ויתורים - האומנם? לאחר כישלון פסגת קמפ דיוויד ביולי 2000, בהשתתפות הנשיא ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק והנשיא הפלשתיני יאסר ערפאת, עזבו המשתתפים את המקום, וצוות היועצים הפלשתינים הזמין מונית כדי לנסוע לשדה התעופה רייגן בוושינגטון. נהג המונית, שהעיד על עצמו כי הוא מוסלמי פקיסטני, אמר לחברי הצוות כי עקב בתקשורת אחר דיוני הפסגה וכי הוא גאה בהם על כך שלא ויתרו על "אל־קודס", הלא היא ירושלים. לימים סיפר לי אחד מהם כי על קצה לשונו עמדה התגובה המתבקשת: "תודה על שהיית גאה בנו, אבל נסענו לכאן בלי אל־קודס ואנו שבים בלעדיה".
נזכרתי באפיזודה הזו לנוכח תגובותיו של נתניהו מאז הושג ההסכם העקיף עם לבנון על קידוחי הגז. במשך עשר שנים, התגאה ראש האופוזיציה, ישראל לא ויתרה על כלום, והנה בא יאיר לפיד והוא מוותר על כל מה שהצליחו הממשלות בראשות נתניהו להתעקש עליו.
איני בטוח שזו באמת סיבה לגאווה. במהלך עשר שנות משא ומתן לא הושג דבר. לא הושג הסכם לגבי שדה קאנא, ולא נערכו קידוחים בשדה כריש הישראלי, בעיקר מחשש עין הרע מצד חיזבאללה.
עכשיו הושג הסכם שנקלע, שלא בטובתו, אל תום כהונת הנשיא הלבנוני ואל מועד הבחירות בישראל בטרם עת. אבל מלבד בעיית העיתוי הוא עונה על צורכי ישראל ופותח פתח לשיפור מצבה הכלכלי העגום של ארץ הארזים. העובדה שכל צד יכול להתברך בו אינה אומרת כי מישהו מהם הפסיד. להפך - אין הסכם מוצלח יותר מזה ששני הצדדים מרוצים ממנו. מה הרוויחה ישראל מכך שעשר שנים לא ויתרה על כלום ולא קיבלה כלום?
שאלתי ידיד - איש ליכוד וקצין בכיר במילואים, אשר הופיע בתקשורת בגנות ההסכם - אם זו דעתו באמת. הוא חייך ואמר: יש זמן אמת, ויש זמן בחירות...
עזה מתקנאת בביירות. לפני 22 שנה נתגלה שדה עזה־מארין, 36 ק"מ מחוף עזה. מאז עוסקות מצרים, ישראל, הקרן הכלכלית של הרשות הפלשתינית וחברת הענק "של" בדיונים על האפשרות לקדוח בשדה זה. לאחרונה - עם או בלי קשר להסכם לגבי השדה בקאנא - דווח על הסכם ישראלי־מצרי לאפשר קידוח מול עזה. האתגר הגדול (כמו בצפון) הוא שההכנסות לא יזלגו לקופת חמאס, והמצרים לקחו על עצמם את הטיפול בכך. החברה המפעילה תהיה חברת התשתיות שבבעלות משפחת חורי, אשר המטה שלה נמצא באתונה.
זוהי בשורה טובה וחשובה. אמנם אין מדובר, ככל הנראה, במאגר גז עצום, אך הוא יוכל לסייע לכלכלה הפלשתינית, ובכך גם לתרום לייצובה הפוליטי ולהקטין את הייאוש בעזה. זהו אינטרס ישראלי חד־משמעי, ומוטב שלא להמתין זמן רב מדי עד לקידוח, תהיה מי שתהיה ממשלת ישראל הבאה.
השד לא יוחזר לבקבוק. האירוע שהתרחש במוצאי שמחת תורה השבוע בכפר חב"ד חשף בכמה דקות את הסיפור כולו. ראש האופוזיציה בנימין נתניהו הוזמן לעלות לבמה כאשר חבר הכנסת (בזכותו הבלעדית של נתניהו עצמו) איתמר בן גביר כבר עמד עליה. נתניהו הודיע כי לא יעמוד עימו על במה אחת, ולאחר ניסיון נואש לשנות את רוע הגזירה נאלץ בן גביר לוותר על הכבוד, ויו"ר הליכוד עלה על הבמה בגפו.
אני רוצה להאמין כי נתניהו מבין אילו קווים אדומים חצה בכך שהעניק לגיטימציה לגדול הפירומנים בישראל. הוא גם מבין שאי אפשר להחזיר את השד לבקבוק. הוא מבין שאם יקים ממשלה, בן גביר לא יסתפק בפרס ניחומים. כל מה שנותר לראש האופוזיציה הוא להימנע מצילום משותף. אבל את עיניו של מי הוא מנסה לאחז?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו