אדריכל הניצחון מול אבי הכישלון

בנימין נתניהו לא מיהר לחגוג. למוד ניסיון, הוא הבין שכדאי להמתין קצת להתבהרות התמונה. "זהו ערב של ניצחון ענק!", הכריז בפנים קורנות על הבמה בפעם הקודמת, רק כדי לגלות שכמה שבועות אחרי כן איבד את השלטון. נאומו המתון והמפויס, שאותו נשא השבוע בסופו של דבר בשעת לילה מאוחרת, נתפס כניסיון למתן את שותפיו הקיצוניים. אולי להרגיע את המפסידים החוששים או את הקהילה הבינלאומית הדואגת. הוא פשוט נזהר. לא רצה לפרוס תוכניות גרנדיוזיות רק כדי לגלות בבוקר שלפיד ממשיך להיות ראש ממשלת המעבר כל הדרך למערכת בחירות נוספת.

המכונה המשומנת של הליכוד תפקדה הפעם כמו שצריך. שלוש שנים ניסה נתניהו להניע את בוחריו לקלפיות, ורק הפעם פיצח את הדרך להשתלט על היעד. קמפיין הליכוד דקר את קהל היעד כמו סיכה על המפה. איתר את נקודות התורפה של הפעם הקודמת וריכז את כל המשאבים לשם. אין צורך בשלטי חוצות, בראיונות בתקשורת הכללית, בהבטחות ובהצהרות. רק להביא את התומכים ממילא לקלפיות.

עם שניים־שלושה אירועים בערב במקומות שסומנו, חרש נתניהו את השטח יום אחרי יום. העיר את מי שצריך יקיצה והרדים את כל מי שטוב לו להמשיך לנמנם. עד שהושגה המטרה. עוד הרבה לפני פרסום המדגמים, הבין נתניהו שהניצחון כנראה בכיסו. הדיווחים שקיבל מהשטח, מהליכוד ומיתר מפלגות הגוש לא הותירו כמעט מקום לספק. ההיענות היתה אדירה, והעלייה במספר המצביעים הושגה בכל האזורים ובכל המגזרים.

גם בסידור הכלים על הלוח לפני תחילת המשחק השיג נתניהו את יעדיו בשלמות. איחוד מפלגות הימין היה המלאכה הקלה. לא כך האיחוד החרדי. בעוד הציונות הדתית ועוצמה יהודית, מרגע שחוברו בעזרתו, התחילו לרוץ ללא עזרתו, את המפלגות החרדיות הוא נאלץ ללוות ולתחזק עד לרגע האחרון ממש.

את האירוע האחרון, שבו נאלץ לכתת רגליים לבני ברק ולהתראיין לכל כלי התקשורת החרדיים, כולל פנייה לחברי קבוצות הווטסאפ ולמאזיני חדשות הקווים הכשרים - ראו כולם. אבל את עשרות המקרים בחודשים האחרונים שבהם נאלצו הוא ואנשי לשכתו להתערב, לכבות שריפות, לתפור או לפרום לפי הצורך, ראו רק קומץ בעלי עניין. נתניהו לא בחל בשום אמצעי. הוא נכנס לכל אירוע, קטן כגדול, טיפל בו ופירק אותו בעדינות או בעוצמה, עד שתתקבל התוצאה הרצויה.

שבועיים לפני הבחירות נודע כי גפני ודרעי בנתק מתמשך. הכותרת ב"ישראל היום" בישרה כי גפני מאשים את דרעי ואנשיו שהם אלה שעומדים מאחורי תדרוכים שונים בתקשורת נגדו, כאילו בכוונתו ללכת עם השמאל אחרי הבחירות אם לא תהיה הכרעה. רק מעטים ידעו כי גפני האשים את דרעי, אבל למעשה התכוון לנתניהו. מתברר כי אנשי נתניהו הם שדאגו לפזר רחש־בחש תמידי סביב כוונותיו של גפני כביכול, רק כדי לאלץ אותו פעם אחר פעם להכחיש.

בכל פעם שאמר גפני בראיון או מעל לבמה כלשהי אמירה שיכולה להשתמע כאילו הליכתו עם נתניהו לא הרמטית, קיבלה לשכתו טלפון בהול, לרוב מיועצו של נתניהו לענייני חרדים זאבי פליישמן, עם דרישה להבהיר את דבריו. לא משנה כמה ניסה גפני לשמור לעצמו מרחב תמרון, אנשי יו"ר הליכוד הלכו וסגרו עליו, עד שנאלץ בימים שלפני הבחירות להבהיר בקולו ובאופן חד־משמעי כי הוא ומפלגתו הולכים עם נתניהו, ורק איתו, אם לאופוזיציה ואם למערכת בחירות נוספת. היעד הושג.

צמיחה משותפת

אבל לא גפני היה על הכוונת, אלא בני גנץ. בליכוד הבינו כי קמפיין הריצה שלו לראשות הממשלה עובר דרך רמיזות על שיתוף פעולה עתידי עם החרדים. כל אמירה של גפני משחקת לטובתו.

ההבהרה הסופית של יו"ר דגל התורה שאין סרט כזה, פגעה יותר מכל בקמפיין המחנה הממלכתי והותירה אותו קטן ומצומק, ולמעשה מנעה לגמרי את האפשרות של הקמת ממשלה חדשה - תרחיש האימים שממנו חשש נתניהו יותר מכל. אם הוא לא מנצח, לפחות שלפיד יהיה ראש ממשלת המעבר במערכת בחירות נוספת. ממשלה חדשה זה כבר סרט שלא יודעים מתי ייגמר. לא בכל פעם מתחולל הנס של הפלת ממשלה בתוך שנה בלבד.

הכוכבים בצד הימני הסתדרו הפעם בדיוק במקום הדרוש במקריות מדהימה. או במונח של המחנה המסורתי: נס. לא פחות. לא רק הליכוד העיר את שטח שלו, אלא גם שלוש המפלגות האחרות הצליחו להגדיל את כוחן, מבלי לדרוך זו לזו על הרגליים. יהדות התורה, שרק בימים האחרונים התמודדה עם דיווחים על אדישות ושאננות במגזר, הביאה מנדט נוסף שלא הצליחה להביא שנים.

ש"ס רשמה הצלחה אדירה, עם קמפיין שדרך על היבלות הכי כואבות של הציבור בעשירונים התחתונים ובמעמד הביניים, והיתה היחידה שעסקה ביוקר המחיה ובניהול הכושל של המשבר הכלכלי. בתקשורת גימדו את הנושא ועסקו בו בשוליים. את זעקתם ואת הזעם על מחדלי הממשלה בתחום - שמעו רק מאנשי ש"ס.

מיתוג מחדש

כך גם בקרב על הזהות היהודית. ככל שהממשלה היוצאת רצתה למחוק, עד כדי אובססיה, עד כדי הצהרות חסרות כיסוי של מרב מיכאלי על תחב"צ בשבת וביזוי תפילין בידי פעיל מרצ ביום הבחירות - כך גבר רצונם העז של חובבי המסורת להקהות את שיניהם. להחזיר עטרה ליושנה במובן הכי בסיסי. וש"ס היתה הכתובת לכך.

ש"ס רשמה הצלחה אדירה, עם קמפיין שדרך על היבלות הכי כואבות של הציבור בעשירונים התחתונים ובמעמד הביניים, והיתה היחידה שעסקה ביוקר המחיה ובניהול הכושל של המשבר הכלכלי - בשעה שבתקשורת גימדו את הנושא

כשהתחיל איתמר בן גביר את הקמפיין, כשעוד לא ידעו אם הוא יהיה או לא יהיה חלק מאיחוד הציונות הדתית, הבחינו הוא ואנשיו שאין טיפת קשב ציבורי לדבריו. התקשורת הדביקה לו על הראש תווית, אות קין, ולא היתה מוכנה לסור ימין או שמאל מהדימוי שיצרה לו. המשימה הראשונה של יועצו האסטרטגי, נבו כהן, היתה לשנות את הדימוי הזה, של מועמד ימני קיצוני.

תוך שימוש בתכונותיו הטבעיות, אדם המדבר בגובה העיניים, שנחשב ישר ולא בלפן, הוא התחיל אט־אט להזיז את הספינה ולגרום לכולם להקשיב למה שיש למנהיג עוצמה יהודית לומר. זה התחיל ברשתות החברתיות ובקבוצות הווטסאפ, והגיע גם לתקשורת המיינסטרים. בן גביר התנער מתדמית הכהניסט המופרע והגזען, ובנה לעצמו שם של אחד שדואג לחיילי צה"ל ולביטחון האישי, ואחד שיידע לטפל במחבלים ובערבים המתפרעים.

בקרב צעירים וחיילים הפך בן גביר לדמות פופולרית לא פחות מנתניהו, והנסיקה היתה מהירה. מנתון חד־ספרתי בסקרים, זינקה הציונות הדתית לדו־ספרתי והחלה לטפס. למרות העובדה שסמוטריץ' בראש, הפך בן גביר לסמל הדמוני של השמאל והמפלגות הערביות, שהעמידו אותו במרכז הקמפיין שלהם.

בן גביר כיכב לא רק בקמפיין עוצמה יהודית והציונות הדתית, אלא גם אצל חד"ש־תע"ל, מרצ, העבודה והמחנה הממלכתי. שמו נישא מכל עבר. והמנדטים המשיכו והמשיכו לזרום. בסקרים האחרונים הגיעה הציונות הדתית ל־15 מנדטים. דומה לתוצאות האמת. המטרה - להיות המפלגה השלישית ולעקוף את גנץ - הושגה. המרוץ של גנץ לראשות הממשלה הפך מגוחך מיום ליום.

אבל גם אחרי הבחירות, מבין בן גביר שהקמפיין לא נגמר. מייד אחרי פרסום המדגמים, קמפיין חדש התחיל - זה שנועד להכשרת עוצמה יהודית כשותפה לגיטימית בממשלה. הדה־לגיטימציה, הדיבורים על חוסר נוחות בעולם מהמינוי ועל לחצים מצד ארה"ב לא להקים "ממשלה קיצונית", ואפילו הקריאות לממשלת אחדות במקום ממשלת ימין - הולכים, נראים ומריחים כמו קמפיין. לכן, בימים הקרובים יכשירו אנשיו של בן גביר את דרכו לתוך הממשלה ויטרפדו כל ניסיון ליצור באזז שלילי נגדה.

לשותפים הקואליציוניים של נתניהו יש דרישות, אבל הצגתן כשליטה שלהם בנתניהו תהיה טעות. לנתניהו אין ממשלה בלעדיהם, אבל גם להם אין ממש לאן ללכת בלעדיו. הפערים ביניהם קטנים, והממשלה, אחרי משא ומתן קואליציוני קשוח, בעלת פוטנציאל הישרדות גבוה. אולי אפילו תמלא את ימיה. השנים האחרונות גיבשו את מחנה הימין והידקו את חלקיו זה לזה. כשבחוץ אורבים יריביהם, אף אחד לא ימהר לפרק או לאיים. הזדמנות כזאת, כמו שקיבלו עכשיו, יכולה לחזור על עצמה רק בעוד כמה שנים, ובעוד כמה מערכות בחירות.

נאיביות במקסימום

החיבור בין מרכיבי הממשלה היוצאת היה בלתי אפשרי עם הקמתה, והפך בלתי נסבל בשלהי ימיה. במלאכת המחשבת העדינה שבה נרקמה הקואליציה, היה יאיר לפיד המנצח הגדול. האביר על הסוס הלבן, שהצליח להוריד את נתניהו מהשלטון אחרי שרבים וטובים ניסו, מי ששם את האינטרס האישי שלו בצד עבור טובת המחנה. לפיד צויר כמנהיג אמיתי. נטול אגו, שמבין את גודל המטרה וחותר אליה, בלי אינטריגות ומאבקים אישיים.

זה התחיל עוד לפני הקמת הממשלה, כבר במהלך מערכת הבחירות הקודמת. לפיד לא דרש להיות המפלגה הגדולה ביותר, ואפילו לא להיות ראש הממשלה. הוא קיבל את המנדט, אבל העביר אותו מייד לבנט. הוא ידע שהכנסת עשויה להתפזר מבלי שהרוטציה תתקיים, אבל השאיפה להוריד את נתניהו עמדה מול עיניו, ורק אליה הוא חתר.

הטעות הראשונה של ראש הממשלה, שהתחילה שרשרת מחדלים והחלטות כושלות, היתה שבמשך שנת קיומה של הממשלה הוא לא טרח לחבר לתהליך את גנץ, שהסתובב עם בטן מלאה ותחושת חמיצות. בעוד כולם סביבו קיבלו שדרוג - בנט ראש ממשלה, לפיד ראש ממשלה חליפי, גם מיכאלי והורוביץ - רק הוא, גנץ, השתנמך. מראש ממשלה חליפי ובעל זכות וטו, הוא הפך לגלגל רזרבי חסר השפעה. בעוד כל היתר פיזרו צהלולים בישיבות הממשלה, הוא התכרכם במקומו. לפיד ראה את זה - וזלזל. תאוות הנקם על פיצול כחול לבן ועל החבירה לנתניהו היתה חזקה יותר.

הטעות הזאת ארבה לו בפינה כשהממשלה נפלה והכנסת הכריזה על בחירות. גוש השמאל התייצב מאחוריו כאיש אחד, פרט לגנץ. אל האחרון חבר גורם בכיר נוסף מהקואליציה - גדעון סער, שסירב להשלים עם מנהיגותו של לפיד. גנץ גם גנב לו את גדי איזנקוט מתחת לאף, ומילא את הארץ בשלטי חוצות שקבעו שיכולתו להרכיב את הממשלה הבאה גדולה משל לפיד. כשראה לפיד שהוא לא מצליח להוריד את גנץ ושקמפיין ראש הממשלה שלו תופס תאוצה, הוא הבין שהדרך היחידה שלו לשרוד היא לשרוף את המועדון על יושביו.

הערכתו היתה שהדרך לממשלה בראשותו עוברת בהכשלת גנץ. לפיד הבין שבנתונים הנוכחיים לא יעלה בידו להרכיב ממשלה חדשה, אלא לכל היותר לשמר את זו הקיימת, כשהוא ראש ממשלת המעבר במערכת בחירות נוספת. לשם כך, יש עתיד חייבת להיות המפלגה הגדולה ולהקטין את כל השאר. אמנם כרגע הם שותפיו שלו, אבל אחרי הבחירות הם עשויים למצוא את עצמם שותפיו של גנץ.

מכאן החל רצף כישלונות, הערכות שגויות ומחדלים. לפיד כשל בניסיונו לאחד בין מיכאלי לגלאון, שגה כשהעריך ששתיית הקולות לא תפגע בהן, נרדם בשמירה כשבל"ד פירקה את המשותפת, והתנהג בנאיביות כשהתברר שהמועד האחרון לחתימה על הסכמי עודפים חולף ללא הסכמים בין המפלגות הערביות. בעודו רואה את נתניהו מהצד השני, עמל וטורח, מהנדס ומעצב את גושו כרצונו, עמד לפיד ולא עשה דבר.

היחידה שפעלה נכון - גלאון, שידעה לזעוק "געוואלד" עד עמקי נשמתה - שילמה את מחיר כישלונות שותפיה. בחילופי ההאשמות שהגיעו מייד אחרי פרסום התוצאות, צודקים כולם. גנץ צודק כי האחראי הראשי הוא לפיד. לפיד צודק כי גנץ לא קיבל את מרותו. וכעת יהיה לשניהם זמן רב להמשיך להתקוטט באופוזיציה.