קצה היער שמאלה

"לא ידעתי איפה וילנה נמצאת, מזל שהטייס ידע!", מצחקק השלט שמקבל את פני הבאים לנמל התעופה של וילנה. יש משהו נחמד במקומות שלא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה, לא נפוחים מעודף חשיבות עצמית כמרכז העולם. ארצות קטנות שמודעות לעצמן וליתרונות הגדולים בלהיות קטן.

בעבר הלא רחוק, לקח משרד התיירות הליטאי את האנונימיות הזו למקומות קיצוניים יותר מהשלט הנוכחי. לפני כמה שנים יצאו הליטאים במסע לעידוד התיירות, כשהמוטו היה ש"ליטא היא נקודת הג'י של אירופה, אף אחד לא יודע היכן היא נמצאת, אבל מהרגע שמגלים אותה, אי אפשר לשכוח אותה". זה עשה מעט רעש תקשורתי מהסוג הרדוד. פלספני הארשת החברתית תהו מי הגאונים שהצליחו למכור מסע פרסום כה אווילי וכמה כסף הם הצליחו לעקוץ, אבל כמו שיודע כל מי שמתעסק במיתוג עירוני, כשהגימיק משמעותי יותר מהתוכן, הבלוף נחשף במהירות.

לא בטוח כמה תיירים הגיעו בעקבות מסע הפרסום הפרובוקטיבי ההוא, וממילא מאז היתה גם קורונה, ואם אתם עדיין תוהים היכן בדיוק ליטא נמצאת - אז התשובה היא אי שם במזרח אירופה, מול שבדיה, מצפון מזרח לפולין, מתחת ללטביה, על חופי הים הבאלטי. פריפריה באירופית.

חברים צחקקו, מה איבדת שם? גם בחופשה אתה לא יכול להיגמל מהפריפריה? ובכן, מי שמחפש אטרקציות סלב במחירי גולדן רינג, שיעמוד בתורים המפוצצים לפריז, ללונדון ולברצלונה. מי שמחפשת חופשה ישראלית במחיר שישראלים יכולים לעמוד בו, שתטוס ליוון, ומי שמחפש הרפתקאות - שיטוס למזרח אירופה. שכן הרפתקה עוסקת בלא נודע. היכן שהמוכר מוזר והמוזר אינו מוכר. אבל אני בהחלט מקדים את המאוחר.

בקצה הכביש הישר בין היערות העבותים, מתגלית העיירה מרקינה במחוז אליטה שבדרום המדינה. 102 קילומטר מווילנה וגאוניה, על פניו זה נראה כמו עוד כפר פריפריאלי זניח ונשכח. כנסייה עתיקה, גלידרייה אחת, סופר וחצי, חנות משקאות, ביסטרו מזרח אירופאי מחדש כופתאות כפריות במילוי סלק עם זרעי פשתן ושומשום ובמסעדת הציידים תחת מנורות מקרני איילים ונורות איקאה, תוכלו לאכול אושר גדול בשבעה שקלים: תפוחי אדמה זהובים ופלאיים ברוטב שמנת עם שלל הפטריות המקומיות - כשזה מושלם לא צריך הרבה יותר. וכל זה עומד בניגוד מוחלט לשלט הגדול שמכריז שהערב ומחר - פסטיבל תרבות מקומי.

כמה היפסטרים יושבים על המדרגות האפורות המובילות אל המרכז לאמנות של הכפר. כמעט כולם עם מחשבים ניידים, אחד מתפעל ממיצג מנורות ניאון, אחר עורך בקדחתנות סרט אוונגרד. בפנים להקה מקומית מכוונת את הצליל והאורות, המלצרית מהביסטרו מחייכת אלינו כשהיא מגיעה לחזרה עם המקהלה שלה וממהרת לחזור למלצר לפני ההופעה.

בארצות היום הארוך בתשע בערב הכל מואר, והתחושה היא שהתרחשות חשובה עומדת להתחיל. במפקד האחרון מ־2021, מנתה מרקינה 963 תושבים. אני מביט בתוכנית הפסטיבל שנית דרך עדשת הגוגל, ואכן, הפסטיבל מהתהדר בזה שכל האמנים הם מקומיים. כמי שהפיק פסטיבל אמנות מקומי או שניים בחייו, אני האחרון שיחלוק על חשיבות פסטיבל המנכיח את כישרונות בני המקום.

לטעמי פסטיבלים שכאלו הם הכלי המרכזי לעיצוב הזהות המקומית, שכן אין דבר שמדבר יותר או יוצר את המקום מאשר בניו שנתלים על קירות או עולים על הבמות כדי לספר למשפחתם ולשכניהם איך הם רואים את עצמם ואותם, מקרוב קרוב.

אולם מה שמתמיה כאן הוא היחס בין נפשות ליוצרים. מקומות קטנים נוטים להקטין את הציפיות ולהנמיך את תקרת החלומות שלהם. "יש לנו מספיק אמנים 'רציניים' כדי להפיק פסטיבל כזה?", תהו ראשי רשויות קטנות מדי, ובכלל - מי יבוא לראות? הקהל שלנו אוהב אטרקציות סלב! אם אביא לו כוחות מקומיים זה לא ייראה כאילו "חסכנו" עליו? סעו לפסטיבל התרבות המקומי של מרקינה, אני אומר להם. אם פחות מאלף איש בפריפריה של הפרפיריה מצליחים לייצר יומיים של תרבות מקומית, על טהרת בני המקום - עם קהל שמגיע גם מרחוק - אז גם אתם יכולים. זה המדד להחלמת הפריפריה משוליותה - הביטחון העצמי בעצם קיומה הראוי. ואולי אין זה מקרי שסמל הכפר ודגלו הוא חד־קרן. אמיתי לגמרי, אטרקציה מקומית.

אטרקציות הן המונסודיום גלוטמט של עולם התיירות. שפיצים קטנים ומחודדים של טעם מוגזם, שדרכם מנסים למכור לך את טעמי השגרה השגורים שמסביב. בליטא מתמחים באטרקציות מוזרות, אולם במרקינה החליטו לקחת את העניין עד הקצה - מול כנסיית העץ עומד בניין עתיק ולפניו שני שלטים שיצר אמן מקומי. הסטיילינג מעולם הסיוטים הנטפליקסי - שחור ואדום, כבשה עקודה בין סמלים פגאניים מוזרים, ובתוכן כתובה המילה REX - מלך, בלטינית. העוברים השווים מוזמנים לכתוב על השלט את מחשבותיהם. אך רק כשאתה עובר את המיצג המוזר, אתה מגלה שהוא מסתיר את האטרקציה המרכזית של מרקינה.

שכן אם לא ידעתם, בבית זה ממש, ב־20 במאי 1648, מלך פולין והדוכס הגדול של ליטא, ולדיסלב ואזה (בחיי שאני לא ממציא את זה), מצא את מותו.

השלט מזכיר לי את סרטו הנהדר והנשכח של אסי דיין - חגיגה לעיניים. בסרט, תושבי עיירה נידחת מנסים להביא למותו של משורר שנקלע אליהם, רק כדי להיות על המפה ולעודד תיירות ועלייה לרגל אל מקום מותו. אני עומד מול הבניין ותוהה על רעד היד של הטבח או הטבחית הליטאית שבערב מאי עתיק הכינו את מנת המלך, ואולי בתוך כל השמנת הגניבו גם איזו פטרייה קטנה וסוררת מבין אלפי פטריות הפלא שצומחות ביערות העבותים שמסביב. הגישו למלך, עם קצת פלפל, ואמרו לו לילה טוב לנצח, שכן מה לא עושים כדי לייצר אטרקציה מקומית.

מעבר לכיכר מוצע בית כפרי למכירה, והישראלי הנדל"ניסט שבי מסתקרן ומתקרב לראות. אלא שברגע שאני חוצה את הכביש הולמת בי ההיסטוריה המושתקת של המקום. כותל לבנים אדומות נותר חרב מהמלחמה ההיא. לידו עומד שלט קטן מוסתר מאחורי גדר השיחים ועליו מגן דוד. זה היה ה"שול" - החדר שבמרכז הלימוד היהודי של מרקינה.

מרקינה היתה אחד היישובים הראשונים של היהודים בליטא ויש עדות על חיים יהודיים במקום כבר מ־1539. בין יערות עד ונהרות גדולים, במעמקי הפריפריה האירופית, התקיימו חיים אלטרנטיביים של יהודים בארצות נוצריות ופגאניות. ברחוב הצדדי מישהו צייר דמות יהודית על כל הקיר מול השול, לצידו שלט שמסביר על החיים היהודיים השוקקים שהיו כאן.

בסוף המאה ה־19 היו היהודים כמעט שני שלישים מהתושבים כאן, אולם בתחילת מבצע ברברוסה ביוני 41' הצבא הגרמני כבש את העיירה הקטנטנה והנאצים "התירו" לליטאים לערוך פוגרום ביהודי מרקינה והסביבה. בספטמבר הובלו ניצולי הפוגרום אל מפגש הנהרות שמחוץ לעיר, ולפי דו"ח ייגר נרצחו באקציה הזו 854 גברים, נשים וילדים יהודים. בשולי השלט כתוב שיש גלעד מיוחד לזכרם. אנו מנסים לאתר אותו ומגיעים אל שולי הכפר. הילדים המקומיים מציצים עלינו בחשדנות שמהר מאוד מתחלפת באדישות.

גברת גוגל אומרת שהגענו. שביל בוץ צר מוליך אל לב יער עבות, שני יהודים מחפשים בטלפון חכם את העבר המטומטם של האנושות. טועים ותוהים אנו מעמיקים אל תוך האפילה הירוקה, מסתבכים בין עלים וכמעט מחליקים אל הנהר. לבסוף אנו מוותרים ושבים לאחור. חבל, אני חושב לעצמי, זו היתה יכולה להיות אטרקציה נהדרת.