לנטרל את התירוץ הפלשתיני. לראשי המתנחלים יש פתרון לעימותים המתגברים בשטחי הגדה המערבית: "חומת מגן 2". ברור להם שהצד השני מבין רק כוח, וכי רק כוח יביא רגיעה. טעות. מבצע "חומת מגן" לא הפסיק את הטרור הפלשתיני. היקף הטרור, לאחר המבצע, היה דומה להיקפו לפניו. האינתיפאדה נפסקה רק לאחר בחירתו של מחמוד עבאס לנשיא הרשות הפלשתינית בראשית 2005, ובהוראתו המפורשת.
החזרת האופציה המדינית לסדר היום עשויה לתרום הרבה יותר להרגעת השטח (גם אם היא תרגיז את סרבני השלום משני הצדדים, ותגרום לחלקם להשתמש באלימות). המפתח לחזרה אל האופציה הזו נמצא בידי ישראל, הנמשכת היום אל מלכודת האלימות הפלשתינית שמכינים לה הגורמים הפלשתיניים הקיצוניים.
הדרך לעשות זאת אינה מסובכת: ישראל התנגדה לאפשר לפלשתינים במזרח ירושלים להצביע בבחירות הפרלמנטריות והנשיאותיות שאמורות היו להיערך באמצע 2021. במצב שנוצר, הודיע הנשיא עבאס כי הבחירות לא יתקיימו כלל. השתתפותם הותרה על ידי ישראל בבחירות הראשונות למועצה המחוקקת הפלשתינית ולנשיאות ב־1996, בבחירות לנשיאות ב־2005, ובבחירות הפרלמנטריות ב־2006. ממשלה חדשה בישראל תוכל לשוב ולהתיר להם להצביע, הן בבחירות לנשיאות והן בבחירות למועצה המחוקקת, מה שעשוי לבטל את התירוץ השקוף לאי קיומן: ברור שעבאס, שחשש מתוצאות הבחירות, רצה להימנע מהן, וישראל עשתה עבורו את העבודה. לישראל אין שום בעיה ביטחונית או אחרת לאפשר לפלשתינים במזרח העיר להצביע, וברגע שתעשה זאת, תתניע מהלך שעשוי לשנות את המצב במהירות רבה.
לעבאס לא תהיה ברירה אלא להכריז על בחירות, שבהן הוא לא יהיה, בהכרח, המנצח. בעקבותיהן תוכל ישראל לבחון לאן פניה של ההנהגה הפלשתינית. נכונות ההנהגה שתיבחר לפתוח בשיחות מדיניות עם ישראל תצטרך להתקבל על ידינו בברכה. החלטה פלשתינית שלא לעשות זאת, ואולי אף לבטל את המחויבות הפלשתינית להסכם אוסלו, עשויה להוביל את ישראל למהלך חד־צדדי, שישחרר אותה משליטה ישירה על השטחים ועל מיליוני הפלשתינים המתגוררים בהם.
המצב הנוכחי, שבו בנינו שבים למחנות הפליטים, לקסבות ולשווקים, ומתעמתים עם צעירים פלשתינים, חייב להיפסק. "חומת מגן 2" רק תגביר את האלימות, ומחירה עלול להיות כבד מאוד.
זאת הדמוגרפיה, טיפשון! אחרי שנים ארוכות שבהן היתה חלק מבריטניה הגדולה, ביקשה אירלנד להיפרד ממנה. ב־1922, לאחר מאבק ארוך ואלים, ניתנה עצמאות ל־26 מתוך 32 המחוזות שבהם היה רוב קתולי. שישה מחוזות שבהם היה רוב פרוטסטנטי, אשר רצה להישאר חלק מבריטניה, נותרו מחוץ לאירלנד, והפכו ל"צפון אירלנד", השייכת לממלכה המאוחדת.
במשך 70 שנה התקיים מתח רב בין הקתולים בצפון אירלנד שהשתוקקו לחבור לאירלנד, לבין הפרוטסטנטים, שהתנגדו לכך. האלימות הקתולית כנגד סמלי השלטון הבריטי היתה קשה מאוד, וצפון אירלנד הפכה מקום אלים, אשר מי שלא היה חייב להגיע אליו, לא הגיע.
"הסכם יום שישי הטוב" מ־1998 שם, במידה רבה, קץ לאלימות. הוקמו מוסדות אוטונומיים, שנשלטו בידי פרוטסטנטים וקתולים במשותף, ונקבע כי עתיד הריבונות על ששת המחוזות האיריים ייקבע במשאל עם.
הסדר הביניים הזה היה נוח לכל הצדדים, אבל שוב התברר קוצר ידם של הסכמי הביניים המתארכים: לפני ימים אחדים הסתיים בצפון אירלנד מפקד, שתוצאתו הרשמית היא מהפך דמוגרפי. מעתה קיים רוב קתולי גם בצפון. הקתולים מתחילים לדרוש משאל עם עכשיו.
הפרוטסטנטים אינם ממהרים לשום מקום, כי הם יודעים מה תהא תוצאתו. המתח חוזר לבלפסט. שוב הוכח כי גם הסדר ביניים מוצלח אינו תחליף להסדר קבע חמוץ. שוב הוכחה מרכזיות הדמוגרפיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו