הבדואים בדרך לקלפי: בין מנסור עבאס למחמוד עבאס

"תראה, בפעם הקודמת הצבענו לרע"מ, אבל הם לא עזרו לנו בכלל".

30 המיליארד שרע"מ השיגו לא מספיקים כדי להגיד שהמפלגות הערביות דואגות לצרכים של ערביי ישראל?
"של ערביי ישראל - כן, של הבדואים - לא. אנחנו בדואים, וזה לא אותו הדבר. יש לנו בעיות אחרות. תראה כמה חברי הכנסת הערבים מדברים על הפלשתינים. מה אכפת לי מהם? הם לא מעניינים אותנו. אנחנו ישראלים, רוצים לחיות טוב כאן בישראל, לא בפלשתין".

אתם בטוחים שאתם רוצים להישאר אנונימיים? אם אכתוב את מה שאתם אומרים, יגידו שהמצאתי אתכם.
הם צוחקים. "כן, אבל אם תכתוב את השם שלנו... עדיף שלא".

מוצ"ש, תחנת דלק ביציאה הצפונית מבאר שבע. אורות הניאון משתקפים על חלונות המכונית המושחרים. חבורת האנונימיים הגיעה לכאן כל הדרך מ"הפזורה", שם כללי, מהחיים לצד הכביש ההוא. כובעי מצחייה לסטייל, חולצות כהות מהודקות ומוכנות להרפתקאות. מרחוק הזקן המטופח משווה להם מראה היפסטרי. מקרוב חסרונו של השפם מבהיר מי האחראי האמיתי לעיצוב שיער הפנים שלהם.

הם בתחילת שנות ה־20 לחייהם, שותים הפוך ואמריקנו בזמן שהם חוקרים את העולם דרך מסכים ניידים. מדי פעם הם מרימים את הראש מהמסך, משתפים אחד את השני בקטעי וידאו שצאו בטיקטוק. לעיתים הם פורצים בצחוק גדול, בין לבין השיחה גולשת ביניהם. השפה אחרת, אבל העברית כבר משורבבת בה, בכל משפט שני היא מבליחה לרגע. תנועות הגוף טיפה שונות, אבל הם בני הזמן והמקום כמו שאר החלקים של החברה הישראלית שיושבים לצידם בארומה ונפרדים מסוף השבוע.

אני ניגש אליהם. הם מוכנים לדבר, אבל בתנאים שלהם. אפשר להבין אותם. לא קל לדבר בחברה סגורה שבה האח הגדול משגיח. כשאני תוהה מה השיקולים שלפיהם הם מחליטים למי להצביע, מבהיר א': "אני צעיר. אני רוצה להתחתן, לבנות בית, אבל אני גר בפזורה ואני לא יכול שיהיה לי בית. אז אני רוצה להצביע למי שיגיד לי שידאגו שיהיו לי תשתיות של מים וחשמל לבנות בית, למצוא עבודה טובה ולגדל ילדים".

וכמה ילדים אתה רוצה?
"אני?" מחייך א' מופתע מעצם השאלה. "לא הרבה, לא הרבה, ארבעה-חמישה".

"אל תקשיב לו", צוחק אחד מחבריו, "אשתו תקבע!"

א' מנפנף בביטול. "ארבעה-חמישה ילדים, אבל אני לא יכול את זה, כי אין לי כאן איך לבנות בית. מה יש לי פה? מה אני יכול לעשות? להיות מתדלק ולגור בפזורה עד שאבנה בית משלי ואז המינהל יהרסו לי אותו בכל כמה חודשים? חאלס, נמאס, כמה אפשר? רוצים לחיות כמו כולם בישראל. רוצים שיהיה 'ארומה' גם בפזורה".

"תכתוב, אני בוחר לפי מי שיטפל ביוקר המחיה", מפתיע ג' מירכתי השולחן.

למה?
"כי הכל יקר פה, הכל אחי. אני רואה באינטרנט כמה דברים עולים במקומות אחרים, וואלה, ישראל הכי יקר, אחי. אי אפשר להרוויח למטה־למטה והמחירים רק למעלה. בן אדם לא צריך רק אוכל, מקלחת ומיטה, הוא צריך אייפון וצריך מכונית, וזה לא בשביל להראות 'יש לי!' היום הכל באינטרנט. אני רוצה לקנות אוכל, אומרים לך, קודם תיכנס לאינטרנט, אני רוצה לנסוע לקנדה, אומרים לך תיכנס לאינטרנט. אני, בשביל אינטרנט, צריך לצאת מהבית, לעלות על הגבעה ולהתפלל שאולי ייצא לי קצת אינטרנט. אתה מבין שאם אני רוצה לעשות זום מהבית, אני לא יכול?"

לא קל לפענח את החברה הבדואית בישראל. בחלק מהשיחות נדמה שהתשובות מתאימות עצמן לשואל. לכאורה החבורה מהפזורה מייצגת את "הבדואים החדשים". ילדי המילניום הנוכחי. מבינים במותגים, מחוברים לאינטרנט. אך בסוף הערב בבית הקפה רובם חוזרים לפזורה, ארץ זרה ומוזרה שבה החוק הוא מדבר והסדר הוא סופה. ועם כל החיבור לסרטוני הטיקטוק, חלקם חיים בבתים עם מכל מים שלפעמים ריק, וחשמל שמגיע מהשמש, אבל לא תמיד מספיק גם למזגן ולמקרר בימים חמים, כפי שהם מספרים.

אגדת אל־ח'רומי

300 אלף בדואים יש בנגב, מתוכם פחות מחצי - 141 אלף - הם בעלי זכות בחירה. המספר הזה גדל מבחירות לבחירות, כשהצעירים והצעירות מצטרפים למאגר. אם כל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים כרגע לכנסת, היו לחברה הבדואים קרוב לארבעה מנדטים. אך שיעור המצביעים בפועל קטן בהרבה מהממוצע הארצי בבחירות 2021, שעמד על 67 אחוזים. ואם בחברה הערבית נרשם שפל חסר תקדים של 44.6 אחוזים, אצל הבדואים הוא עומד על 42 אחוזים בלבד.

הסבר אפשרי למספר הנמוך ניתן למצוא בדברים שאומר לי סעיד אבו עסא, מנהל מכון שטיפת המכוניות "הדקל" באזור המוסכים של באר שבע. בן 33, אב לשניים וחי ב"פזורת כביש דימונה", כפי שהוא מגדיר את יישובו.

"וואלה לא מצביע! אני מיואש. אני חי בפזורה, אין לי תקווה. מאז שהכרתי את העולם שמעתי שיקדמו את הפזורה, ואני חי בה הרבה שנים ורק אומרים ומדברים".

אבל הנה, מקימים כפר חדש - חאשם זנה, על כביש דימונה־באר שבע, אתה לא רואה את השינויים שעושים בשנה האחרונה?
"אני רואה, אבל זה בקושי אחוז אחד ממה שצריך. תגיד, מושב - איך מקימים? למה זה קל וכפר בדואי חדש אי אפשר? כמה שנים אתה נוסע על כביש באר שבע־דימונה? למה שבמקום כל הבלאגן הזה לא יהיו שם כפרים יפים? שהכל יהיה מסודר? למה אי אפשר? אני גדלתי ככה בפזורה, בלי תשתיות, בלי חשמל ובלי מים, אבל גם הילדה שלי? כמה אפשר? הילדה שלי עכשיו בגן, ואני דואג לה בבוקר או בערב, כי אין הסעה. אומרים לך במועצה 'לגנים לא מגיעה הסעות!' אני מכיתה א' ועד כיתה ט' הלכתי שלושה קילומטר, בכל בוקר, עד לכביש ומשם אוטובוס! אבל עכשיו גם הילדה שלי? היא לא תחיה את החיים שלי".

אבל בסוף, אחרי שאתה אומר את כל הדברים הקשים האלה, כשמגיע הרגע שלך להשפיע על החיים שלך כאזרח המדינה, אתה אומר - אני לא מצביע - מיואש מהכל.
"בעבר הצבעתי לאל־ח'רומי, תמכתי בו. אם הוא היה - הייתי מצביע לו. אבל בפעמים הקודמות שהצבעתי, לא קיבלתי כלום".

הצבעת לאל־ח'רומי בגלל שהוא בדואי?
"בגלל שהוא עשה בשביל הבדואים, אבל היום שום מפלגה לא מייצגת אותי".

ואם היתה מפלגה בדואית?
"ברור שהייתי תומך בה. אני רוצה שהערבים יתקדמו, אבל את הבדואים צריך לקדם יותר. אני לא רואה את הח"כים הערבים מגיעים כשיש הריסת בתים או כשיש בעיות בפזורה. ותשים לב אדוני, אם לא היו בדואים - לא היה נגב".

ג'יהאד נכנס אל המשרד, מקשיב לשיחה, ורגע לפני שיוצא הוא זורק את הרפליקה המפורסמת "רק ביבי!", ומחייך בתקווה שאבין את הרפרנס.

וחוץ משחר חסון, מה השיקול שלך להצביע עבור נתניהו?
"אחי, זה יוקר המחיה. תראה מה הביאו עלינו השניים האלה, בנט ולפיד, בשנה האחרונה. איך אפשר לחיות ככה? מה זה? הם מבינים כמה קשה לחיות פה עכשיו?"

סעיד מוסיף: "אנשים צעירים היום, איך יחיו ככה? מי יכול לחיות עם כאלה מחירים? היום אין לצעירים מה לחלום על משפחה, בית או לקנות מגרש, הכל יקר כל כך. אחי, שברו להם את החלומות. איך הצעירים לא יהיו מיואשים? איך?"

השבט יאמר את דברו

"מאז ומתמיד הבדואים תפסו את עצמם כאוכלוסייה נפרדת מהערבים בארץ ישראל", אומר לי פרופ' (אמריטוס) גדעון קרסל, חוקר החברה הבדואית מהמכון לחקר המדבר בבן־גוריון. "ראה לדוגמה במלחמת העולם הראשונה, העות'מאנים היו במתקפה עם הגרמנים וניסו להגיע לסואץ. הם נהדפו, ובדרך חזרה הבדואים זינבו בהם ולקחו להם נשק וכך הפכו למיליציות מקומיות. תזכור - שבט זה תמיד מיליציה. השלטון השבטי שונה מהשלטון העירוני. ההפרדה הזו יצרה מצב שבו לפני 48' היה קשר אהבה בדואי־יהודי, היתה שפה משותפת, ובתקופת הפרעות בחברון הבדואים נקטו את הצד של היהודים. חלק מהבדואים אף עמדו עם היהודים אל מול צבאות ערב, וזאת בעיקר מפני שלבדואים לא היה שיקול לאומי־ערבי, אלא שיקול שבטי".

אז למה לא הושיבו אותם ביישובי קבע בקום המדינה והפכו אותם לחלק מהחברה הישראלית?
"חלק הושיבו, חלק מהם לא רצה להתיישב כי זה דרש מהם שינוי מקצוע, והם רצו להישאר שבטים נודדים רועי צאן. כמו כן, כשהם מתיישבים בערים, הערים שלהם נבנות על פי המודל השבטי. כלומר שלא כמו בערים המערביות, העיר המזרח־תיכונית בנויה על בסיס החמאל וכל חמולה גרה לעצמה, וכשבנו את עיירות הבדואים לא בנו לפי ההון אלא לפי השיוך. כלומר, העשיר והעני, אם יש להם סבא משותף, גרים זה ליד זה. כך הם גם מגיעים להרוג אחד את השני בגלל המבנה השבטי. הערים שבהן הבדואים יושבים - לא רק שלא מפרקות את המבנה השבטי, הן מעצימות אותו. הרבה פעמים קראו לי לעשות סולחות. כתבתי ספר על ריבי דם ואיך לפתור אותם".

אז לבדואים יש מאפייני הצבעה שבטיים מאז קום המדינה.
"בוודאי. עדיין, בחירות דמוקרטיות אינן שכיחות ברחבי האזור ומעולם לא היו. למרות שבאותה התקופה הבדואים היו חילונים לגמרי, שותים אלכוהול, הנשים לא היו רעולות. יש אלפי בדואים בשירות צה"ל. היו מי שדחקו אותם להיות מזוהים עם המפלגות הערביות, יהודים בעיקר. לאורך השנים המצב הזה השתנה. יש תהליך של התאסלמות וחיבור לפאן־ערביות. עם זאת, תחושת הזהות הישראלית משותפת לרובם".

רע"מ עדיין חזקה

בכל השיחות עם הבוחרים הבדואים הצעירים עומדים ברקע המתח ומורכבות היחסים שבין החברה הבדואית בנגב לבין החברה הערבית בישראל. ד"ר שמעון עוז, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן, חוקר פוליטיקה ושינוי חברתי אצל ערביי הנגב.

"כשאתה הולך ושואל את המתדלק בתחנת הדלק, הוא יגיד לך אני רוצה לחיות, לבנות את הבית שלי, ומה שהכי מפריע זה שהמדינה לא מכירה בי, וגם מאוד־מאוד מפריעות הריסות הבתים וכו'. אבל אם עיתונאי ערבי ישאל הוא יגלה, במיוחד אצל משכילים, שזה ממש לא מתמצה בזה. אצלם הלאומיות הפלשתינית היא הבון טון, והם ממש לא מתביישים ולא מסתירים את זה. ככל שעולה רמת ההשכלה, כך גם ההתנגדות לציונות יותר בוטה ומנומקת".

זו תופעה חדשה יחסית?
"הלאומיות הפלשתינית חדרה אל ערביי הנגב כבר בשנות ה־30 של המאה הקודמת, בתקופת המרד הערבי, והיא הלכה וגברה לקראת 48'. ההתנגדות שלהם לכוחות היהודיים היתה גם הסיבה לעזיבה של רבים מהשבטים את הנגב, לאחר שהתברר שצה"ל מנצח. בתרבות הבדואית, אם הפסדת במערכה, כדאי שתעזוב את האזור כי אתה צפוי לנקמה. מזה הם חששו. בהמשך, בגלל שעד שנות ה־70 לא היה תיכון ערבי בנגב, נערים שהגיעו לגיל המתאים, בעיקר בני שייח'ים ונכבדים, נאלצו לצאת ללמוד בצפון ובמרכז. חלק מהם הגיע לכפר קאסם שנים ספורות לאחר הטבח שהיה שם ב־56', והתחילו לספוג את הרעיונות של ג'מאל עבד אל־נאצר על פאן־ערביות ולאומיות. אותו דבר קרה גם בנצרת, שהיתה אז בירת הלאומיות הערבית בארץ. כשהם חזרו לנגב, הם הנחילו את הרעיונות הללו לסביבה שלהם, שראתה בהם בני סמכא ומשכילים".

זו מגמה שהמדינה היתה מודעת לה?
"ב־69', בבחירות לכנסת השביעית, רק"ח הכפילה את כוחה בקרב ערביי הנגב. מי שהיה אז יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים ואמון על נושא הבדואים בנגב, שמואל טולידאנו, החליט להקים מעין 'ישות בדואית' כדי לעצור את הסחף לכיוון הלאומי־ערבי שרק"ח ייצגה, ולבדל את הבדואים מיתר ערביי המדינה. כלומר, להחיל על הבדואים את הדגם שהמדינה כוננה מול הדרוזים בגליל בשנות ה־50. בין היתר, היתה הנעה מחדש של פרויקט העיור בנגב, שנקלע אז לקשיים בגלל התנגדות הבדואים. מי שכן התחיל לאכלס את העיירות שתכננה אז המדינה היו בעיקר בדואים פלאחים כלומר, איכרים ממוצא מצרי שנספחו אל שבטי הבדואים והיו בדרך כלל חסרי קרקעות ובעלי מעמד חברתי נחות, בראייתם של הבדואים".

איך טולידאנו יצר שיתוף פעולה עם הבדואים?
"הכלי העיקרי היה להקים עבורם מפלגה שתהיה קשורה במערך, מפלגת לוויין. ואכן, בבחירות של 73' המפלגה הזו - הרשימה הערבית לבדואים ולכפריים בראשותו של השייח' חמאד אבו רביעה, הצליחה להיכנס לכנסת. אז ציפו מעצבי המדיניות מהשייח' חמאד להתחיל לסייע בקידום המטרות של המדינה בקרב הבדואים בנגב. אלא שבתחילת 74' נפל דבר - תביעת בעלות ראשונה שמגישים בדואים על קרקעות בנגב נדחתה מכל וכל בידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע. הבדואים הבינו שמדובר בפסיקה עקרונית, ופנו לטולידאנו כדי שיעזור להם לצאת מהסבך המשפטי. הפתרון של טולידאנו היה הקמתה של ועדה שתציע פשרה בשאלת הקרקעות. הוועדה הזו, ועדת אלבק, הציגה את המלצותיה ב־75', אבל הבדואים טענו שמדובר בלעג לרש והתנגדו להן בתוקף. מי שארגן את ההתנגדות הזו היה לא אחר מאשר השייח' חמאד, שכאמור שימש אז חבר כנסת מכהן".

כלומר, מי שהיה אמור לקדם את האינטרסים של המדינה אצל הבדואים בנגב, פעל נגדם?
"כי כל כמה שהוא היה פרגמטי, הוא לא ראה בעצמו רק מנהיג בדואי מקומי, אלא מנהיג ערבי כללי במדינה והחזיק בתפיסה לאומית מתאימה. לצידו עלו בשנות ה־70 מנהיגים צעירים שהיו הרבה יותר לעומתיים ובוטים ממנו. הם היו הראשונים לדור 'הגוו הזקוף'. הם לא רק קראו תיגר על המדינה, אלא גם על השייח'ים ובכללם חמאד עצמו. הם טענו נגדם שהם לא מבינים דמוקרטיה מהי, שהם משתפים פעולה עם הממסד, וביקשו להחליף אותם כמנהיגי הציבור הערבי בנגב. ב־12 בינואר 1981 השייח' חמאד נרצח. את החלל המנהיגותי שהוא הותיר מילאו אותם צעירים תקיפים, שהלכו והגבירו את הטון נגד המדינה והרחיבו אט־אט את מוטת ההשפעה הפוליטית שלהם. לאורך שנות ה־80 היתה עלייה בתמיכה של ערביי הנגב במפלגות ערביות־לאומיות".

איך אנחנו מגיעים מהם לסעיד אל־ח'רומי שמת השנה, ולרע"מ?
"בשנת 88' עבד אל־והאב דראושה פרש ממפלגת העבודה במחאה על המדיניות כלפי הפלשתינים באינתיפאדה הראשונה והקים את "המפלגה הדמוקרטית הערבית" (מד"ע). הנציג של המפלגה הזו בקרב ערביי הנגב היה טלב א־סאנע, עורך דין צעיר אז שגדל על ברכי הלאומיות הערבית. א־סאנע עבר ממש אוהל־אוהל, משפחה־משפחה, ושכנע לתמוך במפלגה החדשה. בבחירות מד"ע זכתה לתמיכה רחבה, ולמעשה בפעם הראשונה מאז קום המדינה התמיכה של הבדואים בנגב במפלגות לאומיות־פלשתיניות עלה על התמיכה שלהם במפלגות יהודיות־ציוניות.

למעט תיקון מלאכותי קטן בבחירות של 92', המגמה הזו נמשכת עד היום, ובבחירות האחרונות הגענו למצב ש־90 אחוזים מהמצביעים הערבים בנגב תומכים במפלגות מהסוג הזה, 75 אחוזים ברע"מ ו־15 אחוזים ברשימה המשותפת. הסיבה לנטייה המשמעותית לכיוונה של רע"מ דווקא, היא שהחל מאמצע שנות ה־80 התנועה האסלאמית נכנסה אל הבדואים בנגב והיטיבה למלא את החלל שהמדינה הותירה אצלם, בעיקר בנושאי סעד ורווחה".

אז איך אתה מסביר את התנהלותו של אל־ח'רומי מרע"מ, שהקפיד לתלות דגל ישראל כמנהל מתנ"ס?
"אל־ח'רומי מעולם לא היה ציוני ולא חצי ציוני ולא שום דבר בכיוון הזה. אם הוא תלה דגל ישראל, בעיניי זה לא היה אמיתי אלא כנראה בא לשרת אינטרס מסוים שהיה לו בזמנו. אין ספק שכחבר כנסת הוא קידם את העניין הבדואי באופן משמעותי, ולא במקרה הוא הפך דמות נערצת ומודל לחיקוי אחרי מותו הפתאומי לפני כשנה. תראה, גם אם מניפים פה ושם דגל ישראל, זה נועד לשרת מטרה נקודתית או שזה נעשה בידי גורמים שמשקלם הפוליטי הוא שולי.

"אין כל ספק לגבי הדומיננטיות של הלאומיות הפלשתינית בקרב ערביי הנגב כיום. מעבר לכל הסיבות שמנינו, חשוב מאוד גם להזכיר את הנושא של קשרי המשפחה עם תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. בקרב ערביי הנגב הקשרים הללו הרבה יותר נפוצים מאשר בקרב האזרחים הערבים האחרים במדינה, ויש לכך ביטויים פוליטיים מובהקים".

כלומר, אתה לא צופה שינוי בדפוסי ההצבעה של הבדואים הצעירים, אף שהם מרגישים שהמפלגות הערביות לא מייצגות אותם ולא נותנות מענה לבעיותיהם?
"אכן, יש אצלם ביקורת מסוימת כלפי המפלגות הללו, אבל אי אפשר לטעון שהן לא מייצגות אותם. למשל, לפני כמה חודשים היתה כוונה להקים רשימה בדואית־נגבית לקראת הבחירות הקרובות, אבל עובדה שזה לא יצא לפועל. הדומיננטיות של רע"מ ושל המשותפת ככל הנראה תימשך גם בבחירות הקרובות".

מפלגה בהרצה

בחזרה למפגש צעירים אנונימיים בתחנת הדלק.

אתם כבר יודעים למי תצביעו בבחירות הקרובות?
"האמת? וואלה לא יודע", עונה מ', "אני מיואש מכל המפלגות. בסוף רע"מ היו שנה בממשלה ולא עשו כלום למעננו, לא הרגשנו שמשהו טוב קרה כאן".

ואם תוקם מפלגה בדואית, אתם תצביעו לה? לא יפריע לכם שבראשה יעמוד מישהו משבט אחר, למשל משבט אל־עזאזמה?
"בטח שנצביע עבורה. אם זה בפוליטיקה הארצית, לא מפריע לי מאיזה שבט הוא. קודם אנחנו רוצים שיפתרו את הבעיה הבדואית של כולנו, אחרי זה כבר נריב בתוכנו".

"את המפלגה הבדואית 'עתיד הנגב' שקלנו להקים בדיוק מהסיבות שאומרים לך הצעירים הבדואים", אומר איברהים לי נסארה, "הרגשנו שהמפלגות הערביות לא מייצגות אותנו לגמרי".

נסארה הצטרף ליוזם המפלגה טלאל אל־קרנאוי, ראש עיריית רהט לשעבר, ולנאיף אבו עראר, ראש מועצת ערערה, שמרחיב: "את המפלגה הקמנו לאחר פטירתו של סעיד אל־ח'רומי. יש איזושהי אכזבה מהמפלגות הערביות. הקמנו את המפלגה כדי שתטפל בבעיות שיש בנגב. ברור שהמפלגה לא תרוץ לכנסת לבד, אלא עם שילוב של מפלגה אחרת. לא נראה לי שהפעם נרוץ, מכיוון שקודם כל לציבור נמאס להיות במשחק הזה של הבחירות, וגם אנשים הפסיקו להאמין למפלגות. האזרח הפשוט לא מאמין לאף מפלגה ולא רוצה להצביע".

לפי מספר הבוחרים הפוטנציאלי, יש לבדואים 3.5 מנדטים פוטנציאליים. אתם לא רצים בגלל שכרגע אין לכם ארבעה כדי לעבור את אחוז החסימה?
"איפה ארבעה מנדטים?! שיעורי ההצבעה נמוכים. בבחירות הקודמות היו 42 אחוז, ועכשיו מדברים על 32 אחוז בבחירות הקרובות. אנשים מאוכזבים, נמאס להם מכל השקרים".

זאת למרות העובדה שרע"מ העבירה סכום של כ־30 מיליארד שקלים לחברה הערבית?
"תגיד לי אתה, ראית את הכסף הזה?"

לא. רק שמעתי שהוא יועבר.
"אז גם אני 'רק שמעתי' על ה־30 מיליארד. אני בעד הדרך שבה נוהג מנסור עבאס, להיות בקואליציה ולדאוג לציבור הערבי ולפתור את הבעיות בנגב, אבל עבאס לא יכול לגמור את זה בתקופה קצרה, שום מפלגה לא יכולה לפתור בעיות שהצטברו במשך 75 שנה. אנשים מאוכזבים. חושבים שזה הכל ללחוץ על כפתור, לכן הציבור מאוכזב. אבל דרוש אומץ, ולא רק לדבר על הסדרת הקרקעות.

"בוא נדבר על הריסת הבתים. בכל בוקר שהשמש זורחת טרקטורים הורסים בתים, בוא נדבר על האלימות בחברה הערבית - כמה נרצחים. אז יש דברים יותר חשובים מהסדרי קרקעות, וזה שלא נותנים לאנשים פתרון אלא הורסים להם את הבית. תחשוב על הילדים האלה שרואים את הבית שלהם נהרס, שנשארים מתחת לכיפת השמיים. אילו זיכרונות יישארו לו מזה בעוד עשר, 20 שנה? איך הוא יראה את המדינה, איך הוא ירגיש שהוא חלק ממנה?".