מאז הקמת הממשלה הנוכחית זכינו לתקופה קצרה של שקט מהאזהרות הקבועות והמאוסות שהדמוקרטיה מידרדרת ושנשקפת לה סכנה חמורה. לאחרונה, לנוכח האפשרות של חזרת המחנה הלאומי לשלטון, חזר השמאל לקמפיין ההפחדות המסורתי, שירש מאבותיו הרוחניים. "וכשהשינויים התרבותיים והמבניים בשיטה מקבעים את הרוב האנטי־ליברלי במדינה", כותבת נועה לנדאו ב"הארץ", "וכשאי אפשר עוד להיאבק בקלפיות - לליברלים לא נשאר הרבה חוץ מלקטר בבועות האינטלקטואליות שלהם או להגר". היא עוד לא מיואשת לחלוטין, ולכן קוראת לחבריה: "נצלו היטב את אפשרות ההצבעה הזאת, אחריה ייתכן שיהיה קשה הרבה יותר".
אזהרות מסוג זה מתעוררות, כידוע, רק על רקעו של שלטון המחנה הלאומי, או בתגובה לצורך הפוליטי למנוע את התעצמותו או לסכל את חזרתו האפשרית. בשנה הקרובה נציין 90 שנה למסעות ההכפשה שהחלו במיוחד ובעיקר בשנת 1933. ראוי לשאול אם ועד כמה מדובר באמת בחרדה כנה לשלום הדמוקרטיה, גם אם היא נטולת בסיס, או בנשק פוליטי תעמולתי ציני, שתכליתו להבטיח יתרון בתחרות הפוליטית.
צילום: קוקו
"חרדה", מבהיר פרופ' מני מאוטנר במאמרו החשוב משנת 2002, "שנות השמונים, שנות החרדה", "היא הלך נפש 'כללי', שבניגוד לפחד, לא ניתן להסבירו כתגובה לסכנה מזוהה ומוגדרת... בעוד הפחד חולף בדרך כלל... כאשר מתברר כי הסכנה שהיתה מקור לפחד חלפה, החרדה, שאין לה קשר למקור מזוהה ומוגדר, או שאין לה מקור כלל - עשויה להתקיים באופן מתמשך".
הכפשה בת 90
ב־1933, לפני פגישות הפיוס עם ז'בוטינסקי, פרסם בן־גוריון חוברת בנושא יחסי "תנועת הפועלים והרוויזיוניסטים", שחלקה הראשון זכה לכותרת "ז'בוטינסקי בעקבות היטלר". כעבור שנה, לאחר ההסכם בין השניים, הזדעזעו בתנועת השומר הצעיר מ"ההסכם אשר נחתם... עם ראש המפלגה הפשיסטית שנואת נפש צבור הפועלים". תקצר היריעה מלפרט את אינספור הפעמים של הכפשת הימין כפשיסטי (שפע מקורות ודוגמאות מופיע במאמרו מאיר העיניים של בעז לוי באתר "מידה", "פשיזם פשיזם: 100 שנה של הכפשת הימין", 2016).
30 שנה חלפו מאז הימים הקשים של שנות ה־30, ובן־גוריון, במכתב אישי, מתאר את מנחם בגין כ"טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני... אני רואה סכנה מתקרבת ובאה...ואין לי ספק מה יעשה בשנה או בשנתיים הראשונות להשתלטותו". נו, לבן־גוריון היו כמה הערכות ותחזיות טובות יותר.
והנה הגיע המהפך הפוליטי המפחיד של 1977 והיה ניתן לצפות לרגיעה ולהתמתנות השיח, מסיבה פשוטה: בגין לא נגע כהוא זה בבעלי התפקידים במנהל הציבורי, שהיו אנשי שלומו של השלטון ההגמוני הישן, דבר שהכעיס חלק מתומכיו. יתר על כן, בתוך זמן קצר פנה ליישם את מדיניות החוץ של יריביו שאיבדו את השלטון - שטחים תמורת שלום.
