למה התקשורת אוהבת את הקיצוניים?

שליח מלך ירדן, השייח' הנכבד טראד אלפאיז אבו אקרם, הגיע לפני כמה שבועות לביקור עשיית סולחה אצל הבדואים בנגב. השייח' התקבל בכבוד רב, 500 כבשים נשחטו, וסיור נערך לכבודו ביישובים הבדואיים בנגב. כשחזר לירדן התראיין לטלוויזיה הירדנית וכך סיפר: "נסעתי לבאר שבע, מצאתי צעירים ומבוגרים עם גאווה גדולה. נסעתי 45 קילומטרים משם ולא ראיתי בית ספר או כביש, או מים, או תשתיות,ְ או בית חולים. הבדואים מביאים מים באמצעות חיות, או רכבים - ממרחק של 30-20 קילומטר. אסור להם לבנות, וכשהם בונים צריף קטן, מייד השלטונות הציוניים באים והורסים. וכשהם באים להרוס, הבדואים מתנגדים באבנים ובירי חי כנגדם. הנגב הוא מדבר שלם שהשלטונות הציוניים רוצים להעביר ממנו את הבדואים כדי להקים בסיסים, אבל העם הבדואי מחזיק מעמד על אדמותיו. ניסו לשלם להם דולרים והטבות כדי שיוותרו, אך הם סירבו".

מעבר לסתירות הפנימיות, הייתי שמח אם השייח' הנכבד היה מראה לי איפה בדיוק אפשר לנסוע 45 קילומטר בנגב מבלי לראות את בתי הפזורה הבדואית, כביש או בית ספר. אך מעבר לכך קשה לי להבין כיצד אדם שעיניו בראשו יכול לכתוב דברים כאלו אחרי ביקור ביישוב כמו רהט, עם היכל תרבות שהוקם בהשקעה של 40 מיליוני שקלים ובריכת שחייה עירונית בהשקעה דומה. אגב, כבוד השייח', למה לא סיפרת שהכבישים במרכז רהט נצבעו בכחול־לבן ולא מתוך ציונות, אלא כדי לגבות דמי חניה? ובאופן כללי - איך קהו עיניך לראות ולחוות את החיים השוקקים בעיר השנייה בגודלה בנגב, ועדיין לומר שאין שם כלום, ושבדואים מביאים מים באמצעות חיות לבית?

יתר על כן, הנה כמה דברים שקרו בשבועות האחרונים - בהתאם להחלטת הרמטכ"ל כוכבי קיבלו חמישה קצינים בדואים דרגת סגן־אלוף, מה שאומר שכרגע משרתים בצבא ההגנה לישראל מעל עשרה סגני־אלופים בדואים.

מעבר לכך - 15 מיליון שקלים הושקעו בהקמת בית הספר ליישוב העתידי "חשם זאנה" מול היישוב נבטים שעל כביש באר שבע-דימונה. העבודות החלו לפני חודש וחצי, ומי שעבר השבוע בדרך לדימונה יכול היה לראות שהכביש נסלל ובית הספר אמור להיפתח עבור תלמידי האזור. וכל זאת נעשה בזמן שיא כדי להספיק לתחילת שנת הלימודים.

נוסף על כך, השבוע נחנכה ביישוב חורה בריכת שחייה טיפולית - השנייה ביישובי הבדואים בדרום. רק כדי לסבר את אוזני השייח' הנכבד, עלות הקמת הבריכה היא כ־7 מיליון שקלים, מחציתם מכספי משרד הפנים והשיכון ומחציתם מכספי התמיכה של מפעל הפיס. בחמש השנים האחרונות תוכננו 150 אלף יחידות דיור, מתוכן נמצאות כרגע בפיתוח מעל 70 אלף, וזאת בהשקעה של יותר מ־7.5 מיליארד שקלים בפיתוח תשתיות. עכשיו יואיל לספר השייח' הנכבד כמה בריכות טיפוליות בנתה הממלכה הירדנית לבדואים שבתוכה? וכמה כספים השקיעה בהיכל תרבות עבורם? וכמה סגני־אלופים בדואים יש בצבא הירדני?

מעט המקרים שהבאתי כאן כדוגמה אינם סוד מדינה, הם נתונים גלויים וידועים. קל וחומר שהם ידועים לפרנסי החברה הבדואית בדרום. הבעיה שלי אינה השייח' הירדני. התודעה "הנכונה" בקרב מנהיגים ערבים, גם במדינות שעימן יש לנו הסכם שלום, שבויה בפוזיציה שהאזרחים הערבים והמוסלמים בישראל הם תמיד ובהכרח "תינוק שנשבה". כלומר, מיעוט מדוכא וחסר זכויות כלשהן.
הבעיה אינה השייח' - לא באמת ציפיתם שהוא יגיד משהו חיובי על מדינת ישראל. הבעיה היא מנהיגי הציבור הערבי והבדואי שיודעים את האמת, אבל לא הצלו על עיני האורח הנכבד מסינוור הפוזיציה או העמידו אותו על שלל טעויותיו.

שלא יהיה צל של ספק - מצב החברה הבדואית בישראל רחוק מאוד מלהיות מושלם, אולם כל מי שמסתובב בשטח יודע שבעשור האחרון יש שינוי והשקעות ממשלתיות רחבות בחברה הבדואית. וכן, אמרתי עשור, ולא במקרה. באולפני הטלוויזיה, החליפות שמתחזות לפוליטיקאים ידברו בסיסמאות שעיצבו להם יועצי בייס ותנודות הקהל, אולם במערכה שבין מערכות הבחירות, במציאות החמה מחוץ לאולפני הטלוויזיה, ההבדלים הרבה יותר קטנים ממה שנדמה. או כמו שאמר לי בזמנו פוליטיקאי בכיר מרהט: "קשה לחשוד בי שאני ליכודניק, או ביביסט, אבל אין ספק שביבי היה ראש הממשלה הכי טוב לבדואים מאז קום המדינה". וזה עוד לפני שמנסור עבאס הפציע בחיינו.

שחררו עצמכם לרגע מן הפוזיציה כלפי עיתון זה. גם בנט ולפיד המשיכו את המדיניות לקידום החברה הבדואית במלוא המרץ והתקציב. הסיבה אינה פוליטית, אלא פרגמטית. לא משנה מה הפוזיציה שלך, כולם מבינים שהזנחת החברה הבדואית כמוה כתקיעת החברה הישראלית בחולות המדבר.

יש משהו לא הגון באופן מהותי ביחס שבין תקשורת לבין עשייה פוליטית. מטבעה, תקשורת מגיבה בעיקר לאירועי הרגע ומעצימה את דרמת ההווה, בעוד שפוליטיקאים נוטים לפעול באמצעות תכנון וביצוע תוכניות ארוכות טווח וחומש. וזה לא באותו מישור התייחסותי. נוסף על כך, מתוקף המחשבה שתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, היא ממהרת לנבוח ולחשוף שיניים, אך מעטות הפעמים שהיא מכשכשת בזנבה כלפי מה שאינו מאכיל אותה.

הבריכה שנחנכה השבוע בחורה החלה את דרכה לפני הרבה חודשים ותכנונים, כדי לקדם את החברה הבדואית. אך בעוד כל אירוע טיקטוק של בדואים בבאר שבע יזכה מיידית לכותרות ראשיות - כשנחנך היכל תרבות או בריכה שולחים, אם בכלל, את כתבי ה"צבע" של תום המהדורה או אחורי החדשות. הסיבה ברורה - חדשות הן שחור ולבן מרובה ניגודים. עשייה היא "צבע", מרובה גוונים ומורכבויות.

נכון, לא רק התקשורת אשמה. זו שאלת הביצה והכרבולת, שכן גם לקהל יש חלק נכבד בכך שהתקשורת מתמקדת בשחור־לבן ומזניחה את הצבע. דילמות של קצוות מלהיטות ומלהיבות את נפש הציבור. הן מגרות אותנו לבחור עמדה בעד או נגד ולהתווכח עליה במלוא הלהט. אך כשאירועים מרובי גוונים, מורכבויות ועשייה מוצגים לקהל, זה נגמר ב"נחמד" אגבי שכזה, ועכשיו תביא איזה משהו "מעניין" שנוכל לריב עליו.

לתקשורת יש רק חלק בייצור התודעה. חלק אחר מונח על כתפי מנהיגי הציבור. האנשים שמתוקף תפקידם צריכים להיות אלו שמראים את העשייה. אלו שמעמידים אותה כתקווה וכאופק לשינוי המתחולל בחיי הציבור ששלח אותם. נכון, רעב הציבור אינו יודע שובע. גם במדינות שנראות לנו כגן עדן יש אי־נחת מתפקוד מנהיגי הציבור. אולם מנהיגי ציבור שלא מציינים עשייה חיובית שנעשתה למען קהלם, הם מנהיגי ציבור שבוגדים בעשייה שלהם. העובדה שאף מנהיג בדואי לא קם והגיב לדברי השייח' הירדני ושם את הדברים בפרספקטיבה, היא תעודת עניות למנהיגי החברה הבדואית בישראל.

מנהיגי הציבור הבדואי ממשיכים לשחק משחק כפול ומסוכן. בחדרי־חדרים ישבחו את העשייה של הממשל והחברה הישראלית, אך כלפי חוץ ימשיכו להציג רק את המסכנות והאומללות. תגידו "הצגה" - נו, אז מה, איזה סיכון יש בזה? אלא שזהו משחק מסוכן, שכן עם כל האנטי לתקשורת ולפוליטיקאים, הם אלו שבסופו של דבר יוצרים את ה"פוזיציה", מכלול הערכים ופרשנות המציאות, שעימם פועלים בני אדם. וכשמסתירים עשייה מהציבור, עוקרים ממנו את מקור האנרגיה המתחדשת שבתוכו - התקווה. לא, לא את ההמנון הלאומי, אלא תקווה מעשית ומיידית לחיים טובים יותר בזמן ובמקום שבו אנו חיים.