שחר רק בן 12, וכבר מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי במשך שבעה חודשים. לפני חודש כבר יכול היה להשתחרר, לנסות לאסוף את השברים ולחזור לחיים, אבל הוא עדיין סגור שם, שבוי בידי הביורוקרטיה. כמותו, עוד עשרות ילדים נאלצים להישאר באשפוז בהיעדר מקום פנוי במסגרות פוסט־אשפוזיות, ובהיעדר מערך ציבורי של שיקום נפשי בקהילה.
שגית, אמו של שחר, עובדת סוציאלית קלינית, נאבקת לשחרר את בנה ולהשיבו הביתה. "ילד צריך את ההורים שלו, שהם הדבר הכי בטוח עבורו בחיים. כשמנתקים ילד מהבית הוא לא יוכל לעבור תהליך משמעותי ולחזור לחיים נורמטיביים במשפחה ובקהילה. שיקום לא יכול להיעשות בלי לקבל כלים לחיים האמיתיים".
שחר התאשפז בעקבות התקף פסיכוטי שחתפרץ בבית הספר. "הזעיקו אותנו, הזמינו אמבולנס ונסעו למיון". הסימנים המקדימים היו שם קודם. שגית הבחינה בהם היטב, ופנתה למרפאה לבריאות הנפש הקרובה, אבל שם התברר שתור לפסיכיאטר או לפסיכולוג אפשר לתאם רק לעוד שנה. "את שולחת פקס ואין מענה. המתנו לתור כמה חודשים, ובסוף פגשנו את הפסיכיאטר בחדר מיון".
מהמיון עבר שחר לאשפוז ממושך במחלקה סגורה לילדים, המרוחקת 100 ק"מ מבית הוריו. "אנחנו גרים בפריפריה ושחר מאושפז כרגע במרחק של שעה וחצי נסיעה מאיתנו. אנחנו מבקרים אותו ארבע פעמים בשבוע, מתרוצצים בינו לבין הטיפול השגרתי בארבעת ילדינו הנוספים". הניסון לאזן תרופתית את שחר נמשך זמן רב. "מתברר ששום תרופה לא יעילה מספיק עבורו. כרגע הוא במצב יותר טוב, אבל עדיין לא מאוזן לגמרי. הצוות במחלקה חושב שעדיף ששחר לא יחזור הביתה, אלא לפנימייה פוסט־אשפוזית, שנמצאת במרחק של שעתיים נסיעה מאיתנו. אני לא מוכנה לניתוק הזה. אני מעדיפה ששחר יחזור הביתה".
הפרידה משחר היתה חדה ואכזרית. הוא אושפז בשיאו של גל קורונה, ועל כן נאסר על הוריו לבקרו במשך חודש. "זו טראומה בפני עצמה, שגרמה להחמרה במצבו. התחננו שייתנו לנו לראות אותו מהחלון, ולא נתנו. היה לו יום הולדת שבועיים אחרי האשפוז. לצערנו לא יכולנו לחבק אותו, לתת לו מתנה. השיחות איתו בטלפון מאוד קצרות, כי יש רק טלפון ציבורי אחד והילדים במחלקה נלחמים עליו. מילד שמתמודד עם קושי ודיכאון, קיבלנו גם ילד כועס ופגוע. זה מאוד פגע בקשר שלנו איתו".
שחר אובחן כמי שסובל ממאניה דפרסיה עם מצבים פסיכוטיים. "זה נקרא סכיזו־אפקטיבית. בין ההתקפים יש זמנים ארוכים של צלילות. בוחן המציאות שלו רוב הזמן תקין. הוא חכם, יצירתי וספורטיבי, ואני מאמינה שהוא יוכל לחיות חיים נורמטיביים ולתרום לחברה מכישרונותיו".
בבית החולים הזהירו אותם שאין משאבים בקהילה לטפל בשחר, ולכן הוא צריך מסגרת פוסט־אשפוזית מחוץ לבית. "בדקנו כמה יעלה לנו להעניק לו באופן פרטי את סל השירותים שהוא זקוק לו. זה כרוך ב־8,000 שקלים בחודש. קצבת הנכות שהוא אמור לקבל היא 3,600 שקלים. אגב, בינתיים, מאז האשפוז, עוד לא ראינו שקל מהביטוח הלאומי. הכל מאוד מסורבל מולם. בינתיים רק על הנסיעות אליו אנחנו מוציאים 4,000 שקלים בחודש".
כעובדת סוציאלית שגית מכירה את המערכת היטב, ולכן רשמה מראש את שחר לבית ספר לחינוך מיוחד בסמיכות לביתם. "מה שחסר לנו זו מרפאה שתלווה אותנו במערך טיפולי אחרי הצהריים, ותאפשר לנו לשקם את שחר בבית, כחלופה לאשפוז. אגב, למדינה זה היה הרבה יותר זול מפנימייה פוסט־אשפוזית".
אולי הקושי של שגית עם המסגרות הקיימות נובע גם ממה שחווה שם שחר. "שחר עבר פגיעה מינית בתוך המחלקה מצד ילד אחר, שנשכב עליו והתגפף בו. הרגשתי שמנסים לטייח את זה במחלקה. קשה לי לסמוך על המערכות הללו, כי בסוף אני כהורה אתן לילד הגנה בלי לכסת"ח".
קושי נוסף הוא היעדר מסגרת שמתאימה לאורח החיים של המשפחה. "אנחנו דתיים, ואין שום מסגרת פוסט־אשפוזית מתאימה. גם במחלקה אורח החיים הוא חילוני לגמרי. את יום ההולדת של שחר חגגו לו בשבת עם מוזיקה. אין רגישות תרבותית בכלל. אבל הבעיה המרכזית מבחינתי היא שבתי החולים הפסיכיאטריים לא מקדמים בריאות אלא מתחזקים חולי, וכך גם המסגרות הפוסט־אשפוזיות. הדרך לבריאות היא באמצעות קשרים בטוחים ורציפים, עם הרבה אהבה ותמיכה, וזה רק משפחה יכולה לתת. הוצאת ילד מהבית צריכה להיות רק כאשר ההורים אומרים שאין להם יכולת לטפל או כאשר הם באמת לא מסוגלים. אם יש הורים מתפקדים שרוצים את טובת הילד שלהם ומוכנים לקחת על עצמם את הדבר המאוד מאתגר הזה, זו האופציה הכי טובה".
אבל המסר שהיא מקבלת מבית החולים הוא כזה שמבקש להחליש את האחריות ההורית שלה. "ממדרים אותנו כהורים, לא נותנים לנו מידע על המצב. התחושה היא שמהרגע שהילד מאושפז נגמרה האפוטרופסות על הילד. המסר הגלוי והסמוי הוא: אל תתערבי, רק אל תפריעי. זו חוויה מאוד מחלישה להורה. ההורה מאבד את האמון ביכולות ההוריות, גם כאשר הן מאוד טובות".
צוואר בקבוק
על פי נתוני משרד הבריאות, בשנת 2018 אושפזו 1,196 ילדים ובני נוער, בשנת 2019 אושפזו 1,085 ובשנת 2020 אושפזו 1,093. אבל אל תיתנו למגמת הירידה לבלבל אתכם. מגיפת הקורונה גרמה לעלייה חדה בכמות הילדים הזקוקים לאשפוז ו"בשנה האחרונה", לפי משרד הבריאות, "יש עלייה משמעותית בהמתנה לאשפוז ילדים ונוער". הסיבה להמתנה נובעת מצוואר הבקבוק בשחרור הילדים. עשרות ילדים נשארים באשפוז מעבר לצורך רק כי אין להם מסגרת חלופית, ותופסים מיטות במערכת הקורסת.
כך למשל עדן, 14, מאושפזת כבר שמונה חודשים ב"מרחבים" - בית חולים פסיכיאטרי לנוער בנס ציונה. עדן היתה יכולה להשתחרר כבר לפני חמישה חודשים, אבל לא נמצא לה מקום בפנימייה פוסט־אשפוזית. "את מבינה מה המשמעות של להיות במחלקה סגורה? כל היום צועקים, כל היום בלאגן", אומר מתן, אביה של עדן, איש פרסום. "לאשפוז יש תועלת, הוא מאזן ומרפא, אבל גם גורם לנזק בלי הפיך. להשאיר ילד במחלקה סגורה רק בגלל שמדינת ישראל לא יודעת להתנהל, זה טירוף מוחלט".