צילום: אלון ריינינגר, מרכז מורשת בגין
כלום לא עזר. בסוף 1979, כשכל זה ידוע, כותב איש המערך ח"כ אברהם כץ־עוז: "סופנו, שאנו עדים בימים אלה לבנייתו של הפשיזם הישראלי החדש... על פי הערכתי, זו סכנה מוחשית וברורה. אולי היא לא תתממש בשנה הקרובה... (אך אם) יעלה הליכוד מחדש לשלטון... אנו נעמוד לפני שלטון פשיסטי". מול מציאות הפוכה לחלוטין קשה לפטור זאת כחרדה לא רציונלית, ולכן מוטב לחשוב יותר בכיוון של הכפשות וניהול ציני של קמפיין הפחדות.
מאוטנר, כאמור, אפיין את שנות ה־80 כ"שנות החרדה", וניתח עשרות רבות של התייחסויות, מחזות, סרטים, שירים וספרים לאורך העשור. החרדה מפני הסכנה המדומיינת לדמוקרטיה עלתה ופרחה ללא שום קשר למציאות הפוכה של תהליכי דמוקרטיזציה מואצים. ככל שלבלבה הדמוקרטיה תחת שלטון הימין, כך לבלב גם שיח החרדה לשלומה בערוגות השמאל. במידה רבה זה רק מחזק את ההשערה שלפחות ברמת הוויכוח הפוליטי, לא מדובר בחרדה אותנטית.
זה מזכיר לי אירוע משעשע מלפני שנות דור, באחד הכנסים במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. סביב השולחן ישבו כמה פרופסורים מכמה אוניברסיטאות. אחד מהם, מומחה מוכר וידוע מאוד לפוליטיקה הישראלית, אמר לחבריו "אני מודאג". אחד מעמיתיו שאל אותו "ממתי אתה מודאג?" המומחה אמר מייד ביושר: "מאז 1977".
חצי יובל של מדרון חלקלק
כפי שצוין, בגין לא נגע במנהל הציבורי ועיצב מדיניות שטחים תמורת שלום. יתר על כן, מה דמוקרטי יותר מאשר מדינה המוכיחה שהיא יכולה לעבור חילופי שלטון מוצלחים לראשונה בהיסטוריה שלה? מה דמוקרטי יותר מאשר נציגי קבוצות פריפריה, שהיו מורחקות במשך שנים ממוקדי השלטון ועתה מגיעות אליו? אלא שהעניין היה כוח ושליטה, לא דמוקרטיה. לכן לקראת בחירות 1981 רק גברו האזהרות הבהולות מפני הפשיזם שבפתח, כשבאותה העת כבר היו מנותקות מהמציאות הפוליטית.
באופן לא מפתיע, בין נושאי דגל הסכנה לדמוקרטיה עמדו אנשי אקדמיה, האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל. מייד לאחר המהפך הזהיר פרופ' זאב שטרנהל מפני התפתחותם המדאיגה של תנאים נוחים להיווצרות משטר פשיסטי. לנוכח הסכנה הוא אף ירד ממגדל השן האקדמי והקים עם כמה מעמיתיו באוניברסיטה העברית בירושלים את "חוג 77" כדי לסייע להחזרת מפלגת העבודה לעצמה - ולשלטון. ושטרנהל, כידוע, הוא מומחה עולמי לפשיזם.
צילום: גדעון מרקוביץ'
הפשיזם לא בא, וגם לא צלצל. אבל שטרנהל המשיך באותן האזהרות יותר משנות דור לאחר המהפך. לאחר מבצע צוק איתן, בעשור השני של המאה ה־21, הוא הזהיר כי "הדמוקרטיה הישראלית בסכנת התמוטטות...דמוקרטיה בישראל הולכת ונשחקת עד שהגיעה לנקודת שפל חדשה במלחמה". כמעט יובל של מדרון חלקלק בדרך לקץ הדמוקרטיה.
כאן חשוב להתייחס לדפוס מדהים נוסף, שבמסגרתו מטוהר שמם של מנהיגי הימין מאותן ההאשמות השקריות והמכוערות כלפיהם כפשיסטים בעבר הרחוק. לדוגמה, במכון הישראלי לדמוקרטיה ניתן למצוא חוברות דוגמת "חשבון נפש דמוקרטי לפי משנתו של מנחם בגין" ו"על דמוקרטיה, שוויון וזכויות הפרט לפי משנת זאב ז'בוטינסקי". נציגים מהאגף השמאלי בפוליטיקה אוהבים להתגעגע לימין המכובד של פעם ולליכוד הממלכתי של בגין - זאת כמובן לעומת הליכוד הנוכחי, שהוא סכנה. בדיוק כמו שהימין של ז'בוטינסקי היה סכנה בימי חייו, והימין של בגין היה סכנה בימי חייו. אבל למה לנו להרחיק? הרי גם איילת שקד, גדעון סער, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט היו חברי כבוד במסדר מבשרי הפשיזם הישראלי, וזה לא היה כל כך מזמן. פליק־פלאק פוליטי מהיר לשמאל - ושמם טוהר במהירות - כל עוד הם ממלאים את ייעודם להפיל את ממשלת הימין, כמובן.
רבותיי, ההיסטריה חוזרת
בתקופת שלטונו של המחנה הלאומי עד להקמת הממשלה האחרונה פרח כמובן שיח הדמוקרטיה בסכנה, בדיוק כמו בעבר, ואולי אף יותר. ואם העשורים שחלפו מאז המהפך מבלי שהדמוקרטיה תקרוס - ואף תלבלב - לא שכנעו, אולי הנתונים יעשו זאת.
למשל, מדד הדמוקרטיות של ה"אקונומיסט" הבריטי, שאינו חשוד בהטיית נתונים לטובת ישראל. מדד זה מורכב מ־60 מדדי משנה מגוונים ונחשב לאחד החשובים בעולם. ממשלות המחנה הלאומי פתחו את העשור בשנת 2010 עם ציון משוקלל של 7.48 וסיימו אותו בשנת 2020 עם ציון 7.84.
עלינו ממקום 37 למקום 27. אנחנו בחברה טובה, למי שמתעניין. ספרד וארה"ב מעט מתחתינו, צרפת ואוסטריה טיפה מעלינו. במשך עשור ניכרות שתי מגמות עיקריות: עלייה בציון ובדירוג היחסי של ישראל - או יציבות. הירידות בציון, לעומת זאת, מעטות ובמשקל זניח לחלוטין שאינו פוגע בדירוג היחסי של ישראל בעולם. ודווקא בתקופה זו, כשישראל מטפסת במדדי הדמוקרטיה, נמשך במלוא עוזו שיח הדמוקרטיה בסכנה. סיפורה של חרדה ללא מקור וללא אחיזה במציאות.
ההגינות מחייבת לציין שבמדד המקביל של המכון הישראלי לדמוקרטיה בדקו את ציוני ישראל ב־15 מדדים שונים ממקורות שונים. נעשתה השוואה בין המדידה של 2021 לבין ממוצע הציונים של כל העשור שלפניה, שנות שלטון הימין. המסקנה המינורית היתה כי "מצטיירת תמונה הנוטה קצת יותר לצד השלילה". בחמישה מדדים נמצאה ירידה של פחות מאחוז אחד, שפירושה הוא יציבות רבה. בכמה מדדים נוספים הירידה היתה של עד 3%, ירידה מזערית שכאשר מדובר בממוצע לעשור גם היא זניחה. המשמעות היא שהדמוקרטיה בישראל יציבה, ועל פי מדד מסוים רק משתפרת, בניגוד גמור לשיח ההגמוני שאיבד את ההגמוניה.
אמא'לה! דמוקרטיה
אם עד עתה הראינו את החרדה לדמוקרטיה החסרה כל בסיס ואחיזה במציאות, השנה האחרונה ובעיקר ממשלת המעבר הנוכחית מבהירות שאולי מדובר בכלל בפחד מהדמוקרטיה עצמה. משום שהדמוקרטיה, מה לעשות, מגבילה את כוחו של כל שלטון. זו בעצם מהותה: להגביל את הכוח השרירותי ולהבטיח שהעוצמה השלטונית מופעלת על פי הכללים הנוהגים, וכמובן על פי החוק. השנה האחרונה סיפקה לנו אינספור דוגמאות לכך שהאנשים שמינו את עצמם לשומרי הסף של הדמוקרטיה הם צבועים ומתחסדים, שאינם מחויבים למערכת הכללים והנורמות שבשמה הם מנופפים בדגלים (שחורים), אלא משתמשים בה ככלי לניגוח יריבים פוליטיים.
קחו לדוגמה את נאומיו הרבים של יאיר לפיד בעבר נגד ממשלות ה"ג'ובים" של המחנה הלאומי. לאחר שהתברר כי מינה את גיסתו לדירקטוריון קק"ל, ניסה להסביר ברצינות שיש להבדיל בין מינוי מושחת למינוי שהוא נגד השחיתות. השבוע, הפעם כראש ממשלה, הדהים עם האמירה "בעיניי זה חוקי" על מהלך חתימת הסכם שכר שהיועמ"ש של המשרד אמר במפורש שאינו חוקי, בהיעדר מקור תקציבי, ובמיוחד כשמדובר בממשלת מעבר. אינספור דוגמאות מבהירות עד כמה מדובר בתפיסה קלוקלת של "הדמוקרטיה זה אני", שהיא אוקסימורון מעצם ניסוחה.
כדי להבין את עומק הסטנדרט הכפול, אפשר לעשות תרגיל פשוט שכותרתו "מה היה קורה אילו...". כיצד היו מגיבים כל שומרי הסף, אם מהלך של ממשלת שמאל היה מתבצע על ידי ממשלת ימין? קחו נשימה ארוכה לרשימה ארוכה, שגם היא רק דוגמאות ולא מעבר לכך.
כיצד היו אמצעי התקשורת מסקרים, כיצד היו היועמ"שים מייעצים, כיצד היה פוסק בג"ץ, על איזו עצומה היו חותמים אנשי האקדמיה - במקרה שממשלת ימין היתה מזוהה עם: סחיטת תפקיד ראשות ממשלה על ידי מפלגה קטנטנה; שיפוץ במיליונים של בית ראש הממשלה, שבאופן חסר תקדים לא מתגורר בירושלים; מינוי גיסה לדירקטוריון ועוד אינספור מינויים וג'ובים למקורבים ולבעלי זיקה מפלגתית; פגיעה חסרת תקדים בייצוג האופוזיציה בוועדות; חתימה על הסכם מדיני בממשלת מעבר; הימנעות מהבאת ההסכם להצבעה בכנסת בטיעון שמדובר באופוזיציה "חסרת אחריות"; כינוס מהיר של ועדת כנסת ערב בחירות לאישור צרכים של איזה משרד ממשלתי; ניסיון להגביל ולהעמיד בסכנת סגירה ערוץ תקשורת ביקורתי; תוכנית להגברת המשילות שתאפשר שלטון של מיעוט, ועוד... מה שממשלת השינוי והמעבר הזו הספיקה לעולל לנורמות הדמוקרטיות בשנה וחצי – לא הצליח לחולל המחנה הלאומי על מנהיגיו הפשיסטים ואספסופו המתלהם במשך שנות דור.
אכן צדקו כל חברי להקת "הדמוקרטיה בסכנה" לאורך עשרות שנים. הדמוקרטיה באמת בסכנה - דווקא כאשר הם בשלטון. אלא שהפעם זו לא חרדה חסרת מקור ונטולת אחיזה במציאות. הפעם זה חשש מוחשי ופחד ממוקד מהמשך ממשלת המעבר הנוכחית לחודשים ארוכים או מהקמת ממשלת שמאל. כי הוכח שהדמוקרטיה לא באמת מדאיגה אותם - אלא מגבילה אותם. מי שחושש לדמוקרטיה, צריך להצביע לאחת ממפלגות המחנה הלאומי.
