ההר המותר

חמישים שנה לאחר שחרור ירושלים וערב תשעה באב שבו מציין העם היהודי 1947 שנים לחורבן בית המקדש השני, מבשיל בהר הבית תהליך ארוך שנים ועם זאת מפתיע. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים מתגבר משמעותית זרם היהודים שפוקדים את הר הבית, ומספרם נוסק מחודש לחודש.

שיעורי הגידול מפתיעים הן את ארגוני הר הבית והן את המשטרה וזרועות הביטחון. במידה רבה הם תולדה של הבנות בלתי פורמליות בין המשטרה לבין רבים משוחרי הר הבית. מדובר בסוג של עסקה: ויתור דה־פקטו - אם כי לא מוצהר - מצד העולים להר - על מימוש זכות התפילה הפומבית שם, שהמדינה כידוע אוסרת כבר שנים. ב"תמורה" המשטרה מגדילה משמעותית את מספר היהודים שרשאים לבקר בהר. 

תזכורת: לאורך שנים דשדשו ביקורי היהודים בהר. בשנים "טובות" הגיע מספרם שם לכמה אלפים בלבד. שנת 2009, שבה ביקרו בהר 5,650 יהודים, נחשבה פעם לסוג של "תקרת זכוכית", אלא שמאז גדל מספר המבקרים שם משנה לשנה. ב־2015 הושלם גידול של 100% ומספר המבקרים היהודים בהר כבר עמד על 10,770.

בשנתיים האחרונות קצב הגידול הואץ עוד: ב־2016 ביקרו בהר 14,050 יהודים, ובמחצית הראשונה של 2017 בלבד, כבר הגיע מספרם ל־11,793. ביום ירושלים האחרון עלו להר יותר מ־1,000 יהודים, שיא חדש בעשורים האחרונים של עולים יהודים להר ביום אחד. אם קצב הגידול הזה יתמיד, הרי בסוף השנה יגיע מספר המבקרים היהודים בהר לכ־25 אלף.

למתבונן מן הצד, המספרים הללו - שנבלעים בתוך נוכחות שנתית של מאות אלפי מוסלמים בהר - אינם אומרים הרבה, אבל הן בעולם המוסלמי והן בישראל עוקבים אחר התהליך הזה. בעולם המוסלמי - בזעם ובחירוק שיניים, ובצד הישראלי - בשביעות רצון מסויגת. השינוי הוא דרמטי, ומאחוריו עומדים במפתיע שני גורמים: הרבנים והמשטרה.

האיסור ההלכתי על כניסת יהודים להר הבית נחשב במשך דורות לאחד האיסורים החמורים ביהדות, שהעונש עליו הוא "כרת" - מוות בידי שמיים. לאחר מלחמת ששת הימים דבקו כמעט כל הרבנים - החרדים והדתיים ציונים - באיסור ההלכתי הגורף לעלות להר הבית.

למעט הרב שלמה גורן, כמעט שלא נמצאו אז רבנים שהתירו ליהודים להיכנס להר. האיסור - אם צריך לתמצת אותו על רגל אחת - נובע מהיעדר ודאות על אודות המקום המדויק שבו שכנו המקדש וקודש הקודשים. החשש הוא שיהודים, שלא היטהרו על פי דרישות ההלכה, ייכנסו לתחומים המקודשים בהר, ויתחייבו ב"כרת". 

"צריך להתחזק בכותל". מתפללים בכותל בתשעה באב // צילום: אי.פי

אבל המצב משתנה במהירות: מאות רבות של דיינים, ורבני קהילות ושכונות וערים, בעיקר ממחנה הציונות הדתית - חלקם נמנים עם השדרה המובילה והראשונה שם - מתירים עתה ליהודים לעלות להר הבית, או שאינם אוסרים זאת. מדובר בדמויות רבניות שמייצגות קשת רחבה של ציבורים דתיים: מהרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות בני עקיבא, דרך ועד רבני יש"ע (החרד"לי ברובו) ועד "רבני בית הלל", המשתייכים לזרם האורתודוקסי "המודרני" והמתון.

גם בעולם החרדי נמצאים בודדים ששוברים את ה"טאבו", למשל הרב זלמן נחמיה גולדברג (חתנו של הרב שלמה זלמן אוירבך), שמאשר באופן פרטי לפונים אליו לעלות להר, או הרב מאיר ניסים מאזוז, מחשובי הפוסקים הספרדים, שפרסם גילויי דעת עצמאיים בעניין העלייה להר.

לא עולה להר. הרב דרוקמן // צילום: גדעון מרקוביץ

אפילו ברבנות הראשית, ראש החץ של האיסור לעלות להר, ניבעים סדקים. הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, שנשאל כמה פעמים בעניין זה, הדגיש שהעמדה ההלכתית של הרבנות ושלו אמנם לא השתנתה, אולם יחידים שרבניהם מתירים להם לעלות - יכולים לסמוך על היתרים אלו.

לאחרונה אף התקיים דיון במועצת הרבנות הראשית בדבר האפשרות שהרבנות תשנה את נוסח שלט האזהרה שנתלה בכניסה להר הבית, ותתאים את הניסוחים בו למציאות שבה רבים אינם נשמעים עוד להנחיות הרבנות הראשית בעניין, אך ההצעה נפלה. הגידול העצום במספר הרבנים שמתירים עלייה להר - על פי ההערכה יש כיום לפחות 600 כאלה - הוא בעל משמעות מפליגה, שכן לכל אחד מהם יש קהילה וציבור שנשמעים לו ונוהים אחר דבריו. 

כבר לא "כאב ראש"

מפתיע לא פחות הוא השינוי בגישת המשטרה. לאורך שנים - על רקע הפסיקה ההלכתית הגורפת שאסרה על יהודים לעלות להר - "פונקה" המשטרה במספר עולים זעום מקרב היהודים. המשטרה לא נאלצה "למתוח את שריריה" כדי לאבטח עליות רחבות של יהודים להר. השינוי בעמדת הרבנים הפתיע מאוד את גורמי הביטחון. הם לא היו ערוכים לו.

חוק השמירה על המקומות הקדושים מבטיח לכאורה חופש גישה לבני כל הדתות למקומות המקודשים להם. גם הסטטוס קוו שמשה דיין גיבש בהר הבית ב־1967 מתיר ליהודים לבקר בהר, אך לא להתפלל בו. אפילו "הבנות קרי" מאוקטובר 2015 מעגנות פורמלית, בהסכמת ארה"ב וירדן, את הזכות היהודית לבקר בהר. עם השינוי בעמדת הרבנים, ומשהחלו עוד ועוד יהודים לפקוד את הר הבית, הועמד למבחן ראשון גם עקרון חופש הגישה של יהודים להר, שהחוק והסטטוס קוו היו אמורים להבטיח.

שנים ארוכות כשלה המשטרה במבחן זה. היא נמנעה מלהכיל את השינוי בעמדת הרבנים, ומספר היהודים המבקרים בהר נותר נמוך. גם תנאי הביקור בהר היו, ובאופן יחסי עודם, מבזים וקשים. לאורך שלושה עשורים ראתה המשטרה בהתרחבות ביקורי היהודים בהר - "בעיה", "גורם סיכון" ו"כאב ראש". היא לא הסתפקה באכיפה אדוקה של איסור התפילה במקום ובהרחקת מפירי האיסור משם, והערימה על המבקרים בהר מכשולים וקשיים רבים. 

השר ארדן מצא ביורם הלוי בעל ברית נאמן לגישתו // צילום: אורן בן חקון

בקדנציה של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ומפקד משטרת ירושלים הנוכחי יורם הלוי - מתחולל שינוי. המשטרה ורבים מארגוני ושוחרי ההר מפעילים יחדיו מנגנון הידברות קבוע. הקשר הפך לסדיר ואף לטוב. רבים משוחרי הר הבית אומרים כיום בפה מלא כי תחושתם היא ש"המשטרה מעודדת כיום ביקורי יהודים בהר הבית, ואפילו אם הם דתיים", ואף מאפשרת את פעולתו של "כולל" מאולתר לא הרחק מעמדת הבידוק, בואכה שער המוגרבים והר הבית.

"בתמורה", עוד ועוד ראשי ישיבות ומוסדות דתיים ששולחים את תלמידיהם לעלות להר, מנחים אותם שלא להתעמת עם ההוראות הנהוגות במקום, ולהימנע מתפילה בהר. הרציו השולט כיום בקרב מרבית הארגונים והעולים להר הבית (לא כולם) - הוא להגדיל את מספר העליות והמבקרים בהר, גם על חשבון השלמה עם איסור התפילה במקום, ולנהל את המאבק על התפילה מחוץ להר. 

שמשון אלבוים, אחד העולים הוותיקים להר, מעיד כי "קציני משטרה בכירים ובהם מפקד המרחב עצמו מתלווים לא פעם לעליות הגדולות להר, ואף מצטלמים עם העולים. היחס אלינו השתנה מהותית", הוא אומר, "השינוי הוא תודעתי. המשטרה, שבעבר ראתה בנו בעיה ובמקרה הטוב התייחסה אלינו כתיירים, נוהגת בנו היום בכבוד ומתייחסת אלינו כבני בית שם.

"ההר כבר לא נסגר אוטומטית ליהודים בחגי ישראל בגלל התפרעויות מוסלמים, ויותר ויותר ניסיונות של מוסלמים לפגוע בביקורי היהודים בהר נהדפו בשנה האחרונה".

את השינוי מוביל כאמור השר לביטחון הפנים ארדן, שהצהיר רק לאחרונה כי "הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ורק לעם היהודי". בראשית כהונתו תבע ארדן מקציניו "להרחיק את המאיימים ולא את המאוימים", וליצור את התנאים שיאפשרו ביקורים סדירים וחופשיים של יהודים במקום ככל שרק ניתן. ארדן מצא במפקד המחוז, יורם הלוי, בעל ברית נאמן לגישתו. 

בפורומים פנימיים התבטא הלוי, יותר מפעם אחת, כי הוא מסוגל להתמודד הן עם הגידול במספר העולים להר, והן עם המטלה של אבטחת הסדר במקום. מעט לפני הפיגוע אף קרא הלוי ליהודים באופן מפורש וגלוי "לבוא להר הבית". הוא ספג ביקורת על כך בעיתונות הירדנית והפלשתינית, אך לא נרתע.

ברקע השינוי הגדול עומדת כידוע החלטה נוספת: הרחקתם מההר והוצאתם אל מחוץ לחוק של אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וארגוני הבת שלהם; ה"מוראביטון" וה"מוראביטאת". 

שלושה מאנשיהם ביצעו כידוע את הפיגוע בהר, ביום שישי לפני שבועיים. אנשי "הפלג" מיררו כזכור את חיי העולים היהודים להר, יצרו אין ספור פרובוקציות, וניסו לשבש את ביקורי היהודים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. 

דומה כי השינוי מגולם בדבריו של גורם ביטחוני בכיר, שעוד קודם הפיגוע הסביר כי המדיניות עתה היא "להרחיק מההר את הקיצונים משני הצדדים. לפעול ביד קשה נגד גורמים עוינים מוסלמים שיבקשו לחולל שם מהומות או לשבש ביקורי יהודים בו, ולאכוף בחוכמה את המדיניות הממשלתית שאוסרת תפילה בהר. המתונים משני הצדדים - ירוויחו. הקיצונים, משני הצדדים - יפסידו", הבהיר הגורם. היום, אחרי הפיגוע, הוא אומר: "העיקרון לא השתנה. נשוב אליו במהירות האפשרית, ברגע שהתנאים יאפשרו זאת".

שרידים ותקוות

הרבנים הראשונים ששברו "טאבו" ופרסמו כבר לפני כחצי יובל גילוי דעת, שמאפשר ליהודים לעלות להר, היו רבני יש"ע. אחריהם באו כאמור מאות רבות של רבנים. עשרות ישיבות עולות עתה בסדירות להר הבית (אפילו השבוע), ובהן ישיבות מעכו, מצפת, מקריית ארבע, מגוש עציון ומקריית שמונה.

אחת הדמויות הרבניות היותר משמעותיות, שתמיכתה בעליית יהודים להר העצימה את השינוי, הוא הרב חיים דרוקמן, מבכירי הרבנים בציונות הדתית וראש ישיבות בני עקיבא. דרוקמן מברך בגלוי את העולים שמקפידים על כללי ההלכה, ואף צירף את שמו לכרוזים שמעודדים עלייה להר.

הרב דרוקמן שב וחוזר על דברים שנשמעים כבר שנים, ומבהיר: "שטח ההר כיום רחב פי כמה משטחו המקורי בזמן המקדש. לאחר שנערכו מחקרים, והתבררו עובדות ולובנו עניינים, ניתן לעלות אל התחומים המורחבים של ההר, תוך הקפדה על גדרי ההלכה הידועים". הוא עצמו, אגב, אינו עולה להר, מחשש שהציבור הרחב יפרש את ביקורו שם כהיתר גורף מדי, והדבר יביא לכניסת רבים להר שלא בטהרה, וגם לתחומים האסורים. 

