שלוש שעות נמשכה הפגישה בת 15 הדקות שביקש ולדימיר פוטין עם בנימין נתניהו. אי־אז בראשית שנת 2000 במוסקבה פוטין היה בראשית דרכו, ונתניהו היה ראש ממשלה לשעבר ו"אזרח מודאג", כלומר מחוץ לחיים הפוליטיים.
"קלטתי את פוטין מהרגע הראשון. חכם, ממולח וממוקד לחלוטין במטרה אחת: להשיב את רוסיה לגדולתה ההיסטורית... הערכתי שיש לי עניין עם אדם שאי אפשר 'לעבוד' עליו - החלטתי לנהוג בו בישירות ובכנות", מתאר נתניהו בספרו (עמ' 290) את השיחה שייסדה ברית אישית ומדינית ארוכת שנים בין השניים.
פירותיה של הברית הזו הם פריט אחד מתוך מכלול עצום של שיקולים סותרים ואינטרסים מנוגדים בכל הנוגע לעמדה שישראל צריכה לנקוט כלפי מה שהשבוע הפך להיות משולש חסום במעגל: האתגר האיראני־רוסי־אוקראיני. יש כל כך הרבה זוויות להתבונן בסוגיה הממוקשת הזו, עד שקשה לשרטט תמונה בהירה.
נתחיל מההיבטים המוסריים. פוטין - שהוא דיקטטור - הפר את הנורמות הבינלאומיות היסודיות כשפלש לשכנתו, תוך שצבאו מבצע פשעי מלחמה. כמדינה יהודית, ישראל צריכה להיות הראשונה שמזדעקת נגד צעדים כאלה.
מצד שני ישראל בכלל, ונתניהו בפרט, חייבים כאמור לפוטין הרבה: החזרת העצמות של זכריה באומל תוך סיכון חייליו, נכונות להטיל וטו למען ישראל נגד אובמה במועצת הביטחון, הכרה במערב ירושלים כבירת ישראל ויחס חיובי רב שנים ליהודים ולמדינתם.
גם ישראל "פולשת"?
יש עוד היבט חצי־ערכי שלא מרבים לדבר בו. ישראל קיבלה היתר מרוסיה לפעול במה שהיא רואה שטח חסות שלה, דהיינו סוריה, ולעשות זאת למרות מחאתו של נשיא סוריה אסד. כלומר, ישראל בעצמה "פולשת" למרחבים של מדינה זרה, ועוד עושה זאת בגיבוי רוסי. מה לה כי תלין? היא האחרונה שיכולה להצטרף למחאה המערבית נגד "הפלישה הרוסית".
מצד שני, ממש במהופך, יש מי שמשליך מהפלישה לאוקראינה דווקא לסוגיית יהודה ושומרון. כפי שאמר אלוף (מיל') תמיר הימן, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב (INSS), בראיון לעיתון זה: "ישראל מתנגדת נחרצות לכל התערבות חיצונית בסכסוכי גבולות ולפתרון בעיות גבולות באכיפה חיצונית". זה לדעתו שיקול מכריע להתבטא נגד רוסיה.
אחרי השיקולים הערכיים, ולא במנותק מהם, באים האינטרסים. ישראל צריכה כמובן לשמר את חופש הפעולה בסוריה. אך גם כאן חלוקות הדעות במערכת הישראלית. יש מי שסבור שלפוטין אין עכשיו אנרגיות מיותרות לשבש את פעילות חיל האוויר בסוריה, ושאפילו אם יעשה זאת צה"ל יוכל להתגבר על המכשולים. אחרים מזהירים כי מערכות ההגנה של רוסיה מכסות את כל שטח ישראל, ורק אידיוט יסכן את התנועה האווירית האזרחית.
אם לא די בפקעת זו, יש שיקולי "היום שאחרי". מי שמעריך כי המערב ינצח, רוצה וצריך כבר היום להבהיר שהוא "בצד הנכון של ההיסטוריה", כפי שהתבטא יאיר לפיד, בשבתו כשר החוץ. כי הרי בסוף המלחמה תישאל השאלה "איפה הייתם ברגע האמת?".
מנגד, מי שמאמין שלפוטין אין קווים אדומים והוא יעשה הכל, כולל הכל, כדי לשרוד ואף לנצח, שומר על נייטרליות. נראה כי זו הגישה של נתניהו.
לכל הסבך הזה, שמלווה את ישראל מראשית המלחמה, נוסף השבוע מרכיב דרמטי - איראן. רוסיה הופכת את האייתוללות לספק נשק מרכזי שלה, כולל חיילים איראנים שמשגרים עבורה את המל"טים והטילים משטחה. זו כבר מציאות חדשה בתכלית. ציר רשע שבנייתו מתחזקת לנגד עינינו.
אפשר אפילו לומר שהאזהרה הישראלית ארוכת השנים מפני איראן כבעיה עולמית מתממשת. אם כך, האין זו שעתה של ישראל להרים את תרומתה למערכה העולמית?
בשם ההגנה
להתפתחות הדרמטית הזו יש להוסיף את הלחץ האוקראיני הכבד לקבל מישראל מערכות הגנה. שלא כמו כלי נשק אחרים שיש לכל העולם, מערכות הגנה טובות ומוכחות יש בעיקר לנו. בתנאים כאלה קשה עוד יותר להשיב ריקם את פני האוקראינים.
ובכלל, מרגע שהרוסים חוברים לאויבינו האיראנים, הם מציבים את עצמם בצד שנגדנו. איזה טעם יש עוד לשמור על נייטרליות?
מנגד, וסליחה על הסחרחורת, יש מי שאומר שאין לפרש רכש מערכות נשק כנקיטת עמדה רוסית בעד איראן ונגד ישראל. אדרבה, רק אם ישראל תתעקש למסגר זאת כך, היא עצמה זו שתדחף את חמינאי ואת פוטין זה לזרועות זה. עד שפוטין לא פונה נגדנו - והוא לא - אסור לצייר אותו ככזה.
ועוד חשש. אם ישראל תסייע אקטיבית לאוקראינה להתגונן מפני רוסיה, אזי רוסיה תעזור לסוריה להתגונן מפני ישראל. "האם אנחנו רוצים לראות מטוסים שלנו נופלים בשמי סוריה?" שאל בכיר לשעבר במערכת הביטחון. אך כנגדו אומר בכיר אחר: "אפשר להתמודד עם מערכות הנ"מ הרוסיות. לא אלמן ישראל". יש מי שמציע מעין פשרה. כלומר, לא ללכת עד הסוף מול הרוסים, אלא רק לשדרג במעט את הסיוע לאוקראינה, בבחינת "התקרבתם לאויבים שלנו? נתקרב לאויבים שלכם".
בקיצור, הקריעה בין צד לצד, בין המוסר למחויבות, בין רוסיה לאוקראינה, בין פוטין לזלנסקי, בין מזרח למערב, בין הצודק לנכון, בין ההיסטורי לאסטרטגי, בין הלב לשכל - נעשית קשה עד בלתי אפשרית. גם במערכת הביטחון וגם במערכת המדינית מודים כי הדילמה היא מן הקשות והמורכבות שישראל נתקלה בהן.
בשעה ששורות אלה יורדות לדפוס אמור ראש הממשלה ושר החוץ יאיר לפיד לשוחח עם דמיטרו קולבה, שר החוץ של אוקראינה. במקביל, שר הביטחון בני גנץ קבע שיחה עם עמיתו, אולכסיי רזניקוב. אך עוד בטרם התקיימו השיחות גנץ הבהיר שלא יהיה שינוי במדיניות. "אני מבקש להדגיש שישראל לא תעביר מערכות נשק לאוקראינה ממגוון שיקולים אופרטיביים. אנחנו נמשיך לתמוך באוקראינה עם המגבלות שלנו, כפי שעשינו עד כה", אמר גנץ לשגרירי האיחוד האירופי.
למרבה ההפתעה גם יו"ר האופוזיציה נתניהו, שבאופן חריג ביותר מגבה את מדיניות הממשלה, שותף לעמדה הזו. "הממשלה מנהלת מדיניות זהירה. תמיד יש אפשרות - וזה קרה בעבר - שנשק ישראלי שסיפקנו בזירה אחת ייפול לידי איראן בזירה אחרת", אמר נתניהו לרשת MSNBC במסגרת מסע ראיונות לקידום ספרו בארה"ב. דווקא משום שיש הסכמה מימין ומשמאל, אי אפשר לסובב את המדיניות דקה לפני הבחירות. ההשלכות כאן נרחבות הרבה יותר מהסכם הגז עם לבנון.
בתוך ג'ונגל השיקולים המנוגדים יש דבר אחד שאפשר לומר בוודאות - המלחמה באוקראינה, שסופה לא נראה באופק, מסדרת מחדש את מפת הכוחות העולמיים. עם תחילת הסתיו, כאשר ערבות אוקראינה הופכות לבוץ טובעני, ישראל חייבת לכלכל את צעדיה בקור רוח ולהיזהר משגיאה בהווה שתביא לשקיעה בעתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו