האיש אותו איש, אבל הטקסטים אחרים: מה קרה לנתניהו?

משהו קרה לבנימין נתניהו במערכת הבחירות הנוכחית. האיש אותו איש, אבל הטקסטים אחרים, הטון השתנה. קצת יותר משנה חלפה מאז הושב בספסלי האופוזיציה, ונראה שמשהו עבר על האיש. בתקופה הזאת הוא השלים את כתיבת ספרו, שיראה אור בקרוב, היה לו פנאי לפגישות ושיחות עם אנשים שעימם מיעט להיפגש כשהיה בתפקיד, וגם היתה לו אפשרות לחוש את הציבור טוב יותר, להקשיב לצפונות הלב שמעבר לעדת היועצים ומעטה האבטחה הכבד.

נתניהו ממשיך להדגיש את הישגיו מעל כל במה ובכל נאום, ולתקוף את יריביו, אבל בניגוד לעבר - נראה שהוא נכון יותר לחלוק את ההצלחה הפעם גם עם אחרים, והביקורת נשמעת עניינית יותר ומתלהמת הרבה פחות מבעבר.

הציניקנים יגידו ששום דבר לא באמת השתנה. נתניהו פשוט הבין שמה שמרחיק אותו הפעם מכס השלטון הם אותם מצביעי "ימין רך" שסולדים מהתבטאויותיו הקיצוניות, ומעדר הביביסטים הנוהרים אחריו עם שפתם הגסה והקיצונית. יגידו שנתניהו נותר אותו ציניקן רודף קולות, ומה שסבר אז שיביא לו הצלחה - לתקוף את השמאל ולהתבטא בקיצוניות נגד יריביו - לא עומד במבחן, וכי כעת עדיף לו לשמור על שפה נקייה ולשדר ממלכתיות. גם תפיסה זו כמובן לגיטימית, במיוחד כשמדובר בפוליטיקאי המיומן והמשופשף ביותר במערכת הפוליטית, שלא יבחל באמצעי שיחזיר אותו להנהגה.

בין כך ובין כך, להתבטאויות שהשמיע בפורום סגור בימים האחרונים איש לא היה מוכן. בין אם מדובר בחשבון נפש אמיתי ובין בשפה מחושבת לצורכי תעמולה, את דבריו איש לא שמע קודם לכן, ולא חשב שהוא אי פעם יוציא מפיו, כולל אלה הקרובים אליו ביותר, כמו יריב לוין שישב לצידו, שלא יכול היה להסתיר את פניו הנדהמות. במיוחד כשנתניהו דיבר בגילוי לב על טעויות שעשה כשהיה ראש הממשלה.

היה זה כאשר נשאל על ידי אדם מהקהל אם למד משהו בתקופה שבה לא כיהן כראש הממשלה, ואם, במידה שישוב לתפקיד, התנהלותו תהיה שונה. "ודאי", השיב נתניהו, "אני חוזר לתפקיד עם הרבה תובנות. עם יותר סובלנות, ועם ענווה". לדבריו, "התקופה הזו לימדה אותי יותר להתייעץ, ללמוד גם מאחרים, להקשיב גם למי שאולי אני לא מעריך אותו אבל בכל זאת יכול ללמוד ממנו. יותר צניעות, ויותר פתיחות וסובלנות".

עוד אמר כי "השנה הזו, זה נותן לך יותר זמן... להסתכל על עצמך, אתה לומד על עצמך. ותמיד יש מסקנות. אתה לומד על טעויות שעשית. אתה לומד אולי יותר על סובלנות כלפי אנשים".

לדבריו, "זה גם בא לידי ביטוי בעבודה שעשיתי בשנה הזו יחד עם חבריי יריב, עידית ועמיחי (הכוונה ללוין, סילמן ושיקלי שנכחו באירוע; מ"ט). בעבודה כשמקשיבים זה לזה, ומתייעצים זה עם זה - מתייעצים כל הזמן ולא מהשפה אל החוץ ולא רק כדי לסמן וי. באמת כדי ללמוד. וזה אולי הדבר החשוב ביותר: תקשיב לאחרים, תקשיב, אתה יכול ללמוד. ואפילו אנשים שאתה לא מעריך במיוחד - לכל אחד יש איזה משהו, יש איזה יהלום חבוי, שאתה יכול ללמוד ממנו".

את הדברים אמר נתניהו בכנס ראשון שקיים עם נציגי קהילות הציונות הדתית הליברלית במודיעין. בקהל, כ־250 איש בפנים, ועוד 150 בחוץ מחוסר מקום, רבים ממסתייגיו, אלה שרואים את עצמם בימין אבל מעדיפים להצביע לאיילת שקד או אפילו לבני גנץ.

הקו המתון נשמר על ידו גם כשנשאל על אירועים צבאיים שניהל כראש ממשלה. "השמרנות שלי היא ביחס להקרבה מיותרת של חיילינו", השיב, "ראיתי את האמהות השכולות במהלך השנים. זה לא אומר שכשצריך לא מקריבים, אבל כשלא צריך - לא מקריבים. אחי ז"ל אמר לי שמפקד טוב מסיים את המשימה עם מינימום קורבנות, מפקד רע לא מסיים את המשימה ומקריב הרבה חיילים.
"המבחן הוא קודם כל - אל תקריב סתם אנשים ואל תלך סתם למלחמות סרק. אל תיכנס למלכודות שאחר כך יעלו לך הון עתק בחיי אדם".

הקו הזה, והמרדף אחרי הקהל הזה, ילוו את נתניהו גם בשבועות הבאים, עם מפגשים דומים בקרב קהילות הדתיים הלאומיים בפתח תקווה, בגבעת שמואל, ברעננה, ברחובות ובריכוזים נוספים. נתניהו לא מתכוון לאפשר לאיילת שקד להתרומם, מתוך תקווה שברגע האחרון תפרוש, או לכל הפחות לא יישארו אצלה קולות ימניים רבים.

ממשלה? לא בכל מחיר

שביעות רצון גדולה מאפיינת לאחרונה את מטה הבחירות של מפלגת יש עתיד. המו"מ על הסכם הגבול הימי עם לבנון, נוסף על נאום שתי המדינות באו"ם, הביאו אמנם למתקפות חריפות נגד יאיר לפיד בימין, אולם מיצבו אותו כמנהיג מחנה השמאל, ויתרה מכך, הצליחו לייצר סדר יום משמעותי בזמן קריטי של מערכת הבחירות, ממש לקראת הישורת האחרונה.

וככל שלפיד מצליח לשלוט בסדר היום - כך גם מפלגתו נוסקת בסקרים. זו עלייה איטית ומדודה, אולם בשבועות האחרונים עקבית למדי. אם מגמה זו תימשך, יעמוד הפער בין יש עתיד לליכוד על מנדטים בודדים בלבד. די בעובדה זו כדי לגרום להתחזקות נוספת של לפיד, כפי שקרה בעבר עם מפלגות שהתייצבו בקו הגמר מול הליכוד: מקדימה בראשות ציפי לבני, דרך המחנה הציוני של לבני ויצחק הרצוג ועד כחול לבן של בני גנץ ויאיר לפיד.

מי שהתחזקותו של לפיד צריכה להדיר שינה מעיניו הוא בני גנץ, שכרגע עדיין נהנה ממספר מנדטים דו־ספרתי בסקרים, אולם לא בטוח שיוכל להחזיק בהם עד הסוף, וכן יתר מפלגות גוש השמאל: מרצ, העבודה וישראל ביתנו. לפיד לא ירחם על אף אחת מהן. הוא לא חושב על מפלגות הגוש אלא רק על מפלגתו. משימתו היא להביא את יש עתיד להישג הגדול ביותר שלה, גם אם מפלגה או שתיים מהגוש שלו יפלו מתחת לאחוז החסימה.

בניגוד לאחרים, לפיד לא חייב שתקום ממשלה אחרת, ומצידו שלא תקום שום ממשלה. בינתיים הוא נשאר ראש ממשלת המעבר. בראיון שהעניק לישי כהן באתר "כיכר השבת" אמר לפיד כי הוא מעדיף בחירות שישיות על פני ממשלה עם נתניהו, ובכך סימן את הכיוון של סדר העדיפויות שלו. הוא עצמו יתקשה מאוד להרכיב קואליציה, אבל למנוע מנתניהו וגנץ הרכבת ממשלה, במידה שלא יהיו 61 מנדטים לימין, הוא ינסה בכל הכוח, יוביל לבחירות ויישאר ראש הממשלה לכמה חודשים נוספים. בניגוד לגנץ, הוא לא בונה על עריקים מהימין, מרד בליכוד או שיתוף פעולה עם הסיעות החרדיות. מספיקה לו מערכת בחירות נוספת והוא מסודר.

