פסילת שיקלי: כשהשמאל בז לדמוקרטיה

מי שפסק את דינו של יו"ר ועדת הבחירות, היה עמיחי שיקלי עצמו: "השופט עמית הוא פוליטיקאי בגלימה, וההחלטה שלו היא שערורייתית". מהחלטתו של השופט משתקף סנטימנט שמאפיין בני שכבה חברתית שרועדים ושיניהם נוקשות בעוויתות לא רצוניות, כשמישהו משמיע לידם את השם "שיקלי". רק לא מכבר סיפר לי ידיד המתחכך גם באנשי שמאל, מה קרה כאשר ניסה לקבוע מועד לראיון על חוויותיו של איש ידוע במלחמת יום כיפור. האיש שאל מה הוא עושה מחר, והתשובה התייחסה למכינה הקדם־צבאית שהקים עמיחי שיקלי. הוא מספר שהאיש הנשוא, שהיה שותף למחדלים מדיניים חמורים, הזרים ארס לקו הטלפוני. אפשר היה לחוש שהוא מתפוצץ ומנסה לשלוט בעצמו רק בגלל אמירת השם. ככה זה עם כלב פבלובי.

החלטת השופט עמית חושפת את ההשחתה הפוליטית הנוראית של מערכת המשפט בישראל. את הניסיון השקוף והכוחני של מפלגות השמאל לקבוע את גורל הדמוקרטיה ואת גורל המדינה באמצעים משפטיים. עמית פסל את עצמו. אם מזוז לא יכול למלא תפקיד, כנראה גם עמית צריך להתפנות מהתפקיד. עזות המצח שלו מזכירה את זו של עמיתו השופט בדימוס חנן מלצר, שגם פסק בדיני חברות ביטוח, גם עבר בלי למצמץ לתפקיד בכיר בחברת מגדל, וגם מתעקש לשמש נשיא מועצת העיתונות. דומה שאין גבול ואין רסן לחבורה הזאת, שחבריה מרגישים שהגלימה השחורה עוטפת אותם באיזו הילת צדק וקדושה. אכן, צדק ד"ר יואש מייזלר בספרו האלמותי "ויהי בימי שלוט השופטים", בכותבו על "אסטרטגיה של חמס קונסטיטוציוני" מצד השופטים.

"מראית העין (הנורמטיבית והלגליסטית) לאמיתו של דבר היא חמס שלטון בונפרטיסטי". בונפרטיזם הוא הפיכה שלטונית. זו צבירת עוצמה כמותית על חשבון המערכת הפוליטית והחלשתה בהתאם. שום צעד שיינקט בעתיד לרפורמה שתחזיר את השלטון הדמוקרטי לידי הציבור לא יהיה קיצוני מדי, ובלבד שלאחר התיקונים הנדרשים תישאר מערכת המשפט עצמאית, אך לא מתערבת בעבודת הרשות המחוקקת. עמית התנהג בדיון כמצופה ממי שרואה עצמו ככוהן דת במשטר כהונה דתי.

"הוא מוסיף לארוב לשעות כושר עתידיות ולאיים על עצמאות הקהילייה הפוליטית", ניבא ד"ר מייזלר את האירוע המביש שלשום בוועדת הבחירות, כשמי שיוזמת את המופע זוהי מנהיגת מרצ זהבה גלאון, שהיתה אחרי החלטת הפסילה באופוריה כשבירכה את חברתה גבי לסקי שהגישה את העתירה נגד שיקלי. היא הבטיחה להגן על הדמוקרטיה.

קשה לזכור מתי הגיע שופט לערכאות על שחיתות. פרשת השופט מלחי בשנות ה־60 חוללה זעזוע, ומאז היו מקרים בודדים שבהם המערכת העמידה לדין שופטים שוליים על עבירות שוליות ואלה המשיכו לעבוד כעורכי דין. זה לא בהכרח סימן חיובי לטוהר המידות, אלא לסגירת שורות. יאיר לפיד רוצה עכשיו באמצעות השופט עמית להלך אימים על ערוץ 14, ואולי להביא לסגירתו.

מקצה חתירה

כמה מראשי מערכת הביטחון מקילים ראש באיום האיראני. הם לא מקבלים את מרות הדרג המדיני, אם אינו מקובל על אליטה שהם משויכים אליה

מנכ"ל משרד הביטחון מגויס לתעמולת בחירות. תופעה לא זכורה. ההתבטאויות של אלוף (מיל') אמיר אשל, שר הביטחון בני גנץ וגדי איזנקוט יכולות ללמד משהו על פוטנציאל החתרנות של בכירי מערכת הביטחון. כמו שאשל מגויס להציג את ראש הממשלה נתניהו באור שחור היום, בעודו מכהן בתפקיד ממלכתי בכיר (ממלכתיות, אמרנו?), כך התגייס על פי עדותו לטרפד יחד עם בני גנץ את החלת הריבונות בחלק משטחי יו"ש והבקעה בתחילת 2020. "אמרתי לו (לנשיא טראמפ), אדוני, חייבים לדאוג שהתוכנית תצא לפועל.

"אחר כך דיברתי עם ג'ארד קושנר ואמרתי לו ששום שליט ערבי לא יסכים לתוכנית המאה. אמרתי לגנץ, חייבים לעצור את הסיפוח. זה יהיה אסון. תדבר איתו עכשיו. ידענו שביבי מתכוון לספח מייד... מהרכב הוא דיבר שוב עם קושנר ובחניית ביניים פעם נוספת. קושנר התחיל להסתייג... ואז הכל התהפך". כרגיל, בן כספית מדובב בכירי ביטחון, והתבטאויותיהם הלא חכמות משרתות את נתניהו. אשל וגנץ עסקו בטרפוד התוכנית שראש ממשלת ישראל ראה כאינטרס לאומי היסטורי.

צרפו לדברי אשל את דבריו המופקרים של שר הביטחון גנץ בראיון, כי אם נתניהו ישיג 61 מנדטים "תזמינו אותי לראיון סיכום המדינה", ותקבלו התחלה של הסבר למה טוב שגנץ לא הפך לראש ממשלת ישראל. אפשר להעלות השערה, שגנץ נכנס לממשלת האחדות ב־2020 עם הליכוד כשבראש סדר העדיפויות שלו טרפוד תוכנית טראמפ. הוא לא חשף בפני הציבור מי היו הגורמים שדחפו אותו למהלך הזה מעבר לנכונות שלו להקים אחדות בזמן חירום.

כשנחתמו הסכמי אברהם, היתה התפרצות תקשורתית נגד ההסכמים; הנימוק הראשי היה שההסכם כרוך באספקת מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות, מה שהוצג כבגידה. זה יכול להסביר מדוע ראש הממשלה נתניהו מידר את שר הביטחון גנץ בנוגע למשא ומתן. מאחר שההסכמים היו בניגוד למדיניות המפלגה הדמוקרטית, סביר מאוד שגנץ היה פועל לטרפד גם אותם.

נוסף על גנץ ואשל יש התבטאות מלפני שנה של הרמטכ"ל לשעבר והפוליטיקאי היום גדי איזנקוט, לגבי הגרעין האיראני: בתשובה לשאלה מה יהיה אם איראן תגיע לגרעין, ענה איזנקוט: "לצפון קוריאה יש יכולת גרעינית, ובדרום קוריאה חיים בשקט ולא מדברים על איום קיומי. לא צריך להיתפס לפאניקה בשום מקרה. ארה"ב מכוסה בבנק מטרות של טילים גרעיניים רוסיים וסיניים שיכולים לנחות שם באפס זמן, והאמריקנים לא נראים לי מוטרדים". דברים כמעט זהים אמר לאחרונה שר הביטחון גנץ, גם אם לא בפומבי. גנץ התייחס למצב שבו לאיראן יש כבר פצצה גרעינית.

המסקנה היא שכמה מראשי מערכת הביטחון מקילים ראש באיום האיראני. הם לא מקבלים את מרות הדרג המדיני, אם אינו מקובל על אליטה מסוימת שהם משויכים אליה. אפשר להבין מאותם אלה המייצגים את הלך הרוחות בצמרת הביטחונית, שבעיות ביטחון מבחינתם הן תרגילי סכום אפס. או שהבעיה קיימת או שהיא מושמדת. התייחסותם של איזנקוט וגנץ היא של גישה טיפולית פסיכולוגית כלפי הציבור הישראלי, ולא של טיפול באיראן. ספק אם יאיר לפיד חושב אחרת מהם.

