יורים לעצמם ברגל?

"הואיל ומיליציה מנוהלת היטב היא הכרחית לביטחונה של מדינה חופשית, אין לפגוע בזכות העם לשאת נשק ולהחזיק בו", כך נכתב בתיקון השני לחוקה האמריקנית. התיקון, כשמו כן הוא, נועד לתקן את הנוסח הראשוני של החוקה שהמדינות השונות בארה"ב התבקשו לאשר. הוא נכתב הרבה לפני שהומצא נשק אוטומטי, והרבה לפני שהסוגיה החלה לפלג את אמריקה. 

בסוף המאה ה־18, קצת אחרי שארה"ב הביסה את בריטניה והפכה לעצמאית, היה ברור לכל בר דעת, ללא קשר להשתייכותו הפוליטית, דבר אחד: למצב שהיה קיים בבריטניה, שריכז את הסמכות והכוח בידי שלטון מלוכני או מרכזי, אסור להישנות. 

ולכן, כשאבות האומה כמו בנג'מין פרנקלין, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון התכנסו בפילדלפיה כדי לנסח חוקה (על כל מגרעותיה וההפליות נגד נשים ושחורים), היעד שעמד לנגד עיניהם היה ברור כשמש: להבטיח שהעריצות של המלך ג'ורג' לא תחזור על עצמה בפדרציה שהם יוצרים. 

מסיבה זו, הם הגבילו באופן ניכר את כוחו של הנשיא בענייני פנים וניסחו סעיפים שיבטיחו לו כאב ראש תמידי מול הקונגרס; מסיבה זו הם יצרו מערכת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים, שהיו מהפכניים לתקופתם; ומסיבה זו, בתהליך אשרור החוקה, הוכנס גם תיקון שמבטיח גישה לנשק. אבל למי היא תינתן? וכמה גורפת היא תהיה? זו השאלה שמפלגת את אמריקה גם כיום. ובמיוחד השבוע, אחרי הטבח בלאס וגאס, שבו נרצחו 59 בני אדם.

הבדלים תהומיים בין המדינות

בתקופת ניסוח החוקה היה ברור שיש צורך לשמר את הכוח הצבאי בידי העם, כערובה מרכזית לכך שלא יהיה שלטון טוטליטרי - למשל, זה שרדה בהם מלונדון עד שנת 1776. תומאס ג'פרסון, ללא ספק אחת הדמויות המזוהות ביותר עם רוח התקופה, היה אחד התומכים הגדולים בהחלשת המשטר הריכוזי, גם בסיכון של גלישה לאלימות. "מרידות קטנות פה ושם", אמר פעם, "זה לא נורא כל כך". 

יותר מ־200 שנים לאחר מכן, אמריקה מתחבטת בשאלה כיצד יש ליישם את התיקון הזה. אגב, גם התיקון הראשון לחוקה - שמבטיח חופש עיתונות וחופש ביטוי - לא פעם מאפשר את קיומם של מחזות קשים לצפייה, דוגמת מצעדים ניאו־נאציים והשתלחויות שבכל מקום אחר מובילות לכתב אישום על הסתה. עם זאת, קשה לדמיין שאמריקה אי פעם תבטל את שני התיקונים האלו. 

אבל אם התיקון השני הוא חלק בלתי נפרד מההוויה האמריקנית, מדוע הוא מפלג את אמריקה? הסיבה נעוצה בעיקר בניסוחו המעורפל. החלק הראשון מתייחס למיליציה שמנוהלת היטב; החלק השני אומר שאין למנוע מהעם להחזיק בנשק. מבחינת השמאל, התיקון מאפשר למדינות, כלומר לעם, לייצר מיליציות שיהוו משקל נגד לממשל הפדרלי באמצעות כוחות משלהן (מה שהיום ידוע כמשמר הלאומי של כל מדינה ומדינה, שבדרך כלל אחראי לנהל מצבי חירום והתפרעויות בקנה מידה רחב). מבחינת הימין, התיקון מתייחס לזכותו האישית של האזרח לשאת נשק, לאו דווקא במסגרת של מיליציה. 

בית המשפט העליון בארה"ב נדרש לסוגיה כמה פעמים, ובינתיים הפרשנות של הימין היא שניצחה. אך לצד ההבהרה כי הזכות לשאת נשק שרירה וקיימת מבחינת האזרח הפרטי, קבעו השופטים כי היא אינה "בלתי מוגבלת". במדינות מסוימות בארה"ב אפשר לשאת נשק ותחמושת ולצעוד ברחוב ללא הפרעה, גם בלי רישיון מתאים; במדינות אחרות, מנגד, מותר לשאת נשק רק כשהוא נסתר מהעין (ורק לאחר שעוברים בדיקה דקדקנית). 

אמנם בשנות ה־90 חוקק "חוק בריידי" (בעקבות פציעתו הקשה של ג'יימס בריידי, דוברו של הנשיא רונלד רייגן, בעת ניסיון ההתנקשות בנשיא בשנת 1981), שמחייב לערוך בדיקת רקע למי שמבקש לרכוש נשק. אך החוק תקף רק לגבי מכירות רשמיות בחנויות נשק, או מאנשים שזה משלח ידם. איך יש להתייחס להעברת נשק שלא במסגרת עסקה רשמית, למשל כמתנה מאב לבן? ברמה הפדרלית, אין שום דרך לרסן את התופעה. 

לא זו בלבד, אלא שכל עוד מדובר באזרח אמריקני ללא עבר פלילי, שאינו מסוכן לציבור - אין המדינה יכולה לאסור עליו להחזיק נשק בביתו. אמנם החוק הפדרלי אוסר על אזרחים לשאת נשק אוטומטי, אבל אין שום מניעה להשיג "שפצורים" שיאפשרו להפוך את הנשק לכזה. נראה כי הקרב הגדול הבא בסוגיה יתמקד בפריטים אלה. הנשיא טראמפ כבר הפגין סימנים למוכנות לדבר על שינוי חוקי הנשק, אך ההכרעה לא תלויה בו, אלא בקונגרס. 

יריות במלחמת התרבות

בתוך הוויכוח העז, נראה שרק על דבר אחד אין מחלוקת: ה־NRA - ארגון הרובאים הלאומי, שמתפקד כשדולת מחזיקי הנשק בארה"ב - הצליח לשכנע את הציבור שנשק הוא חלק מההוויה האמריקנית. הוא הצליח לטעת באזרחים חשש כי לאחר שתוגבל החירות לשאת נשק יוגבלו גם חירויות אחרות, ובכך תיסלל הדרך למדרון חלקלק, שיוביל להפיכת ארה"ב למדינת האח הגדול. 

ה־NRA הצליח להחדיר את המסר שלפיו הפתרון לאדם משוגע שנושא נשק, הוא אזרחים רבים בעלי נשק שיוכלו להגן על עצמם ממשוגעים. כמובן, לא תמיד המסקנה הזו נכונה. "הרבה אמריקנים מאמינים שאם יהיו יותר כלי נשק במרחב הציבורי, הביטחון הכללי יגבר והפשע יירד", נכתב לאחרונה באתר "פוליטיקו", "וזאת אף שמחקרים מראים כי דווקא במקומות שבהם חוקי הנשק מחמירים פחות, שיעור הרציחות נשאר כפי שהוא".

בסופו של יום, כמו כל דבר באמריקה של ימינו, מדובר בחלק ממלחמת התרבות הפנימית: בין העירוניים בחופים, שמבחינתם נשק הוא מתכון לאלימות, לבין הכפריים במדינות הדרום, שרואים בנשק כלי הכרחי להגנה וחלק ממורשת הציד שלאורה חונכו; בין הליברלים, שמאמינים שזמינות גדולה של נשק תוביל בהכרח ליותר מקרי אלימות, לבין השמרנים, שמאמינים כי היעדר אכיפה מרתיעה מוביל לאלימות חוזרת ונשנית בקרב עבריינים. 

אפשר להמר בזהירות שגם לאחר הטבח בלאס וגאס, שכבר נכנס להיסטוריה כאירוע הירי הקטלני ביותר בתולדות ארה"ב המודרנית, אמריקה לא צפויה להפנות עורף למורשת שלה כאומה של כלי נשק. כפי שקרה לאחר מקרי טבח אחרים - בהתלבטות בין רגולציה מחמירה על נשק לבין חופש לאזרח, רוב ברור בארה"ב יבחר באופציה השנייה. החשדנות כלפי המשטר היא חלק מהנפש האמריקנית, והיא חוצה מגזרים. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו