בהצדעה ובאכזבה: איזנקוט לא המריא, חרף הציפיות

במשך חודשים ישב גדי איזנקוט, רמטכ"ל משוחרר, והמתין לשעת הכושר להיכנס למערכת הפוליטית. הוא ראה את קודמיו בני גנץ, גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון משתלבים בתפקידי מפתח בציבוריות הישראלית, וחשקה נפשו גם. הרגע המתאים הבשיל לפני ארבעה חודשים, כשהחל מסע הלחצים של גנץ ויאיר לפיד. למרות ההצעות, ללפיד לא היה באמת סיכוי.

אחוות הרמטכ"לים עמדה לטובת יו"ר כחול לבן. היה ברור שמילה אחת של המפקד לשעבר - אחרי שגדלו יחד ועברו מסלול חיים משותף וכמעט חופף - ואיזנקוט מתייצב מייד. אבל במבט לאחור, לו היה יודע שיגיע למצב הנוכחי, לא בטוח שהיה לוחץ כך על איזנקוט. פרט לזה שאולי מנע את התחזקותו של לפיד, ספק אם הרכש החדש הביא איתו תועלת כלשהי, אולי אפילו גרם נזק.

על הקשר הגורדי שבין בכירי פורום מטכ"ל ניתן היה לקבל מושג, ולו בהצצה, מדו"ח מבקר המדינה בעניין פרשת הרפז. אותם אלופים לעיתים מתנהגים כמו רכלניות בשוק. אחרי שהראה גבי אשכנזי את אותו מסמך לאיזנקוט, דרש ממנו שלא לספר עליו לאיש. איזנקוט עמד בדרישה במשך שבוע בלבד עד שרץ לספר לכמה מחבריו, ובהם לאל"מ גבי סיבוני, שדאג בסופו של דבר לכך שהמסמך יפורסם בתקשורת.

מבקר המדינה רשם הערה לאיזנקוט וכתב כי "משרד מבקר המדינה מעיר כי גם אם סבר אלוף איזנקוט שמסמך הרפז הופץ כבר בתפוצה רחבה, הרי לנוכח ההנחיה של הרמטכ"ל אשכנזי, שלפיה מסמך הרפז הוא לעיניו בלבד ושלא יעשה איתו כלום, היה עליו להימנע מלחשוף עותק ממנו לאנשים נוספים או לשוחח על תוכנו עם נוספים". המבקר קבע כי "בכך תרם אלוף איזנקוט להרחבת מעגל השותפים למסמך, ותרם לכך שלקצינים בכירים ואחרים הגיע מידע לא מבוסס..."

במשך שבועות ארוכים תכנן איזנקוט את כניסתו לפוליטיקה. ובכל זאת, רגע ההכרזה היה אחד הפחות מרשימים, בלשון המעטה, שנראו בפוליטיקה הישראלית. נאום אפרורי ומשעמם. שבועות יכול היה לחשוב איזו עניבה לענוב לאירוע, ובסוף בא בלי. ללא דובר, ללא נוכחות ברשתות החברתיות. ללא נוכחות בתקשורת הכללית. כאילו בא לתפוס את המקום השלישי ברשימה ולחמם משם את הכיסא.

השבוע, כשנשאל על אידיאולוגיה, מדיניות וכלכלה, נמנע מלהשיב וטען שאין זה הזמן. לא מן הנמנע שמדובר בהנחיה מגבוה. תמיכתו הגלויה בתוכנית שתי המדינות שוברת את קו העמימות של מפלגת השעטנז שאליה הצטרף, ומרחיקה מצביעי ימין שהגיעו אליה בעקבות הצטרפותם של סער, אלקין ובהמשך גם מתן כהנא.

אולם הנזק הגדול ביותר שהביא איתו איזנקוט הוא דרישתו לשנות את שם המפלגה. כחול לבן היה המותג של גנץ, מאז חבר ללפיד ויחד הגיעו למעמד המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. הצבעים, הלוגו והשפה הגרפית של הקמפיין - הכל כבר מוכן שלוש שנים אחורה מאז הוקמה המפלגה. גנץ, שהבין את ערך העניין, יצא למלחמה על השם נגד יאיר לפיד אחרי הפיצול, וגבר עליו בהצבעה בוועדת הכנסת. אבל איזנקוט דרש לשנות למפלגה את השם ולכלול בו את המילה "ממלכתי". גנץ, שהיה כל כך להוט לגנוב אותו מלפיד, הסכים מייד וויתר על המותג.

לא רק החיבור של יו"ר כחול לבן עם איזנקוט, אלא גם זה שלפניו, עם סער, לא הוכיח את עצמו, בלשון המעטה. למעשה, ויתר גנץ על לא מעט מושבים בכנסת הבאה עבור מפלגות ואנשים שלא בטוח שיישארו נאמנים אליו במהלך הקדנציה הבאה, מבלי שהוסיפו לו אפילו מנדט אחד. את המספרים שיש לו היום יכול היה להביא לבד.

למזלו, הבין סער מהר מאוד שאין לו באמת מה לתרום לקמפיין וירד למדרון אחורי. בהתחלה עוד ניסה להיאבק על מקומו, בכל זאת ראש מפלגה בעצמו ועם ניסיון רב שנים בכנסת ובממשלה, הרבה יותר ממה שיש לגנץ. הוא ניסה להידחף לקמפיין, לדרוש את נוכחותו בהתייעצויות ובפורומים של מקבלי ההחלטות במטה. אבל מעיין ישראלי, היועצת של גנץ ומי שמנהלת את המטה, הראתה לו פעם אחר פעם כמה הוא מיותר מבחינתה. בהתחלה גרם הדבר לפיצוצים. אחרי זה החליט סער לשבת בצד. את האקזיט שלו כבר עשה. ממועמד ששווה קרוב לאפס בסקרים, קיבל כרטיס כניסה לכנסת הבאה, כולל לכמה מחבריו הטובים, והכל על גבו של גנץ.

במטה המחנה הממלכתי קיוו שהפעולה האחרונה בשכם והראיונות הלוחמניים של גנץ יסייעו לקמפיין המדשדש. זה לא קרה. קשה לנתק את הרושם הציבורי מכך שלדעת רבים, גנץ הוא אחד משרי הביטחון האנמיים ביותר שהיו כאן, ושגם הפעולה האחרונה הגיעה אחרי שבועות ארוכים שבהם הוביל מדיניות הסוברת שלא ישראל צריכה להילחם בכנופיית הרוצחים "גוב האריות" אלא הרשות מרמאללה (שגנץ טרח להזמין לסלון ביתו את העומד בראשה, במחווה מוזרה, מבזה ומנותקת מהמציאות).

פחות קלאס, יותר מאמץ

אם ללמוד ממערכות בחירות קודמות, ביום הבחירות נשמע בעיקר על בנימין נתניהו. בעוד שאר המועמדים יבואו להצביע, ואולי יגיחו לקלפי אחת או שתיים וכבר אחר הצהריים יסתגרו בהמתנה דרוכה לתוצאות המדגם, ימשיך נתניהו ויסתובב בריכוזי הליכוד, יפציע בשידורים חיים וישמור על פרופיל תקשורתי גבוה, עד לרגע האחרון. נתניהו באמת מאמין כי בכוחו של יום הבחירות עצמו לחרוץ גורלות. להביא ניצחון של הרגע האחרון, או לקריסה אם המוכנות לא היתה במיטבה או לא תפקדה כראוי.

ביום הבחירות עצמו, סבור נתניהו, כבר אי אפשר לשכנע, אלא יותר להניע. כבר שבועות הוא שובר את הראש עם אנשיו איך אפשר להזיז את האנשים לקלפיות במעוזי הליכוד. עד כה הרעיון המוצלח ביותר שהעלו, מלבד אפליקציית האלקטורט ושיתוף הפעולה עם יתר מפלגות הימין על העברת נתונים הדדית לגבי שיעורי ההצבעה, הוא השבתן לחיים של ה"ליכודיות". מדובר בכלי רכב עם רמקולים שיסתובבו ויקראו לתושבים להצביע. רעיון משנות ה־70 של המאה הקודמת, שעבד במשך שני עשורים עד שנמצאו פתרונות חלופיים. נתניהו מאמין שמה שהיה טוב אז יהיה טוב גם עכשיו, אפילו שיש פה ויתור מסוים על הקלאס.

בניגוד להצלחתו של נתניהו בעבר לשתות ברגע האחרון את המנדטים של תומכיו, נראה שהפעם בציונות הדתית באו ערוכים לאירוע ונכון לעכשיו, מצליחים סמוטריץ' ובן גביר לבלום את ההליך שלו ציפו.בעוד נתניהו מנסה לחנוק אותם בחיבוק ולהכריז שיהיו שרים בממשלתו ושהדבר החשוב ביותר הוא המפלגה הגדולה, מצליחים ראשי הציונות הדתית ועוצמה יהודית לבדל את עצמם, ליצור בהלה מכך שנתניהו יעדיף את גנץ על פניהם, וכמובן לסתור את טענת המפלגה הגדולה ולטעון שהגוש קובע לא מפלגת השלטון.

נתניהו מודאג מהעלייה המטאורית של הציונות הדתית, בעיקר בקרב הצעירים. סקר "ישראל היום" ומאגר מוחות בהנהלת פרופ' יצחק כץ מצביע על נתון מדהים: בקרב צעירים (26-18) זוכים הליכוד והציונות הדתית לאותם שיעורי הצבעה (16%). במילים אחרות - מפלגת לוויין של 15 מנדטים מינוס, מקבלת בקרב הצעירים מספר קולות בדומה למפלגת שלטון של 30 מנדטים פלוס. הנתון הזה, שנתניהו בוודאי ראה גם בסקרים שלו, הוא בהחלט סיבה לדאגה עבורו.

הקו האדום הממלכתי

בעוד נתניהו עושה פחות או יותר את מה שעשה בכל מערכות הבחירות הקודמות, לפיד שינה מדיניות ב־180 מעלות. בפעם הקודמת הבין שהמפתח הוא הגוש. לכן העדיף להישאר על 17 מנדטים, ובלבד שכל יתר מפלגות רק‏־לא־ביבי, כולל אלה מימין, יעברו את אחוז החסימה. זה הצליח. כולם עברו, הוא ובנט הקימו ממשלה של 61 מנדטים והדיחו את נתניהו מהשלטון.

רה"מ לפיד מאמין שלמרות שתיית הקולות שהוא מתכנן בתוך הגוש שלו, גם מפלגת העבודה וגם מרצ יעברו את אחוז החסימה; שיש להן בסיס מצביעים איתן שלא ייתן להן ליפול ברגע האחרון

האסטרטגיה של לפיד הפעם שונה בתכלית. הגוש לא מעניין. היכולת שלו להרכיב ממשלה קלושה עד לא קיימת ממילא. החרדים לא ילכו איתו. הליכוד לא יתפורר כפי שהוא מקווה. ולכן האופציות שלו מצטמצמות לשני תרחישים ריאליים: ראשות האופוזיציה אם נתניהו ישיג 61, או המשך ראשות ממשלת המעבר במקרה שלא. בשני המקרים הוא צריך להיות המפלגה הגדולה ביותר בגוש בפער גדול מהיתר.

לפיד מאמין שלמרות שתיית הקולות שהוא מתכנן בגוש שלו, גם מפלגת העבודה וגם מרצ יעברו את אחוז החסימה; שיש להן בסיס מצביעים איתן שלא ייתן להן ליפול ברגע האחרון. במילים אחרות, הקמפיין של לפיד מתבסס לא מעט על קמפיין הגעוואלד של זהבה גלאון ומרב מיכאלי.

ללפיד לא תהיה ממשלה כי הוא ייאלץ להתבסס על הרשימה המשותפת. אין לו בעיה אישית עם זה. גם לא אחרי ההתבטאות של עאידה תומא־סלימאן שכינתה את מחבלי "גוב האריות" שאהידים וביכתה את מותם בידי חיילי צה"ל. גם לעבודה ומרצ, כמובן, אין בעיה איתה לצורך ישיבה משותפת בקואליציה. אבל לכמה מחברי המחנה הממלכתי - סער, אלקין ואולי אף גנץ עצמו - אין שום עניין לעשות זאת. את בנט נאלץ להכתיר, וכך גם את לפיד כראש ממשלת מעבר (הרי לא באמת שאלו אותו או התייעצו איתו), אבל להכתיר את לפיד כראש ממשלה קבוע ולדרוש ממנו לאשר ישיבה עם המשותפת, וכל זה רק כדי להישאר שר הביטחון - זו כבר דרישה מוגזמת. הוא הרי שר הביטחון כבר עכשיו. עדיף לו להישאר שר הביטחון בממשלת מעבר מאשר לתמוך בממשלת לפיד עם המשותפת.

הימין החלש

כבר לפני שלושה חודשים, כאשר החלה את הקמפיין, סיכוייה של איילת שקד לעבור את אחוז החסימה היו קלושים. הנחת העבודה שלה מראשית הדרך נכונה: יש אנשים בימין שלא מסוגלים להצביע לנתניהו ובטח שלא לסמוטריץ'־בן גביר, ולמרות הרפתקאותיה בשנה האחרונה בממשלה עם השמאל ורע"מ, הם מוכנים למחול לה ושמחים באפשרות שהיא מעניקה להם להצביע לגורם מתון שאינו בכיסו של נתניהו.

יש כאלה גם מהמגזר הלא דתי, וגם במגזר הדתי־לאומי. לרוב הם מרוכזים באזורים מסוימים בארץ כמו גבעת שמואל, פתח תקווה ורעננה. שקד נותנת להם את האפשרות היחידה מבחינתם להשתתף בבחירות. בלעדיה אין להם אופציות. לא בימין, ואולי בדוחק רב בשמאל עם בני גנץ שאליו חבר מתן כהנא.

הבעיה היחידה של שקד היא שאותם אנשים אינם רבים. הם מונים לכל היותר שני מנדטים, גג שלושה. הם לא מעבירים אותה את אחוז החסימה, אפילו לא קרוב. שקד קיוותה, ואולי עדיין מקווה, שמי שיעזור לה ברגע האחרון, אחרי שייווכח שהיא לא פורשת, יהיה נתניהו עצמו, אולם אלה תקוות שווא. נתניהו לא יעזור לה, וזה לא רק בגלל העניין האישי. הוא פשוט לא מאמין שהיא יכולה לעבור. איתו או בלעדיו. יש מחיר לישיבה בממשלה בניגוד להבטחות ולרצון המצביעים. שתי מפלגות ימין היו בממשלה היוצאת. כפי שזה נראה כעת, שתיהן לא שרדו.