שני ערוצי חשיבה לעוסים היטב הופיעו בתקשורת אחרי הטבח ההמוני בלאס וגאס. האחד, הקל יותר מבחינת האמריקנים: המלחמה נגד הזכות לשאת נשק. השני, דאעש. האם זה היה פיגוע בשם דאעש של חייל המדינה האסלאמית?
אבל אני רואה כאן קודם כל את הגבר הלבן בן ה־64. נווד חסר שורשים שהיו לו ארבעה בתים וחי תקופות ארוכות בבתי מלון של מרכזי הימורים. סטיבן פאדוק שייך לבני דור הבייבי בום. כנער צעיר גדל בוודאי על שירם של הביטלס שהשנה מלאו לו 50 שנה: "כשאהיה בן 64". אני מכיר כמה אנשים שהתכוננו לגיל הזה. הם תכננו טקסים, שבהם יככבו בעצמם כשהם שרים את שירו בן האלמוות של פול מקרטני מהאלבום "סרג'נט פפר" שיצא פחות או יותר במקביל למלחמת ששת הימים.
צריך לציין עוד בייביבומר קשישא. זהו ג'יימס הודג'קינסון. בטירוף של רצף האירועים השם הזה כבר התערפל. הודג'קינסון הוא אותו תומך ברני סנדרס, שערך בתחילת הקיץ מטווח על חברי הקונגרס הרפובליקנים באצטדיון בייסבול. הוא ירה ופצע כמה מהם וכמעט הרג את סטיב סקאליס, מצליף הרוב בבית הנבחרים. גם הודג'קינסון היה על סף זיקנה בגיל 66.
זה קצת לא רגיל. גם אם פאדוק דפק כרטיס אצל דאעש, בכל זאת הוא העיף את הפקק שלו בגיל מסוים. כך שגם אם זה נכון, דאעש זה רק כיסוי למעשה הטירוף שחיכה להתפוצץ בדרך כלשהי. הוא חי בעולם משתנה במהירות מואצת, לא רק עולם של שינויים טכנולוגיים אלא של שינוי ערכים גורף. וקודם כל עולם שאין בו עוד סמכות אב.
אני מצרף את שני הבומרס האלה, הדוג'קינסון ופאדוק, לשניים אחרים בני אותו מחזור בערך, שמעצבים ומבטאים את מצב הרוח התרבותי־נפשי־פוליטי באמריקה היום. ברוס ג'נר, האלוף האולימפי ששינה את מינו באותו גיל בערך (65) כמו שני המרצחים, ומסתובב עכשיו עם השם קייטלין ג'נר. וכמובן דונלד טראמפ, הנשיא שבבית הלבן.
בזמנכם החופשי: אש
האם זה יהיה נכון לתת לרוצח מלאס וגאס את הזכות להגדיר מחדש את דור הבייבי בום? לחלוטין לא. אבל זה בכל זאת אומר משהו על אמריקה. הגדרת הדור כוללת את אלה שנולדו מייד אחרי מלחמת העולם השנייה (1945) ועד 1960 בהגדרה מורחבת. זה דור הסקס, סמים ורוקנרול בתוספת משפחת מנסון.
מי היו רוצחי ההמונים בעבר? ראינו אותם בקולנוע. רובה בקליבר של אר.פי.ג'י. מכונית אדומה. נערה במכנסיים קצרים במושב הקדמי. והפסיכו הוא תמיד דמוי ג'יימס דין חמוש, טעון ולא נצור. בראד פיט, מרטין שין וורן בייטי הם שלושה כוכבים שפילסו את דרכם לפסגה בין השאר תוך גילום תפקידים כאלה. סטיבן פאדוק הוא לא ג'יימס דין, הוא יותר בכיוון של סטיב באנון, בן גילו.
חי בעולם משתנה במהירות של שינויים טכנולוגיים ושינויי ערכים. סטיבן פאדוק
רוצה לומר שלא משנה מה הכיסוי, מה "המניע" שיאותר לרצח ההמוני, מקורו בסופו של דבר במצע התרבותי של אמריקה. אני תמיד מתפלא על הדמוקרטים, באיזו מהירות הם מחליפים הילוך ונכנסים בזעם למסלול ההתנגדות לנשיאת נשק. באיזו מהירות הם עושים פוליטיזציה של טבח מהסוג הזה. בעוד התפוצצות מעשי ההרג בשיקגו, למשל, עירם של אובאמה ורם עמנואל, כאילו אינה נוגעת להם. קרוב ל־800 נרצחים היו בשיקגו בשנה האחרונה.
בעבר היתה נטייה פוליטית להאשים את הוליווד, ובקונגרס נערכו דיונים על הגבלות וצנזורה על אלימות, בייחוד בסדרות וסרטי ילדים. אבל אז תמיד "חופש הביטוי" היה הקלף המנצח. וכמובן התרומות הנדיבות של שועי הוליווד למסעי הבחירות של מנהיגי הדמוקרטים.
מצד שני, האמירה של הפובליציסט השמרן ביל אוריילי, כי "זה מחיר החירות", היא מזעזעת. גם במסגרת החופש לשאת נשק, אין היגיון בכך שכלי ירי אוטומטיים יימכרו חופשי בחנויות. המכירה החופשית של נשק מאותתת לחלק מהאזרחים שיש מתירנות בחיי אדם. הזכות לשאת נשק נועדה לצורך הגנה עצמית; אבל המכירה החופשית כאילו מכריזה: רחובות וכיכרות אמריקה הם מטווח; כל אחד בזמנו החופשי - "אש!"
בצעדים כורדיים קטנים
תת־אלוף (מיל') צורי שגיא פיקד על שתי מערכות כבדות של הכורדים נגד צבא עיראק, ב־1966 וב־1974. אז הכיר מקרוב את מסעוד ברזאני וכמובן את אביו האגדי מולא מוסטפא ברזאני. "דיברתי איתם בפעם האחרונה לפני קרוב לשנה", הוא מספר. "הם דיברו בלי שום מחויבות. אמרו בקשר לעניין הכרזת עצמאות שהם מחכים לתוצאות הבחירות בארה"ב ולפי זה יפעלו". עליית ממשל טראמפ ומעורבותו הצבאית הגוברת בסוריה עודדו אותם ללכת בכיוון של עצמאות.
צורי שגיא אומר שבנושא העיראקי־כורדי, האמריקנים ביצעו את כל השגיאות האפשריות, וזה דבר רגיל אצלם. הם העלו את השיעים לשלטון בעיראק והסונים הפכו לדאעש. "נוצר מצב שלאמריקנים יש מחויבות לשלטון שהוא שיעי, והם לא יכולים לתמוך בארגון מורד", שפורש מהמדינה העיראקית.
האם נכון להכריז על עצמאות כורדית? "זה היה נכון להכריז על משאל עם, כדי לקדם את הנושא. אבל בשביל עצמאות הכורדים צריכים לחכות להזדמנות נוספת. בשביל הצעד הנוסף השלטון הכורדי, מסעוד ברזאני, צריך גיבוי נוסף", אומר שגיא (83).
החשש הגדול הוא מפלישה טורקית שתכוון למקורות הנפט, ותביא לכיבושה לפחות של אירביל. אפשר לראות בזירה הכורדית חזרה כמעט מדויקת על תסריט מלחמת העצמאות של ישראל ב־48'. הצבא הטורקי בעל יכולת תמרון במישורים, והכורדים יוכלו לבלום אותם רק במצרי ההרים, שם גם ניהל צורי את המערכות המפוארות נגד הדיביזיות העיראקיות.
במערכה של 1974 התייצבו אצל שגיא קצינים כורדים ששירתו בצבא העיראקי באוקטובר 73' ונלחמו נגד ישראל ברמת הגולן. הם אמרו לו, חודשים אחדים אחרי המלחמה, שהם נלחמו נגד האויב הלא נכון.
הפרשן האמריקני מייק דוראן אומר שמתחייב מהלך אמריקני שיהווה גם מענה לברית האיראנית־רוסית בסוריה וגם יעניק הגנה על האגף הכורדי החשוף. מהלך כזה הוא השתלטות צבאית על הגזרה המרכזית של עמק הפרת.
צורי שגיא: "בשביל עצמאות הכורדים צריכים לחכות לגיבוי נוסף". תומכת כורדית צילום: אי.אף.פי
"הסיכון הוא גדול, אבל במזרח התיכון אנחנו לא יודעים מה יכול לקרות", אומר דוראן. "אם ארדואן יקבל את הכדור בראש שלו, יהיה מצב חדש והזדמנות חדשה מבחינת הכורדים. כרגע אם הוא יפלוש לחבל הכורדי, מי יעצור אותו? מי? הרשות הציונית? ארדואן מתמרן כמו תולעת".
שגיא מזכיר שבעבר התקיימה לזמן קצר רפובליקה כורדית שהוקמה בחסדי בריה"מ, הרפובליקה של מעבאד. הגנרל האיראני כמאל, שכבש אותה בשנות ה־40 של המאה שעברה, הלך בשנות ה־60 והתחבר לאויבו מולא מוסטפא כדי שיילחם נגד העיראקים, שהפכו אז לאויבים של איראן. "ואני הייתי האיש שחיבר ביניהם. בין הגנרל כמאל ומולא מוסטפא", אומר שגיא. במוסד האשימו אותו שהוא תקע לברזאני ב־1966 את הרעיון להכריז על עצמאות אבל הוא מכחיש. "אמרתי לו שאני רק נלחם ושלחתי למוסד מברק בנושא. הגיעה משלחת בראשותו של חיימק'ה לבקוב שדיבר עם ברזאני רוסית, והוריד אותו מנושא העצמאות. הרי בלעדינו לא היה לו כוח עמידה".
בינתיים, האיראנים הם שערכו תמרון גדול על גבול החבל הכורדי. מבחינת ישראל, איום כורדי מצפון על שטח הכיבוש האיראני בסוריה הוא התפתחות רצויה.