מתן מספר שעדן עברה התעמרות בבית הספר. "זה התחיל באלימות מילולית ונגמר באגרוף בפרצוף. זה היה בכיתה ח' והמצב שלה הלך והידרדר. אני גר בנס ציונה ואמא של עדן בעיר אחרת. אנחנו גרושים. יש לנו שתי בנות, היא הגדולה. יום אחד אחותה מצלצלת ומספרת בבהלה שעדן בלעה כדורים. הגענו איתה למיון. ניסינו בהתחלה לעשות אשפוז ביתי עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים פרטיים. הוצאנו 3,000 שקלים בשבוע, כי כל שעה עם פסיכיאטר עולה אלף שקלים, אבל ראינו שהמצב רק הולך ומחמיר, אז אשפזנו אותה בנס ציונה. היה לה מאוד קשה בהתחלה, וגם לנו".
כשביקשו להבין ממה סובלת עדן, הבהירו להם בבית החולים כי לא יוכלו לעשות לעדן אבחון עקב מחסור בכוח אדם. "הם אמרו שלדעתם היא סובלת מדיכאון ומאובדנות, אבל אני רציתי משהו מדויק.
בסוף לקחנו אותה לאבחון פרטי וזה עלה לנו 5,000 שקלים. היא אובחנה עם הפרעת אישיות גבולית. מדינת ישראל מתנהגת כמו אחרון הקבצנים. היא יודעת יופי לקחת לנו ב־10 בחודש את הכספים מהמשכורות שלנו, אבל כשהיא צריכה לשלם זה תמיד 'אין מקום' או 'אין כוח אדם'. עדן מאושפזת מינואר, אבל רק ביולי הצלחתי להגיש סופית את התביעה לביטוח לאומי. כל הניירת שהם דורשים זה טירוף. כל שנתיים ספגנו לבד את כל ההוצאות. אגב, כשהגעתי לביטוח לאומי אמרו לי: 'אתה לא יכול לתבוע כי אתה האבא'. להיות שמונה חודשים ליד המיטה של הבת שלי אני יכול, אבל לתבוע לא? הייתי שמונה חודשים בתוך גיהינום. ומה עושים הורים שאין להם כסף? הילד שלהם בסכנת חיים ממש".
במארס, אחרי שעברו ועדת השמה, המליץ הפסיכיאטר על פנימייה פוסט־אשפוזית שמתאימה לעדן. "מדובר במקום קטן ומאוד מחזיק, אבל אין שם מקום בגלל הקורונה. כתבתי מכתבים ועשיתי הרבה רעש אז מצאו לה מקום אחר, שפחות מתאים לה, והסכמנו בלית ברירה. אז אחרי מריחה של חמישה חודשים היא בסוף תלך למקום שלא מתאים לה. ככה זה, מדינת ישראל מנוהלת כמו קיוסק, לא כמו עסק מקצועי. היתה קורונה? יש יותר ילדים עם בעיות נפשיות, אז תפתחו עוד מקומות. תנו שירות לילד".
כלואים במחלקה הסגורה
שני, 15, עברה כבר שני אשפוזים וגם היא כלואה במחלקה סגורה בגלל התפוסה המלאה בבית ספר לבני נוער שסובלים מבעיות רגשיות. "אחרי האשפוז הראשון אמרו לנו שהיא יכולה לחזור לבית ספר רגיל", מספרת אביגיל, אמא של שני, שעובדת כפקידה באחת מקופות החולים. "אבל בתוך חודשיים חזרנו שוב לאשפוז. שני עברה התעללות וחרם גדול, היא קיבלה מכות בבית הספר ואף אחד לא עזר לה. היא לא סיפרה לי כי לא רצתה שיהיה לי קשה".
הרצון לגונן על האם נובע ממצבו של האב, שסובל ממחלת לב וריאות קשה, עבר ניתוחים רבים ומחובר לחמצן. "עד שהבנתי מה קורה, הילדה השתנתה לחלוטין, היא נכנסה לדיכאון, התחילה לפגוע בעצמה ולפתח בעיות אכילה. כשרציתי להכניס אותה לטיפול בהפרעות אכילה בבית חולים - לא היה מקום, לכן כשהמצב הידרדר והיא התחילה לשמוע קולות ולסכן את עצמה, לא היתה ברירה ופנינו לנס ציונה".
במהלך האשפוז השני הבינה אביגיל שעליה לחפש מסגרת חינוכית שתוכל להכיל את המורכבות של שני. "אני מנסה למצוא לה מקום בבית ספר בלי פנימייה, שיוכל לטפל בבעיות הרגשיות ויאפשר לה לחזור הביתה. בנס ציונה מוכנים לשחרר אותה רק בתנאי שיימצא מקום כזה. יש שני בתי ספר כאלה ששמעתי עליהם דברים נפלאים, אבל לצערי אין בהם מקום. אם היה - שני היתה משוחררת כבר לפני שלושה שבועות. הילדה מאוד רוצה לחזור הביתה. כרגע היא מאוד בודדה, בלי חברים, ולא לומדת".
נוסף על המסגרת החינוכית, שני גם תזדקק לליווי פסיכיאטרי ולפסיכולוג. אביגיל מקווה שתוכל למצוא מענה כזה בשירות הציבורי. "לפני האשפוז הראשון לא היו תורים במרפאה לבריאות הנפש, אז הגעתי לשם והבהרתי שאני לא זזה משם עד שמטפלים בשני, כי אין לי יכולת לממן טיפול פרטי. בגלל המצב נאלצתי לרדת במשרה. כרגע בכל יום בשלוש אני יוצאת מהעבודה, ועד שמונה בערב אני נמצאת עם שני בבית חולים. אלה החיים שלי כרגע".
שנה בבית עם הילד
גל, כיום בן 19, נכנס שוב ושוב לאשפוז מפני שלא נמצאה לו מסגרת מתאימה. לפני שנה וחצי, רק אחרי התערבות חריגה של בית המשפט לנוער, נמצא לו מקום. עד אז אביו, אביתר, כבר היה על סף קריסה. "אני אב יחידני. הפגישה האחרונה של גל עם אמו היתה במרכז קשר, כשהיה בן ארבע. הילד נולד עם מגבלה ומגיל ארבע וחצי היו סימנים של סכיזופרניה".
האבחון המלא והמורכב הגיע בגיל מאוחר יותר וקבע שגל סובל מסכיזופרניה, מפיגור קל ומאוטיזם. "כבר מגיל צעיר גל למד בגן במתחם של בית החולים גהה בפתח תקווה. בגיל 14, אחרי שבע שנים בבית ספר מיוחד בתל אביב, בית הספר לא הצליח להכיל אותו יותר. הוא התחיל להיות אלים. עברה עלינו שנה קשה עד שפסיכיאטר הבין שאחת התרופות הפסיקה להשפיע עליו. מצאתי את עצמי יושב עם הילד בבית כמעט שנה. ניסיתי הכל כדי לא לאשפז אותו. גל סובל מתחושת רדיפה שגורמת לו להיות אלים. נאלצתי שוב ושוב להזמין משטרה כדי לרסן אותו. חייתי מקצבת הנכות של גל ומהבטחת הכנסה, והמשפחה גם תמכה". בגיל 15, אחרי עוד אירוע אלים, נאלץ אביתר לאשפז את בנו.
"האשפוז הראשון, שנמשך שלושה חודשים, היה בגהה במחלקה הסגורה של הנוער. הילד אוזן תרופתית וראיתי את ההתנהגות שלו משתפרת. הומלץ שהילד לא יחזור הביתה אלא שייצא למסגרת טיפולית חוץ־ביתית. הייתי צריך למצוא גם מוסד חינוכי לשעות הבוקר, שזה מול משרד החינוך, וגם פנימייה שזה מול משרד הרווחה. אחרי חיפוש ארוך נמצאה פנימייה במקום אחד ובית ספר במקום אחר, והמרחק ביניהם היה 60 ק"מ. הילד שלי נפל בין הכיסאות. היה ברור שבמצבו הנפשי הוא לא יכול לנסוע כאלה מרחקים".