הסבלנות משתלמת

ההיסטוריה מראה שגם מבצעים מרובי הישגים לא מביאים איתם ביטחון. לעומתם, מערכות ארוכות יכולות להסתיים בניצחון גורף

בספרה החדש המרתק לקריאה, "צופן נתניהו" (ביוגרפיה של בנימין נתניהו), כותבת העיתונאית מזל מועלם: "בטוויית ההסכמים (הסכמי אברהם) נתניהו התנהג כסוליסט עוד יותר מהרגיל. חשדנותו הרבה מלכתחילה הקצינה בשל התייצבותם של שלושה מאנשי אמונו לשעבר כעדי מדינה. היו לו שני שותפי סוד בלבד לאורך הדרך: השגריר רון דרמר וראש המוסד יוסי כהן. הוא הסתיר את המהלך המדיני עד הרגע האחרון גם משותפיו הבכירים לממשלת החירום, שר הביטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ, ושר החוץ גבי אשכנזי, וכן מצמרת הליכוד... הוא לא גילה כל נדיבות כלפי שותפיו הפוליטיים ולא הציע לאיש מהם ללוות אותו לטקס החתימה... בוושינגטון".

ספרה של מועלם מספק לא מעט מקרים שבהם נתניהו פעל בסביבה של פוליטיקאים שניסו להכשיל אותו, כאילו מדובר רק בבוגדנות עם מטרות אישיות, ואין משמעות לאומית למעשי הטרפוד ולניסיונות המרד בו

אחרי הסטריפטיז של אמיר אשל בנוגע לטרפוד "עסקת המאה" והחלת הריבונות, ההתנהלות של נתניהו ברורה ומובנת. מזל מועלם יוצרת רושם שנתניהו הוא חידה שצריך לפענח את הצופן לפתרונה; בהשוואה, התנהגותו של גנץ מרמזת על חידה פשוטה יותר. אם היה כדורסלן, היינו אומרים שגנץ מתקשה לשמור קשר עין עם הכדור; מה באמת נחשב אצלו אינטרס לאומי עליון ומה בין זה לבין דבקות בקווי מדיניות פשטניים וגסים כמו היחסים עם הממשל האמריקני. אם הוא מאמין בכל הדברת על חשיבות בקעת הירדן, מדוע לא התגייס לפחות להחלת הריבונות בבקעה ובשלוחותיה בזמן ממשלת האחדות? מתי תהיה הזדמנות כזאת? הרי ברור שלא ייחתם עם הפלשתינים שום הסכם שבו הם משלימים עם החלת ריבונות ישראלית באותם שטחים. מאחר שהדמוקרטים היו עוינים להסכמי אברהם, וכך גם הממסד של יחסי החוץ בארה"ב, לביבי היה בסיס לחשדנותו.

ספרה של מועלם מספק לא מעט מקרים שבהם נתניהו היה צריך לפעול לאורך שנים ארוכות בסביבה של פוליטיקאים שניסו להכשיל אותו, כאילו מדובר רק בבוגדנות עם מטרות אישיות ואין משמעות לאומית למעשי הטרפוד ולניסיונות המרידה הליליפוטיים נגדו. למשל, קשה להאמין שלאחר כיבוש השלטון ב־96', כשרבים בארץ ובוודאי בימין חששו מהאסון הביטחוני שלא תהיה חזרה ממנו, היו כמה מבכירי הליכוד שניסו לפגוע בראש הממשלה, ואם אפשר להפילו. ניצחון הימין בראשות נתניהו כשלוש שנים לאחר הסכם אוסלו ושבעה חודשים לאחר רצח רבין נחשב לנס פוליטי, אבל בתוך זמן קצר פג תוקף ההתגייסות והחלה עונת החתרנות שלא פסקה אף פעם.

התחושה היא שכשמדובר בביוגרפיה שהיא גם היסטוריה ישראלית מודרנית, לנתניהו מגיע יותר. לא עוד הרחבות על הכותרות הזכורות לזרא מהרצף התקשורתי, אלא ניתוח של תפיסת עולם מדינית אסטרטגית, בייחוד בנושא האיראני, אם כי הוצאת ישראל מהבור של אוסלו היא הישג היסטורי כשלעצמו שכנראה לא מצא חן בעיני כמה ממסדים חזקים במדינה. מועלם משאירה סימן שאלה גדול סביב סוגיית למה לא ניתנה ההוראה, או הפקודה. למה בסוף לא התבצעה התקיפה בשנים 2010 ו־2012.

באותם ימים יצא לי לשמוע בשיחה מקרוב את ברנרד לואיס ואת אורי לובראני. שניהם התנגדו לפעולה צבאית ותמכו מאוד במאמצים שנכללים בקטגוריית "רז'ים צ'יינג'", דהיינו הפלת המשטר, מהלכים מהסוג שנחזה בימים אלה ברחבי איראן. לואיס היה נץ אנטי־אסלאמיסטי. ברור שעמדתו לא נעלמה מנתניהו. יש להניח שהתשובה מחולקת לשניים: קברניט ישראלי לאחר מלחמת לבנון השנייה ולאחר "עופרת יצוקה" לא יכול היה להרגיש בטוח לגבי עוד מלחמה רבתי אם תפרוץ בעקבות פעולה באיראן. ועוד מעבר לכך, ההיסטוריה הישראלית המודרנית מראה שגם המבצעים מרובי ההישגים, כמו מלחמת ששת הימים, לא מביאים איתם ביטחון במובן העמוק.

השד יצא מהבקבוק

מישהו כנראה מצא שטריגר השנאה הפעיל והיעיל ביותר בקרב מצביעי השמאל, ובייחוד מפלגות המעמד הבינוני הצפוני, הוא המזרחים

לפני כחמש שנים יצאה סדרת טלוויזיה בשם "לה פרומיז" על עליית יהודי צרפת. בין השאר, נחשפה בסדרה הגישה הגזענית של חלק מהציבור הישראלי כלפי העולים. מבקרי טלוויזיה התייחסו לכך וכתבו על הגזענות הזאת כלפי "הצרפתים" במפורש. הם כמובן עלו על האמת שמאחורי שנאת "הצרפתים". זה לא בגלל שהם יהודים צרפתים, אלא מכיוון שמאחורי הזהות החדשה הזאת מסתתרת העובדה שהם קודם כל יהודים ולא סתם יהודים אלא ברובם מזרחים, דור שני או שלישי בצרפת של יוצאי צפון אפריקה.

זה לא הרבה הרצה קדימה של הסרט כדי להגיע להיום. לא זכורה מערכת בחירות שבה הגזענות היתה כל כך על השולחן, כל כך בוטה. זה התחיל במיקוד סביב אישים שזהותם המזרחית דוקרת לתועמלני יש עתיד (יאיר לפיד) בעין. שלמה קרעי, דוד אמסלם. לפני מערכת הבחירות היו אלה מירי רגב וגלית דיסטל אטבריאן, אך ייאמר שתגובות פבלוביות של שנאה נוטפת ריר נרשמו גם כשעלה השם "שיקלי". השיטה היא להציג מזרחי או מזרחית טובה העונים לקריטריונים של הנימוס והפוליטיקלי קורקט גם מבחינת המדיניות, ולידם מזרחי ליכודניק האומר אמיתות בדרך בוטה שלא ניתן להתעלם ממנה, אלא שזה לא מנומס. אמסלם מנומק אך לא מנומס.

המוטיב החזק בתעמולת השמאל הוא: ביבי שווה הליכוד, הליכוד שווה מזרחים. מישהו כנראה מצא שטריגר השנאה הפעיל והיעיל ביותר בקרב מצביעי השמאל, ובייחוד מפלגות המעמד הבינוני הצפוני, הוא המזרחים. בעבר היו אלה התבטאויות, פליטות פה יותר נכון, של יאיר גרבוז, דודו טופז או תיקי דיין. פליטות הפה הסגירו מצב תודעתי מסוים.

ראש הממשלה נתניהו אמר לי בזמנו, כי "עד היום לליכוד היה מותר. היום הליכוד יכול". המצב הזה שלליכוד יש יכולת להגשמת מדיניות ולביצוע, עורר את ההתנגדות שהביאה את קואליציית הדיפ־סטייט לחבור אל המפלגות הערביות הלאומניות רק כדי לטרפד את מה ש"הליכוד יכול".