"מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת).
השבוע חלו ימי ההולדת של דוד בן־גוריון וזאב ז'בוטינסקי. לפני 88 שנה, באוקטובר 34', בשיאו של משבר פוליטי חסר תקדים ומסע אלימות חסר מעצורים של השמאל נגד הימין, נפגשו שני היריבים בלונדון בניסיון להגיע לגיבוש כללי משחק דמוקרטיים ציוניים. הניסיון כשל, ואולי השלכותיו איתנו עד היום.
ביוני 33' נרצח על חוף הים בתל אביב חיים ארלוזורוב, ממנהיגי מפא"י ומי שהיה אמון על הסכמי ההעברה מול המשטר הגרמני הנאצי. זו הנקודה לשים את האצבע על ראשית העימות המר בין הימין לשמאל. בעוד ז'בוטינסקי קרא ליהודי העולם להטיל חרם על גרמניה הנאצית, הנהגת היישוב העדיפה אינטרס על אידיאלים. הוויכוח היה בוטה, חריף ומסית הרבה יותר מקטטות הטוויטר 2022.
השמאל היה משוכנע שאנשי ז'בוטינסקי אחראים לרצח. בן־גוריון כתב מאמר "אני מאשים", שבו תבע לדין את כלל התנועה הרוויזיוניסטית. שלושה אנשי ימין נעצרו - אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואבא אחימאיר. סימה ארלוזורוב, שטענה בליל הרצח כי היו אלה ערבים, שינתה את עדותה. כנגד האליבי המוצק לחשודים הובאה עדת שקר, שבלחץ ההסתדרות העידה כי ראתה את סטבסקי בתל אביב בעת הרצח.
גם במשטרה הבריטית ידעו שמדובר בשקר. סגן מפקד המשטרה סיפר שהיה ברור להם שאלו לא הרוצחים. הלחץ של אנשי ההסתדרות היה כבד מדי.
עיתונות השמאל ניצלה את הרצח לממדי עלילת דם, וקראה להוצאת הימין אל מחוץ למחנה הציוני. הימין לא אשם בגלל דעותיו, לא, הוא פשוט אלים ומטורף, מסית. ומול אלימות יש להשיב באלימות. השמאל, אז הרוב ביישוב, תקף באכזריות. פלוגות הפועל היכו שוב ושוב בית"רים במקלות מסומרים ברחובות תל אביב, רבים מול מעטים. מאות נפצעו. צעדת ילדי בית"ר הותקפה בידי מבוגרים ופוזרה. בכפר סבא, בראשון לציון ובחדרה הותקפו קיני בית"ר באבנים.
במגדל פועלים בית"רים אורחים הוכו בשנתם וגורשו מהמושבה. בחיפה האדומה נפצעו קשה פעילי ימין בכירים. עובדים ימנים פוטרו. בלחץ ההסתדרות חנויות ומסעדות לא קיבלו לקוחות בית"רים. בקיבוצים סירבו להעניק עזרה ראשונה. כמיטב המסורת הבולשביקית, זויף מכתב של ילד בן 13 המשבח לכאורה את הרצח, כדי לטעון בעולם על רשעות החינוך הימני.
בגולה הצטרפו גם הקומוניסטים והבונדיסטים למתקפות השמאל. התוצאות - פצועים קשה בוורשה, לובלין, לודז', ביאליסטוק, וילנה, קיילץ ועוד. ז'בוטינסקי עצמו נרגם באבנים. בלבוב הטמינו פצצה. עשרות פצועים. גם ילדים. אבל המערכה על הצדק שהוביל ז'בוטינסקי, שאליה הצטרפו הרב קוק, הרב מיליקובסקי, הרב עוזיאל, מאיר דיזנגוף, עקיבא אריה וייס ושאול טשרניחובסקי, תמה בניצחון מוחץ במשפט. רוזנבלט וסטבסקי זוכו.
ואז, ז'בוטינסקי מפתיע. מעמדת המנצח המוסרי הוא מציע פיוס ושלום. במכתב לוועד ההסתדרות קרא ז'בו למשא ומתן בין התנועות, לקבוע כללי משחק ופעולה משותפת. לנוכח הגזרה הערבית המתחממת, הקשחת עמדות הבריטים וחיי היהודים בגולה תחת איום התפשטות הנאציזם, ז'בוטינסקי ראה צורך קיומי למצוא מסילות משותפות.
בתחילה השמאל התעלם. ההסתדרות הצדיקה את האלימות נגד אנשי בית"ר בטענה כי הימין מפר שביתות, חטא בל יכופר בעולם המרקסיסטי (חפשו את ספר בית"ר הישן אך המומלץ מאוד. זוהי הכרוניקה של התנועה).
כמות מעשי האלימות של השמאל גדולה על טור בעיתון. לא פחות ממתקפות טרור ממש נגד בכירים ונגד אנשים מהשורה. בחיפה הליכה עם סמל בית"ר היתה עילה למתקפה. עיתון "דבר" הצדיק את האלימות, בטענה שאי־חברות בהסתדרות היא פרובוקציה. הימין, כהרגלו, מחה אך סירב למלחמת אחים.
באוקטובר 34' החל משא ומתן בדירה בלונדון. ז'בוטינסקי ובן־גוריון בארבע עיניים. אנשי ההסתדרות ניסו לסכל את המשא ומתן ותקפו אסיפה בית"רית בחיפה בפצצות גז מדמיע ובאבנים. עשרות נפצעו. בעקבות התקיפה הביקורת הציבורית גאתה והסוכנות הקימה ועדת חקירה. כעת אפילו מפא"י נאלצה לגנות.
בן־גוריון רצה את ההסכמים. הוא הבין שהשנאה והאיבה עברו את הסף המסוכן. כמעט מייד נחתם הסכם ראשון על אי־אלימות. אחרי משא ומתן נחתם גם הסכם לקביעת יחסי עבודה, ואיתו הסכם למתן סרטיפיקטים לאנשי בית"ר.
עד אז אנשי המנגנון סירבו לאפשר עלייה לבית"רים. מול סכנת הנאצים ראה ז'בוטינסקי בהצלה ובהקמת מדינה חשיבות עליונה. אנשי השמאל העדיפו לשחק במלחמת מעמדות.
אבל הציבור של בן־גוריון התנגד להסכם. בזמן שבבית"ר היו מוכנים לשים מאחור את האלימות, האפליה ועלילת הדם של רצח ארלוזורוב, בשעה שאנשי בית"ר הושיטו יד לשלום למען המטרה הגדולה - פקידי ההסתדרות גררו רגליים.
האלימות נמשכה. ההסתה נמשכה. ההסכמים לא כובדו. באוסטריה, לדוגמה, מתוך 117 סרטיפיקטים קיבלה בית"ר, שהיתה גדולה יותר מכל שאר התנועות יחדיו, שלושה. סרטיפיקטים שכבר התקבלו - כמו זה של יצחק רוחצ'ין - נשללו. בהמשך הנהיג יצחק את מרד גטו לחווא, ונהרג. לאחר חצי שנה, במשאל חברי ההסתדרות שנכפה על בן־גוריון, הרוב הצביע נגד ההסכם.
מימי ז'בוטינסקי ובן־גוריון הושיטה התנועה הרוויזיוניסטית את ידה לשלום. שלום של שווים ושל אחים שנלחמים יחד למען הציונות. מאז אותם הימים היד נדחית בבוז כיד מצורע.
בשנה האחרונה הציונות הבסיסית זכתה למתקפה. ממשלת האחים המוסלמים עצרה את הנטיעות העבריות. התלות באמריקנים שברה שיאים ומאיימת על עצם הריבונות היהודית. כעת הם בורחים מעקרונות הדמוקרטיה עצמה. הם מונעים דיון בכנסת בהסכם גז בשל "אופוזיציה מפריעה", וחותרים תחת שאריות האידיאולוגיה בשמאל.
הניסיון להחרים בתואנות שווא משפטיות כל שיתוף פעולה עם מנהיג המפלגה הגדולה ביותר, הביא אותנו לקצה. דווקא בזמן שבו האיום הביטחוני מתגבר, השלטון העברי עסוק בחינוך מחדש. בשנות ה־30 אנחנו יודעים איפה זה נגמר, איפה זה ייגמר מחר?
אנשי שמאל ומרכז ציונים, יהודים ודמוקרטים חולקים עם אנשי ימין תפיסות, מורשת משותפת וציונות בסיסית. הילדים של כולנו מתגייסים יחד ליחידות הקרביות ומסכנים יחד את חייהם.
פוליטיקה המבוססת על החרמת המנהיג של חצי העם היא אותה פוליטיקה של דחיית הסכמי לונדון. די לשנאה לא רציונלית.