יש עתיד גדולה מספיק תפער לו עוד פתח. אם אחת ממפלגות הגוש לא תעבור את אחוז החסימה, מה שיבטיח 61 לנתניהו, יוכל לפיד להחליט להצטרף אליו ולא לעבור לאופוזיציה. נכון שזה נשמע רחוק, אבל יש מי שמדברים על התרחיש הזה בצמרת יש עתיד. להערכתם, נתניהו יעדיף את לפיד או גנץ, ויסכים עבור זה להעניק הצעות נדיבות, כולל אולי להשאיר את איתמר בן גביר מחוץ לממשלה. לפיד יוכל להציג זאת כהישג שנזקף לזכותו במידה שכך יהיה, אבל זאת בתנאי כמובן שלנתניהו יהיו 61 בלעדיו. אם לא, ייתפס לפיד כמי שמציל את נתניהו. אם כן, יציג את עצמו כמי שבא להציל את המדינה.

הכל תמורת כלום

עוד אמר לפיד שלפני שאישר את ההסכם מול לבנון, הוא נועץ עם השר לשעבר יובל שטייניץ. כך נוצר הרושם כאילו הוא ושטייניץ, בשליחות נתניהו, הלכו לאותו מקום. שטייניץ, שפרש בינתיים מהחיים הפוליטיים, היה בהלם. שטייניץ אכן נפגש עם לפיד בשבוע שעבר, לראשונה מאז נכנס לתפקידו, אולם רק חלק קטן מאוד מהשיחה עסק בהסכם הלבנוני. בסוף השיחה, שברובה עסקה בכלל בנושא איראן, שאל לפיד את שטייניץ אם הוא תומך בהסכם עם לבנון להסדרת הגבול הכלכלי. שטייניץ השיב בחיוב, הוא הרי היה האחראי לנושא מטעמו של נתניהו בממשלה הקודמת.
אולם מה שלפיד לא סיפר הוא שיש פער עצום בין ההסכם שקידמו נתניהו ושטייניץ, לבין ההסכם שמתכוון הוא לאשר בקרוב.

שטייניץ היה המום פעמיים. בפעם הראשונה מעצם הדלפת השיחה איתו על ידי לפיד בכבודו ובעצמו; ובפעם השנייה - מכך שהוא לא ידע את פרטי ההסכם שגיבשה הממשלה הנוכחית והם גם לא הוצגו בפניו

שטייניץ היה המום למעשה פעמיים. בפעם הראשונה מעצם הדלפת השיחה ועוד על ידי לפיד בכבודו ובעצמו. במהלך השנה האחרונה, כאשר היה בנט ראש הממשלה, נפגש שטייניץ עם בנט באופן קבוע, אחת לחודש־חודשיים. כל זה נעשה בידיעת נתניהו והרחק מעין הציבור. הפגישות לא הודלפו. עם לפיד נפגש פעם אחת - וכבר תוכנה בחוץ. וגם באופן חלקי ומטעה: שטייניץ לא ידע את פרטי ההסכם שגיבשה הממשלה הנוכחית, והם גם לא הוצגו בפניו.

בפעם השנייה נדהם שטייניץ לגלות את הוויתורים המפליגים שאליהם הלכה הממשלה במסגרת ההסכם, שאינו קרוב אפילו לדעתו להסכם שהוא חתר אליו. בעוד הוא ונתניהו היו מוכנים לפשרות, לפיד למעשה נתן ללבנון 100% מדרישותיה והותיר את ישראל ללא הישג כלל. בעיניו, האמירות כאילו ישראל תקבל את כריש ואחוזים מאסדת קאנא כהישג הם לא יותר מבדיחה עצובה.

יתרה מכך, ההתרברבות כאילו כריש היתה הישג ישראלי כחלק מהמו"מ שניהלה ישראל היא מסוכנת, שכן אם ההסכם בסוף יתפוצץ - גם כריש, הישראלית לחלוטין, תעמוד על שולחן המו"מ. הרי לפיד עצמו אמר שכריש בידינו רק בזכות ההסכם. אם אין הסכם - אולי גם אין כריש. בעיני שטייניץ מדובר בטעות אסטרטגית, שהוא ונתניהו לעולם לא היו מאפשרים.

כל הסכסוכים בעולם על מים כלכליים מסתיימים בפשרה. כל ממשלות ישראל שהנושא הגיע לפתחן היו מוכנות למו"מ. גם נתניהו. גם בנט. לא כל הגבול קריטי למדינת ישראל. אצל נתניהו הקו היה ללכת לקראת לבנון לוויתור של בין 55% ועד 60%. לא יותר. זה פחות או יותר היה גם הכיוון של בנט. לפיד נתן ללבנון הכל ונותר עם אפס.