בלי מסקינג טייפ
"פוקסטרוט" הוא סרט שנעשה כולו מבעד לעדשת הערפל הגרמני. ספרתי בקרדיטים בהתחלת הסרט לפחות ארבע קרנות וגורמי הפקה גרמניים שהיו מעורבים בהפקת הסרט. אבל כשאומרים ערפל המבט הגרמני, הכוונה ליותר מכסף. הסרט בכלל לא נראה כאילו הוא מתרחש במרחב ישראלי. בעיר ישראלית. בנוף ישראלי. רק דבר אחד ברור לצופה: החיילים המוצגים בסרט הם חיילי צה"ל, דוברי עברית. הם ישראלים. הם ישראל.
מה שמסביר אולי את הצלחתו של "פוקסטרוט" בפסטיבל בינלאומי חשוב כמו ונציה. רוב גדול, כמעט מאה אחוז, של הסרטים המופקים היום בארצות אירופה הם חסרי משמעות. קח סרט ותכתוב מלמעלה - "ישראל". כבר הפקת משמעות. יצרת משקל. וזה מבליט את "פוקסטרוט" כנראה מהרוב הגדול של סרטי הפסטיבלים באירופה. כמה טוב שיש את הישראלים האלה. שאפשר להטיף להם ולהציג אותם כסמלים חיים של רוע.
הסרט אכן עמוס לעייפה בסימבוליזמים. שם הסרט עצמו אומר לצופה שמדובר במסכת של מעגלים. "חוזרים תמיד למשבצת הראשונה", כפי שמסביר ליאור אשכנזי בסצנת הסיום, היחידה הטובה בסרט. כלומר, מדובר במחשבה שטחית ושקופה כמו יריעת פלסטיק. אני לא מתכוון לפגוע בבוני גינצבורג, אבל הסרט מזכיר את ניתוחי המצבים הטקטיים שלו על המגרש הירוק לפני עוד משחק כדורגל גדול. עוד עיגול ועוד מעגל, ועוד תנועה שתחזור ותביא בסוף לתוצאה המקווה.
מעגליות גורלית מאפיינת סרטי פילם נואר. מה שחסר למעגליות האינסופית של סמואל מעוז (כפי שהוא כותב את עצמו בקרדיטים) זה קצת עומק של פיוט, או כמה קומות של תחושת שגב פיוטית. הזוועה של הסרט מתחילה בשמו. "פוקסטרוט" זה לא דימוי שמעורר הד בעולם המושגים הישראלי. זה דימוי אירופי.
יש בסרט שורש גרמני בדמות אם זקנה שעונה בגרמנית כשמדברים אליה בעברית. ויש שם מעשה פשע נורא, שהיהודים מכסים עליו באופן מאוד סמלי כדי להסתיר אותו. אבל כמובן שהבמאי עוזר לקהל לפקוח את עיניו. היהודים קוברים מכוניות מלאות בערבים מתים כמעשה שגרה, יש לזה נוהל (אחד השקרים הגדולים בסרט). אבל הצופה הרי אינו חסום עיניים כמו צלב המסקינג טייפ על עיניו של אבי החייל בסרט; כך הוא מופיע בקטע אנימציה אופנתי.
המעניין הוא שבכל זאת, היוצר המודרני עדיין מוצא לנכון לתת הסבר הגיוני מדוע יפתחו ארבעה חיילים ישראלים במחסום באש תופת על מכונית ובה נוסעים ונוסעות מוסלמים מקסימים. למרות שאלו ישראלים, מישהו צריך לחשוב שרימון התגלגל מהמכונית. כשמוסלמים משספים גרונות או מבצעים דריסה של רצח המוני בברצלונה או בירושלים - זה לא מסמל שום דבר. שום רימון אימפריאליסטי לא צריך להתגלגל כדי לגרום לרצח המוני מתוצרת הטרור הג'יהאדיסטי.
לאחרונה פרסם הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר מאמר מכונן במגזין "סיטי ג'ורנל", שבו הציג את האסלאמיזם כקלף האחרון של השמאל במערב. השמאל הבינלאומי הרדיקלי שואף זה כ־100 שנה להרוס את הקפיטליזם, ופירוש הדבר להרוס את המערב והדמוקרטיה. בגלגול הבולשביקי הראשון הוא הטיל את יהבו על הפרולטריון. לאחר שזה הכזיב השקיע בעולם השלישי, אך גם זה בסופו של דבר הכזיב והעדיף בעצמו את כלכלת השוק החופשי - ראה הודו וסין.
האסלאם, נטול כל חזון של שוויון ואנושיות, הוא תקוות השמאל האחרונה להרס המערב והקפיטליזם. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, תקף לאחרונה את רוג'ר ווטרס על ההשוואות שהוא עושה בין ישראל לגרמניה הנאצית. העמדה האנטי־ישראלית הקיצונית של ווטרס, אומר בלייר, היא חלק מחישול "הברית השמאלנית־אסלאמית" והתעצמותה. "אני חושב שעמדותיו של ווטרס מבטאות את הברית הרחבה והמסוכנת הזאת שמאוד מדאיגה אותי... זו בעיה שהולכת ומתפתחת. אין שום דבר מתקדם באידיאולוגיה טוטליטרית".
אז שמוליק, תסתכלי מסביבך. לאן את רצה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו