המו"מ מול לבנון: כך נקלעה ישראל לשיח חירשים

המחלוקת על המים הכלכליים עם לבנון מבלבלת את הציבור, ובצדק. מחד, ראש ממשלה מכהן שטוען כי מדובר בהסכם מצוין ותקדימי. מאידך, ראש ממשלה לשעבר, שטוען כי מדובר בהסכם גרוע שפירושו כניעה לאויב.

קשה לנתק את הפוליטיקה מהוויכוח, בוודאי בתקופת בחירות. הפוליטיקאי הישראלי הממוצע יעשה הכל כדי לפגוע, להקטין ולהגחיך את יריבו. בכנסת ישראל יושבים היום מעט מדי אנשים שמסתכלים על העניין בראייה ממלכתית־לאומית, ומוכנים לשלם עבור כך מחיר. כמות האופורטוניסטים ומהדהדי הקלישאות (כולל בנושאים שהם נעדרי כל מושג בהם) גדולה מהם בהרבה.

קחו למשל את הסכם הגרעין עם איראן. ספק אם יש יותר מקומץ ח"כים שקראו אותו. זה לא מונע מהם להתבטא בפאתוס בעדו/נגדו. האמת בשנת 2022 לא מצויה בפרטים: היא מצויה בדף המסרים.

הוא הדין בעניין הסכם המים הכלכליים עם לבנון. כולם קפצו לתוכו השבוע, אף שספק אם מרביתם יודעים בכלל במה מדובר. זה לא הפריע להם לקבוע שהוא טוב/רע בהתאם לאינטרס הפוליטי. בהיעדר גורם מקצועי מוסמך ומנותק מהדיון, שיעמוד וייתן חוות דעת מקצועית ונטולת פניות, הבלבול הכללי נותר בעינו. ממילא, ספק אם באווירה הנוכחית גם גורם כזה היה זוכה לאמון ציבורי, ומהר מאוד היה מי שמוצא קשר בינו לבין לפיד/נתניהו או גורם אחר.

עניינית, אפשר להסתכל על ההסכם הזה נטו כלכלית. ישראל מפסידה בו לא מעט כסף (בהנחה שאכן יימצא נפט במאגר קאנא הלבנוני, מה שטרם הוכח). לבנון אמנם תפצה אותה בחלק מהסכום, אבל לו ישראל היתה קודחת לבדה - היא היתה מרוויחה הרבה יותר.

אפשר גם להסתכל על ההסכם נטו ביטחונית. אם ייחתם הסכם, המציאות בצפון תתייצב. ללבנון יהיה הרבה מה להפסיד. היא תצא מסכנת קריסה, ואזרחיה מחרפת רעב. חיזבאללה לא יוכל לערער את המציאות הזאת רק כשיבוא לו: זה יחייב אותו להיות יותר מרוסן ובררן בפעולותיו ובאיומיו.

זה לא סוד שמערכת הביטחון בישראל נהנית מכוח יתר, והמערכות האזרחיות סובלות מחולשת יתר. מכאן, שהדומיננטיות של גורמי הביטחון בקבלת ההחלטות גדולה מכפי שצריך להיות משקלם האמיתי. ועדיין, בהחלטות מהסוג הזה ראוי להביא בחשבון את מכלול העניינים - הזדמנויות וסכנות כאחד. כך נהג נתניהו כאשר אישר את מכירת מטוסי F-35 לאמירויות, וצדק כשאמר שראש הממשלה הוא היחיד שיכול לראות את הסוגיה במלואה - ולהכריע.

מה שהיה אז, נכון גם היום, כאשר בישראל מכהן ראש ממשלה אחר. אבל רצוי לומר יותר מזאת: הימנעות מהסכם (שאפשר ולא ייחתם בגלל בעיות פוליטיות בלבנון) עלולה להוביל למתיחות ואף להסלמה לא רצויה בצפון. מחירה של מלחמה - בנפש וברכוש - יהיה גבוה פי כמה מרווחי הגז, ובסיומה ישובו הצדדים בדיוק לאותה הנקודה שבה הם נמצאים היום.

שאלת הסיפוח

מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אמיר אשל, התראיין לפני שבועיים ל"מעריב". הראיון עורר סערה בגלל דבריו של אשל, כי סייע בינואר 2020 לבני גנץ לטרפד את סיפוח יהודה ושומרון.

אשל טעה כשדיבר בעודו מכהן בתפקיד ציבורי בכיר. אמנם כאשר פעל היה יד־ימינו (בהתנדבות) של יו"ר כחול לבן דאז, ועדיין: כשאתה מחזיק בתפקיד כל כך רגיש כמו מנכ"ל משרד הביטחון, חזקה עליך שתישאר מחוץ לכל ויכוח ומחלוקת פוליטיים, ותותיר את המערכת שאתה מופקד עליה נקייה מכל רבב וטענה.

ואחרי זה, כדאי להתמקד בעיקר. ההתגוללות על אשל התמקדה בעניין העקרוני - סיכול הסיפוח. הוא טען בראיון כי עשה זאת משום שנתניהו (אז ראש הממשלה) היה מיישם את "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ רק באופן חלקי: מספח מיידית את שטחי יו"ש, ולא מקדם את עניין המדינה הפלשתינית שאמורה היתה לקום כחלק מהתוכנית.

אין לדעת אם נתניהו היה עושה זאת או לא. הרקורד שלו בקיום הסכמים בעייתי, בלשון המעטה, וטראמפ גם לא נותר בשלטון כדי לחייב אותו לעמוד בדבריו. ממילא, נתניהו כבר הבהיר באינספור הזדמנויות שהוא אינו מאמין ברעיון שתי המדינות, שעליו התחייב בנאום בר אילן ב־2009. ואם כך, אשל צדק: נתניהו היה לוקח, ולא נותן.

וזה לא הטיעון היחידי. עם כל הכבוד לאמריקנים, הם חיים שם, ואנחנו כאן - עם הבעיות. ההסכם צריך להיעשות עם הפלשתינים, ולא מעל לראשם. לסיפוח השטח היה פוטנציאל משמעותי להבעיר את יו"ש ואת עזה. היה לו גם פוטנציאל משמעותי לקומם את מדינות אירופה, ואחרות. מכאן, הדרך לאלימות מבפנים, ולסנקציות וחרמות מבחוץ, היתה קצרה. די להציץ במה שקורה כעת ברוסיה כדי לקבל טעימה; וישראל היא לא רוסיה - בוודאי כאשר את טראמפ ירש ממשל דמוקרטי, שסימפטי בהרבה לפלשתינים.

וישנם גם עניין העבודה המסודרת והנהלים התקינים. גם בעניין הזה, כמו באחרים, נתניהו פעל לבדו, עם חבורת מקורביו, בלי לערב את גורמי המקצוע (או תוך מידור מכוון שלהם). גם אם מנתקים את העניין הפוליטי לרגע מהוויכוח, ומסתכלים רק על הסיפוח לבדו, טוב היה שכל הגורמים - במשרדי הממשלה ובעיקר במערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, השב"כ ומתאם הפעולות בשטחים - יתנו את חוות דעתם, יעירו, יתווכחו, וינהלו הליך סדור שמתחייב ערב מהלך שהשלכותיו הצבאיות, הכלכליות, הדמוגרפיות והמדיניות הן כל כך דרמטיות.

הגיע הזמן להכריע

נתניהו, כאמור, העדיף לפעול לבדו, בדיוק כפי שנהג בהסכמי אברהם ובמקרים נוספים. הוא טען כי עשה זאת כדי למנוע הדלפות וטרפוד אפשרי של המהלך, אבל זה טיעון לא רציני; ראשי מערכת הביטחון מחזיקים בסודות גדולים ורגישים מאלה, ושומרים עליהם טוב מהפוליטיקאים. מאופן התנהלותו מתגנב החשד שהוא עשה זאת כדי לשמור את התהילה לעצמו.

וחשוב מכל: בהינתן סיפוח, ובהיעדר מדינה פלשתינית שבה מתגורר רוב העם הפלשתיני, ישראל מקרבת את עצמה לנקודה שבה היא או מדינה לא דמוקרטית, או מדינה שנעדרת רוב יהודי. זה מתכון הרסני מכל בחינה אפשרית, שספק אם נתניהו רוצה בו. נדמה שהוא קיווה שדברים "יסתדרו" במעלה הדרך, אבל החיים אינם נוהגים כך: הפלשתינים כאן ויישארו כאן גם בעתיד.

כל מי שטען שהבעיה הפלשתינית "נעלמה" בעשור הקודם, משחק עם עצמו בנדמה לי. העלייה באלימות ביו"ש בחודשים האחרונים היא עדות לכך. העובדה שמדינות האזור מנהלות את עצמן על פי אינטרסים אחרים, אינה מעלה או מורידה בעניין. הפלשתינים מתגוררים לצידנו, ולכן הם הבעיה שלנו.

ביוני הקרוב נציין 56 שנה למלחמת ששת הימים: זמן מצוין לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים שיקרה בשטח שנכבש/שוחרר. בשל העובדה שהוויכוח פוליטי, כל תשובה טובה כמו האחרת. מומלץ רק לכל המשיבים - בעיקר אם הם רואים בעצמם ראשי ממשלה פוטנציאליים - לחשוב על השלכות מעשיהם מראש, לנהל עבודת מטה מסודרת שמביאה בחשבון את כל התרחישים, ולהימנע ממחטפים מסוכנים.