיתים אפילו יותר מהקונטקסט של הנבחרת.

שחקנים שחורים בנבחרת אנגליה סבלו וסובלים עד היום מגילויי גזענות רבים. אל תוך הקלחת הזאת צריך להוסיף את הברקזיט, כמהלך ששוב מבדיל את האנגלים מאירופה ומעורר מחדש את תחושת העליונות

הנבחרת ההולנדית מחולקת אף היא לבני מיעוטים אתניים שונים. האחיזה של המדינה בסורינאם הביאה לשילובם של מהגרים ממוצא סורינאמי או דור שני למהגרים בנבחרת הולנד, דוגמת פרנק רייקרד ורוד חוליט שהובילו אותה לזכייה באליפות אירופה ב־1988. עם זאת, דיווחים על מחנאות בחדר ההלבשה ההולנדי הפכו לעניין שבשגרה, והמוצא האתני הוא כמובן הסיבה לחיכוכים.

שני תהליכים נוספים שהשפיעו רבות על הכדורגל האירופי היו נפילת הגוש הקומוניסטי והמלחמה בבלקן. שחקנים ממוצא רוסי, סרבי, קרואטי ואלבני משחקים כיום בנבחרות אירופיות בעיקר ממערב אירופה. כך, למשל, האחים גרניט וטאולנט ג'אקה גדלו בשווייץ להורים ממוצא אלבני שהיגרו אליה מקוסובו בשנות ה־90. גרניט, שחקנה של ארסנל, ייצג את נבחרת שווייץ במונדיאל הקרוב, בעוד אחיו טאולנט ייצג בעבר את נבחרת אלבניה.

הנבחרת המסובכת מכולן

ב־1938, לאחר סיפוח אוסטריה, התמודדה נבחרת גרמניה בגביע העולם והיתה מורכבת משישה שחקנים גרמנים וחמישה אוסטרים, כדי להימנע מוויכוח פנים־גרמני. לאחר מלחמת העולם השנייה יזמה גרמניה המערבית את הבאתם של אלפי פליטים טורקים במטרה ליישם את תוכנית מארשל האמריקנית ולבנות את מערב גרמניה מחדש, ובכך להימנע מהטעות שנעשתה בהסכמי ורסאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שבמסגרתם חויבה גרמניה לשלם פיצויים.

הדור הבא של המהגרים הטורקים כבר החל לשחק בנבחרת גרמניה, ואחריו הגיע הדור האפריקאי ושינה את אופייה של הנבחרת, המכילה גם שחקנים ממוצא פולני, לדוגמה, וזונחת את תדמית הנבחרת המשעממת, כאשר ערבוב הגזעים משנה גם את המשחק עצמו. גם אם כנבחרת היא עדיין נחשבת לאהודה בקרב העם, הרי שהליגה הגרמנית חזרה לסבול בשנים האחרונות מתופעות של גזענות כלפי זרים ויהודים, ויש שיגידו שמדובר בביטוי לתופעה חברתית גדולה יותר.

שאלת הלאומיות מקבלת ביטוי ביתר שאת כאשר מדברים על משחקי גביע העולם שיחלו ביום ראשון בקטאר. צריך גם לזכור את האקלים הפוליטי שבו נערכים המשחקים: מלחמת רוסיה-אוקראינה, המחאה באיראן ועליית ממשלות הימין באירופה. הכדורגל, כמו תמיד, יביא למגרש לא רק את היכולות הטכניות אלא גם את הסייסמוגרף הטוב ביותר לתהליכים שמתחוללים כרגע בעולם בכלל ובאירופה בפרט.

האם יהפכו המשחקים הקרובים לקרקע לפעילויות פוליטיות כאלה ואחרות - החל ממחאות חברתית בנושא זכויות האדם בקטאר, דרך תמיכה בעם האיראני ובעם האוקראיני, ועד אינספור עניינים פנימיים שעולים וצצים בכל פעם שהכדור מתחיל להתגלגל? עבור מנהיגים רבים באירופה, מדובר בכלי תעמולתי מהדרגה הראשונה כדי להראות עליונות על המדינות האחרות. לשאלה אם בתוך הלאום עצמו, באירופה של 2022, כולם מתייצבים באופן אוטומטי מאחורי הנבחרת הלאומית, אולי נקבל תשובה במהלך הטורניר. 

הכותב הוא היסטוריון וחוקר תופעות לאומיות