הרב דרוקמן מודה כי השינוי הגדול בעמדת הרבנים הושפע גם מהתנהלות הצד המוסלמי ומהנסיבות בשטח: "הפגיעה בעתיקות ובשרידים יהודיים על הר הבית, ביזוי המקום, אוזלת היד של המדינה שם וההכחשה המוסלמית של כל זיקה יהודית להר... איסור התפילה על הר הבית, הוא איסור מביש ומזעזע", מדגיש הרב דרוקמן, ולמרות זאת הוא קורא "בצער ובכאב לציית לאיסור הזה, שיסודו ב'החלטה האומללה' של שר הביטחון דיין במלחמת ששת הימים".

גם רבה של קריית שמונה, הרב צפניה דרורי, עולה בשנים האחרונות להר הבית. "שנים", הוא מספר, "נהגתי כבוד באיסור הרבנות הראשית, אבל אחרי שהתברר לי שהעוסקים שם בשאלה אם מותר או אסור להיכנס להר הבית אינם מבררים דברים לגופו של עניין ומושפעים מלחצים חיצוניים, ולאחר שביררתי בעצמי את העובדות - אני עולה עם תלמידיי למקום הקדוש ביותר לעם ישראל בלב שמח ושלם. ברור לי שלהתלבטויות אין יותר מקום". 

אחד העולים הוותיקים להר הוא הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון שבאלון שבות אשר בגוש עציון. הרב מדן מציין כי התרחבות מעגלי הרבנים שמאפשרים לתלמידיהם ולקהילותיהם להיכנס להר, אינה רק תוצר של בירור ההלכתי. 

"הכותל אינו מקום קדוש". הרב מדן // צילום: יואב ארי דודקביץ 

"לאט־לאט", הוא אומר, "חלחלה ההבנה על המחיר הנורא של ההחמרה ההלכתית הזאת. לאט־לאט חלחלה ההבנה שהמשך האיסור על עלייה להר הבית מביא להתקבעות התודעה המסולפת שהכותל הוא המקום הקדוש לעם היהודי והר הבית קדוש לאסלאם בלבד. 

"המוסלמים", מציין מדן, "מרחיבים כל העת את הגדרתם לתחומי 'אל־אקצא'. תחילה זה היה רק המסגד. אחר כך כל ההר. אחר כך גם כל כתליו ועכשיו ירושלים כולה הפכה בפיהם ל'אל אקצא'". הרב מדן מעריך ש"אם ממשלת ישראל היתה מתרשמת שהיהודים מסתפקים בכותל ושהר הבית חדל לעניין אותם - היא היתה זורמת עם זה, ואז היינו מקבלים חלילה הסדר פוליטי לא ייאמן, שבו מדינת היהודים מוותרת על הר הבית.

"אפילו האנשים הבכירים ביותר במערכת הביטחון", הוא מספר, "הבינו זאת. אחד מהם, הבכיר שבבכירי השב"כ, גער בי פעם בצעקות: 'אנו עושים הכל כדי שתוכלו לעלות, אבל אתם אינכם מספקים את הסחורה. אינכם מגיעים להר. כיצד אתם יכולים להפקיר את המקום הזה? היכן האנשים שלכם?'"

בניגוד לגישת הרבנים דרוקמן ודרורי, הרואים גם בכותל המערבי מקום קדוש, הרב מדן אומר במפורש שעבורו הכותל אינו מקום קדוש. "הוא חשוב וחביב מכיוון שעם ישראל מתכנס בו, ומתפלל בו, והתחולל בו מעמד השחרור על ידי הצנחנים, אבל הוא אינו מקום קדוש. אין הבדל בינו לבין הרובע היהודי או עיר דוד", סבור מדן.

מדן גם מפתיע באמירה כי אינו רוצה שבית המקדש ייבנה מחר: "חסר לנו המון עד שם. אני לא רוצה שבית המקדש ייראה כמו קבר רשב"י במירון, ושרגע אחרי בניינו, ש"ס ויהדות התורה יריבו ביניהן מי יהיה הכהן הגדול, והרפורמים יתווכחו האם הכהן יהיה בכלל כוהנת. חסר לנו עדיין בסיס, שדורש עבודה עצמית ועלייה של כמה וכמה מדרגות, בהתחברות ובהבנה של מהו מקדש ומהי תקופת המקדש. אנחנו ממש לא שם".

העלייה להר יוצרת "נתק בחברה היהודית". הרב לאו // צילום: אורן בן חקון

עמדתו של הרב בני לאו, מהמתונים שברבני הציונות הדתית, מורכבת. אחרי ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק, מהבולטים שבין שוחרי הר הבית, קרא לאו למאבק של ארגוני זכויות אדם למען עלייה חופשית של יהודים למקום. בעמוד הפייסבוק שלו הוא כתב אז שאינו מוכן לוותר על הר הבית כמוקד החלום של השראת השכינה בישראל. 

גם היום אומר לאו שעקרונית, יש בהר חלקים שמותר לעלות אליהם. עם זאת, הוא מדגיש: "אני לא מעודד אנשים להגיע לשם. צריך להתחזק בכותל". העלייה להר יוצרת בעיניו "נתק בתוך החברה היהודית".

לאו מסביר כי "יש קבוצת קצה שדוחפת להר הבית ואחרת שנשמטת מהכותל, והמרחק בין הקבוצות הללו הולך וגדל. ככל שעובר הזמן, אלה דוהרים לקצה אחד ואלה לקצה שני. התוצאה היא שבתל אביב אנשים אומרים: רגלי לא תתקרב לא להר הבית ולא לכותל. גישתי היא: בואו ונייצר תנועה שאנשים ירגישו בנוח בנקודות האחיזה המשותפות שלנו - בתשתיות - בעיר דוד, בכותל המערבי.

"אנו עלולים לייצר חברה שהיא נטולת אחיזה במשהו שמשמר את הזיכרון הקולקטיבי", מזהיר לאו, "הכותל בעיניי היה ועודו לא רק שריד, אלא גם תקווה. מרוב רצון לממש את הזיכרון של ההר, אנו עלולים לאבד הכל. יש עוד כמה מדרגות עד ההר... הכותל הוא נקודת אחיזה רוחנית בגעגועי הדורות אל הקודש, הוא משקף את המכנה המשותף הרחב יותר והוא גם מדרגה חיונית בדרך להר, שלא מיצינו אותה".

את התנועה הגוברת של ציבור יהודי בהר הבית מגדיר לאו כ"תנועה של אנרגיה רוחנית שמאסה בכותל. לא פסיקת ההלכה השתנתה", הוא מדגיש, "האנרגיה השתנתה. כיום יש הרבה יותר רצון בחוויה דתית, שמבקשת לחוש את הר הבית. זה בא מלמטה, ולא מלמעלה, מהציבור ולא מהרבנים". 

המוקצה הפך למיינסטרים

העיתונאי ארנון סגל, בעל טור לענייני הר הבית ב"מקור ראשון", ואחד מפעילי הר הבית הבולטים בשנים האחרונות, סבור אף הוא שהתהליכים שהביאו לשינוי המגמה בהר הבית החלו מלמטה. "לא הרבנים הביאו את התלמידים להר. התלמידים הם שהביאו את רבניהם לשם.

"הילדים של הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת", מספר סגל, "עולים להר הבית, אז האבא שלהם, שכבר הרבה שנים אוהד את העליות להר, שוקל להפוך את התמיכה שלו בעולים לרשמית. התלמידים בישיבת עתניאל החלו לגלות עניין בהר ולעלות אליו, ורק אז ראשי הישיבה, הרב רא"ם הכהן והרב בני קלמנזון, העמיקו גם הם את עניינם ועיסוקם בכך.

"עולה להר בלב שמח ושלם". הרב דרורי // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

"הרב מנחם פרומן ז"ל, שהיה רבה של תקוע, גרס כי 'ככל שהמקום קדוש יותר, המרחק שנשמור ממנו - יקרב אותנו אליו'. במצוות רבותיו הוא נמנע מלעלות לשם. אבל אחרי שהבן שלו נטעיה ביקש להתחתן בהר הבית, ר' מנחם עלה איתו לשם לטקס הקידושין, ואפילו התפלל על ההר. 

"סוגיית הר הבית", מציין סגל, "שלפני כ־15 שנה היתה 'מוקצה' בציונות הדתית, הפכה היום ל'מיינסטרים' שם. הרב שלמה אבינר, שמאוד בלט בהתנגדותו לעולים להר, דבק בעמדתו, אבל הוא פחות בולט בשיח של היום. הוא ורבני הר המור ושלוחותיה נותרו קיצוניים בהתנגדותם, אבל מנעד הרבנים שמתירים לעלות להר התרחב מאוד, מרבני יצהר ועד רבני בית הלל". 

סגל ועימו כמה פעילים אחרים בתנועות הר הבית אינם שותפים למצג "הוורוד", כדבריהם, שחלק מתנועות הר הבית משקפות לאחרונה בכל הנוגע לשינויים המתרחשים בהר: "יותר אנשים באים להר. יותר רבנים מתירים להיכנס לשם אבל באשר למשטרה - שום תודה לא מגיעה לה. היא לכל היותר מתקרבת למלא את חובתה, אבל עדיין רחוקה מלקיים את חובתה. היא עדיין מתעללת בעולים ומפלה אותם. יש שינוי, אבל אם מסתכלים על המכלול, הוא עדיין עצוב מאוד".

"המשחק רק מתחיל"

ולמרות דברי סגל, בהר השינוי מורגש. הפיגוע בהר, שהביא לבעירה גדולה, אמנם לא נמנע, אך תחנת המשטרה שם, שהועלתה בעבר באש, חזרה לפעול. במקום גם מסיירת ניידת קלנועית משטרתית.

מתפרעים מוסלמים מורחקים מהר הבית ונעצרים בבתיהם, ופעילי האחים המוסלמים בירושלים, שביקשו להמשיך את פעילות הפלג הצפוני שהוצא מחוץ לחוק, נבלמים אף הם. גם הפיקוח על העתיקות ועל בנייה או על שינויים שהוואקף מבקש לבצע במקום - הדוק מבעבר.

קבוצות העולים להר, שגודלן בימי האינתיפאדה הירושלמית הוגבל ל־10-5 עולים לקבוצה, גדלו במהלך השנה האחרונה ל־50 ול־60. התורים שהשתרכו מחוץ להר שעות ארוכות התקצרו משמעותית. כוחות נוספים הוקצו לליווי העולים בהר.

גם כוח האדם בעמדת הבידוק בכניסה להר הוחלף ותוגבר. המשטרה אף נוהגת במתינות יחסית במי שממלמל לעצמו תפילות בהר, נמנעת מלעצור אותו אוטומטית, ולרוב מסתפקת בשיחת בירור עימו.

באיגרת לעולים להר מלפני חודש, שבה נסקרו השינויים המתרחשים במקום, דווח בין היתר כי מי שמתפלל בהר נקרא לשיחת הבהרה עם מפקד הימ"ק, "אשר מי שקורא בין השורות, יכול לתמצת אותה במשפט: 'אם אתם חפצים בשינוי, תנו לזה להתרחש בהדרגה ולא במהפכה מיוחצנת ולוחמנית'".

האיגרת הארוכה שבה נסקרים השינויים הרבים שהתחוללו לאחרונה בהר הבית אינה מסתירה גם את הצללים: "רק ליהודים מוקצב זמן השהייה בהר, רק יהודים מובלים בהר כבטיול אסירים. רק יהודים מוגבלים לנוע בהר הבית במסלול מוגבל וצר. היהודים מודרים מרוב חלקי ההר. ליהודים אסור להיכנס מאף שער חוץ מאשר משער המוגרבים.

"רק היהודים נתונים למעקב מטריד. רק את תנועות השפתיים שלהם קוראים ומסריטים בפולשניות. רק ליהודים מדביקים באישית לוחצת כיתת שוטרים לכל קבוצה. רק יהודים נאלצים להמתין שיהודים אחרים יעזבו את ההר כדי להיכנס אליו. רק יהודים מוכנסים להר למסלול הצצה קצר.

"רק יהודים מוגבלים לכמות מספרית בקבוצה אחת, ורק ליהודים דתיים ולאומיים נצמדים הוואקף ושכיריו, ועוקבים ומטרידים בכוונת מכוון לפגוע בפרטיות, בחירות האזרח, בחופש התנועה ובחופש הדת שלהם בהר הבית..."

ולמרות הדברים הללו, משהו חדש קורה בהר. בנייר פנימי של אחת מתנועות הר הבית נכתב בעניין זה: "מחלחלת הלגיטימציה של היהודים העולים להר הבית, כבני המקום ולא כתיירים... כללי המשחק מאופסים מחדש. החיילים והסוסים. הרצים והצריחים, מוחזרים למקומם, לתחילתו של משחק חדש שרק מתחיל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו