המלחמה באוקראינה: לפיד נצמד לקו המערבי, נתניהו מתרחק

הסמליות הזו חוזרת על עצמה מדי שנה. בשבוע החשוב ביותר של האו"ם לא יכולים אלפי המשתתפים בעצרת הכללית לגשת אל הכתובת התנ"כית, החקוקה באנגלית מול בניין הזכוכית. מטעמי אבטחה נחסמת הגישה אל קיר הבטון שעליו נחרט "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא יִלְמדו עוד מלחמה".

האו"ם מחמיץ את ייעודו למנוע מלחמות, ואין בכך חדש. בעצם הימים האלה חיזבאללה מתעלל למשל בחיילי יוניפי"ל, שאמורים למנוע ממנו לאגור נשק בדרום לבנון. ישראל וידידותיה בבניין אמנם מקשיחות את כתב המנדט של יוניפי"ל מטעם האו"ם. אבל המלל האינסופי נותר על רצפת האולם הירוק. אין לו משמעות בשטח.

בימים האלה, כשיהודים מתפללים בבתי הכנסיות "ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום", מגיעים לבירה הלא רשמית של העולם ראשי אותן מדינות כדי להשתתף בעצרת. השדרה הראשונה מתמלאת בתלבושות ססגוניות של פמליות מכל רחבי העולם. שיירות של מנהיגים צופרים ללא הרף, כדי לפלס דרך בתנועה הפקוקה גם כך. הנה מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, מגיח ממכוניתו השחורה בשדרה השלישית. העוברים ושבים שבוהים בשיירה לא מזהים אותו. רחוב אחד הלאה משם מתכנסים עשרות איראנים גולים להפגנה מול מלונו של הנשיא האיראני. "ראיסי רוצח", הם צועקים.

שני נעלמים

ממגדל בבל המודרני הזה אמורה היתה לצאת בשורת השלום לעולם כולו. בפועל, הכישלון שמלווה את האו"ם מאז היווסדו זועק כפליים בתשפ"ב/2022. כי העצרת הכללית ה־77 עמדה השנה בעיקר בסימן המלחמה הנוספת שהאו"ם לא מנע - זו שפוטין פתח בה בפברואר האחרון.

הנשיא הרוסי לא הגיע לניו יורק. לו היה בא, ברור שהיו נערכות נגדו הפגנות ענק. גם זלנסקי נעדר. יש לו מדינה להגן עליה. במקום לנכוח פיזית שיגר לעצרת נאום מוקלט - אירוע תקדימי בהיסטוריה של המוסד.

גם בלי שנכחו, השניים היו הציר המְסדֵר שעליו נסבו הנאומים. ההשפעה הברורה והמשמעותית ביותר של המלחמה היא הציר שמתחיל להיבנות בין רוסיה, סין ואיראן והגרורות שיש לכל אחת מהן. מעניין בהקשר זה שגם נשיא סין, שִי ג'ינפינג, לא בא השנה לעצרת. מאידך, שִי, פוטין וגם ראיסי, כן השתתפו בשבוע שעבר במפגש ראשי המדינות של "ארגון שנחאי" בסמרקנד שבאוזבקיסטן.

בשעה שרוסיה מנסה לשרוד את המלחמה שבה פתחה, המערב מנקה חלודה ומפתח שרירים לקראת יום פקודה. ארה"ב ואירופה מעצבות מחדש את מערך מקורות האנרגיה שלהן. גרמניה ומדינות אחרות באירופה משקמות את כוחן הצבאי בסכומים דמיוניים (100 מיליארד יורו בגרמניה לבדה). גם ממשלות שמאל ביבשת מבינות שהאמונה כאילו מלחמה היא דבר שחלף מן העולם, היתה תלושה מהמציאות.

בעולם שמסדר מחדש את הגיאו־פוליטיקה שלו, גם ישראל צריכה למקם את עצמה. אך כאן פעורה תהום שלא מדברים בה, בין המחנות הפוליטיים בישראל. בשבעת החודשים שחלפו מאז פלש פוטין לאוקראינה, ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, לא אמר מילה אחת בגנותו של הנשיא הרוסי או מהלכיו. אין פה מקריות. התפיסה של חוגי נתניהו היא שגם האינטרסים הישראליים, אבל גם הצדק במידה מסוימת, צריכים להשאיר את ישראל על הגדר.

כן, בשעה שכל העולם המערבי מתייחס למהלכי פוטין כהקדמה למלחמת עולם שלישית, ובה פוטין בתפקיד היטלר כמובן, יש בסביבת ראש הממשלה לשעבר מי שמבינים ואפילו קצת מצדיקים את מהלכיו של הנשיא הרוסי.

כלומר, מובן שהיציאה למלחמה כוללת מצד פוטין היתה הגזמה. על אחת כמה וכמה פשעי המלחמה הנוראיים שבוצעו על ידי חייליו. אבל מקומו של הגינוי בחדרים סגורים בלבד. פעם אחת, משום שלישראל מגוון אינטרסים מול רוסיה: חופש הפעולה בסוריה, שלומה של הקהילה היהודית ברוסיה, אי־דחיקתה של מוסקבה לזרועות טהרן, החוב הגדול של ישראל לפוטין על החזרת עצמותיו של זכריה באומל תוך סיכון חייליו, וגם - כפי שקרה בשלהי כהונת אובמה - תרחיש קיצון שבו ישראל צריכה הגנה רוסית במועצת הביטחון של האו"ם מפני נשיא אמריקני שלא ממש אוהד אותה.

פעם שנייה, שאלת "הצדק", ככל שיש כזה בפוליטיקה בינלאומית. בצד של נתניהו מבינים את הרציונל של הנשיא הרוסי, שהזהיר פעמים רבות את המערב מפני שילוב אוקראינה בנאט"ו. בעיניו של הנשיא הרוסי, חברות אוקראינה בנאט"ו היא סכנה קיומית למדינתו, בערך כמו שפעילות איראן בסוריה היא סכנה חמורה ביותר עבורנו.

פוטין לא יכול לסבול את המחשבה שרעיונות חדשניים כמו דמוקרטיה וחופש ביטוי ילבלבו אצל שכנתו. לכן התריע פעם ועוד פעם בפני נשיאים אמריקנים שלא לעשות את הצעד. בניגוד לקודמיו, ביידן התעלם ונתן לנאט"ו אור ירוק לצרף את זלנסקי. לפוטין, בראייתו, לא היתה ברירה. כלומר ביידן היה צודק אבל לא חכם, שכן לא הבין כי בכך ניתן האות למלחמה שהשפעותיה כלל עולמיות.

מי צודק ומי חכם?

מי שכן הבין זאת הוא יו"ר האופוזיציה, שבשל כל הסיבות הללו שותק בנוגע למלחמה. מאידך, כרה"מ, אם אכן ינצח את הבחירות, נתניהו יודע שייאלץ לרדת מהגדר. נאמן לתפיסה הנ"ל, נתניהו רוצה לנקוט עמדה ניטרלית ואפילו אוהדת מה לרוסים. לכן בסקר שערך ביום רביעי בבוקר, נתניהו בדק איך יגיב הציבור בארץ לעמדה בלתי שגרתית שכזו.

"האם את/ה מסכים/ה או לא מסכים/ה לכך שבנימין נתניהו יקרא להפסקת אש בין רוסיה לאוקראינה, ויבקש שאוקראינה תתחיל משא ומתן לשלום עם רוסיה?", היתה אחת מהשאלות שנבדקו. רוח הדברים ברורה: נתניהו, שביקר באוקראינה ב־2019 רק אחרי תחנונים רבים של זלנסקי, מטיל על הנשיא האוקראיני, ולא על פוטין, את נטל הנכונות לפתוח במו"מ.

בהיפוך מוחלט לתפיסה זו, לראש הממשלה הנוכחי אין ספק היכן הוא ממקם את ישראל. כשר חוץ, לפיד גינה כזכור את רוסיה. "צריך להיות בצד הנכון של ההיסטוריה", נימק את יישור הקו שלו עם המערב. בעיניו, ישראל היא חלק בלתי נפרד מגוש המדינות המערבי־ליברלי. לשיטתו, ישראל יכולה להאמין ולסמוך רק על מדינות ששוקלות שיקולים מוסריים - מה שאין כן בעיני נתניהו. בעולם שבו המוסדות הבינלאומיים, ובראשם האו"ם, לא מסוגלים לשמור על השלום או המוסר, "החזק שורד" וישראל אינה יכולה להסתמך על אירופה, שאנטישמיות עדיין זורמת בעורקיה. ישראל, לתפיסתו, ניצבת על מפת העולם כאי מזרח־מערבי. בין שתי הגישות האלה, יכריע הבוחר ב־ז' בחשוון.