ושוב יש מי שמתכנן לנו אפליה יהודית

להיזהר מביטול "סעיף הנכד".התביעה החרדית למחוק את "סעיף הנכד" (סעיף 4א' בחוק השבות, המאפשר גם למי שהורי־הוריו יהודים להתאזרח בישראל) נובעת מתחושה שנתניהו ייאלץ, בסופו של דבר, להיענות לכל דרישה, משום שאין לו "סיעות חילוף" לאלו שהמליצו עליו בפני הנשיא.

יותר משלושה מיליון אנשים שהוריהם אינם יהודים, אך סבא או סבתא שלהם היו יהודים, זכאים להיכנס לישראל על פי חוק השבות. בשנים מסוימות הם היוו את רוב העולים. רובם ככולם נקלטים בישראל, לומדים עברית, מזוהים עם הנרטיב היהודי ומשרתים בצבא. הם אינם מעוניינים להתגייר כי אינם דתיים, ואינם רוצים לשקר ולהבטיח למגייריהם כי יקיימו מצוות וישלחו את ילדיהם לבתי ספר דתיים.

רק מי שמתנגד לרעיון הציוני יכול להעלות דרישה שכזו ממנהיגי מדינת היהודים. צריך לדחות אותה מכל וכל, ולהבטיח כי שערינו יהיו פתוחים בפני כל מי שרואה עצמו יהודי, ואין סיבה לחשוד בטוהר כוונותיו.

לא לברוח מהאג.ב־22 בנובמבר ימלאו 55 שנה להחלטת מועצת הביטחון 242. בכל הסכמי השלום הפורמליים והלא־פורמליים עם שכנינו היא מככבת, לפחות בהקדמה. מצרים וירדן קיבלו אותה מייד, ישראל השתהתה (לנוכח ויכוח מתמשך בין ימין ושמאל באשר לסטטוס החוקי של הגדה המערבית) אך אימצה אותה, ואש"ף אימץ אותה ב־1988.

רבים שיבחו אותה, משום שענתה, לכאורה, על צורכי כל הצדדים: מחד גיסא, היא חזרה על העיקרון שלפיו אין משתלטים על שטחים בכוח; ומאידך גיסא, תלתה את הנסיגה משטחים בהסכם שלום.
הבעיה היא שגם הצדדים לסכסוך וגם הגורמים שניסחו את ההחלטה (על פי התבטאויות בכתב ובעל־פה שלהם בתקופה שלאחר קבלתה במועצת הביטחון) סברו כי מדובר בשנים מעטות עד להגעה להסכם. קשה להאמין כי מישהו ממנסחי ההחלטה חשב שגם לאחר 55 שנה לא יוכרע מעמד הגדה המערבית.

לישראל לא היה קשה לכסות עצמה בשמיכת 242. שלוש ההחלטות של מנהיגי הליגה הערבית בוועידת חרטום בסוף קיץ 1967 (לא הכרה בישראל, לא משא ומתן עימה ולא הסכם שלום איתה) אפשרו לה שלא לסגת מן השטחים, והיא נטלה לעצמה את החירות (בניגוד לחוק הבינלאומי) גם ליישב את השטחים שנכבשו על ידיה באזרחים ישראלים.

האם כל עוד אין שלום בין ישראל והפלשתינים, מעניקה החלטה 242 את הגיבוי החוקי הבינלאומי ואת הזכות להמשיך את הכיבוש? הפלשתינים מבצעים מהלך לגיטימי כאשר הם מעבירים את השאלה למוסדות האו"ם, וישראל איננה חייבת לחזור על שגיאות העבר ולהחרים כל גורם הקשור באו"ם. היא שילמה מחירים מיותרים על כך שסירבה לשתף פעולה עם ועדות (כמו גולדסטון ב־2009). אם תחליט הממשלה לקחת חלק בתהליך, היא תהיה זכאית למנות שופט ישראלי לבית הדין. זהו יתרון בלתי מבוטל. לפני שהיא דוחה אוטומטית כל שיתוף פעולה, כדאי לה לחשוב פעמיים.

יש אופוזיציה, ויש ממשלה.ב־2006 עמד בנימין נתניהו בראש מפלגה ש־12 חברים ייצגו אותה בכנסת. הוא היה ראש האופוזיציה, ואני הייתי חלק מן האופוזיציה הזו כראש מרצ. באחת הפגישות שהתקיימו בינינו בארבע עיניים שאלתי אותו מדוע אינו מכנס את כל חברי הכנסת השייכים לאופוזיציה כדי לתאם פעילות פרלמנטרית יעילה יותר. הוא השיב כי אינו רוצה להזמין את המפלגות הערביות. אמרתי לו כי גם לשיטתו יש הבדל גדול בין הקמת קואליציות עם מפלגות מסוימות לבין תיאום אופוזיציוני. לא שכנעתיו. במהלך ימיה של ממשלת אולמרט לא התכנסה האופוזיציה. יאיר לפיד יעשה טעות קשה אם ינהג כמנהג נתניהו ויחרים את מי שעשוי לסייע בידו ברגעי הכרעה.