בשל היעדר עילה לאשפוז הגיע המקרה לבית המשפט, שאחרי דיונים שבהם לא נמצאה מסגרת - החליט לשחרר את גל לביתו. "בתוך שבוע ההתנהגויות המאוד מסוכנות חזרו וחזרתי שוב למיון בגהה, אבל הם לא הסכימו לטפל בו ונאלצתי לאשפז אותו בנס ציונה. אחרי חודש גל שוחרר הביתה, מפני שטרם נמצאה לו מסגרת פוסט־אשפוזית. זה רק אני והוא. אין יום ואין לילה, כי הוא לא ישן עד שהוא לא קורס. אין סוף למשמרת שלי. קרסתי. מה שהחזיק אותי זה האהבה שלי לילד ואהבה שלו אלי. אבל הוא כל פעם ברח מהבית והתחיל לצעוק ולתקוף אנשים. באחת הפעמים נאלצתי לגרור אותו הביתה. מדובר בבחור חזק. תוך כדי הוא אומר לי: "אבא, אני לא רוצה לפגוע בך, אני מאוד אוהב אותך". יש בינינו קשר מיוחד, אבל הוא כן פגע בי. הוא פצע אותי באף ובעיניים. במשך 50 דקות החזקתי אותו, בלי יכולת להזיז יד ולהתקשר למשטרה. אחרי 50 דקות הוא קצת התעייף והזעקתי משטרה. הם הגיעו מיד ובאותו ערב לא עזבו אותי במשך ארבע שעות. הם ליוו אותי למיון בנס ציונה. אבל הוא שוב שוחרר ואחרי כמה שבועות נאלצתי לאשפז אותו באברבנאל. היה לי מאוד קשה נפשית להגיע לשם בגלל הסטיגמה, אבל במחלקת הנוער עשו עבודת קודש. הרגשתי שהילד שלי נמצא בידיים טובות, זו היתה חצי נחמה. באברבנאל נלחמו כדי למצוא לגל מסגרת".
בסופו של דבר התיק הגיע לשופטת נוער בנתניה, שזימנה את כל הגורמים והבהירה באופן נחרץ במיוחד שעד הדיון הבא חייבת להימצא מסגרת מתאימה לגל. "השופטת העירה את כל המערכות. היא ממש נכנסה בהן, והפלא ופלא נמצא מעון ברמלה, ובית ספר מתאים במרחק חמש דקות משם. גל נמצא שם כבר שנה שלישית. אני מבקר אותו הרבה והוא יוצא גם בסופי שבוע הביתה. זה לא אותו הילד. הרבה יותר כיף איתו עכשיו".
גם מדינת ישראל הרוויחה מכך שגל נמצא במסגרת שמתאימה לו. זה ודאי זול יותר משוטרים שמוזעקים שוב ושוב, מדיונים משפטיים, מאשפוזים ממושכים ומאב מרותק לבנו, שלא יכול לעבוד.
אין פסיכיאטרים
"המציאות כרגע היא שאין אלטרנטיבה. או שאת לבד לגמרי עם הילד בבית, בלי תורים במרפאות הציבוריות, ובלי שום תמיכה באחים ובהורים, או שהילד כלוא באשפוז או בפנימייה, ומנותק לגמרי מהבית", אומרת יערה ישורון, מחברת הספר "החיים הם טריגר" ומייסדת "מוקד הלב", לתמיכה במשפחות עם נוער מתמודד. "במקרה הכי טוב מקבלים שעתיים בשבוע של טיפול רגשי ופעם בחודש טיפול פסיכיאטרי. זה טיפה בים. גוזרים על הילדים האלה בידוד חברתי.
יש פנימיות פוסט־אשפוזיות טובות יותר וטובות פחות, אבל למה לנתק את הילד מהסביבה שלו? כשילד חולה בסרטן לוקחים אותו מההורים שלו עד גיל 21? כשההורים לא בתמונה זה לא טוב. אין איש מקצוע, יקר ככל שיהיה, שאכפת לו יותר ממני מהילד שלי. המערכת מחליטה לשבץ את הילד במסגרת פוסט־אשפוזית, בתהליך שנעשה במחשכים, שלא ברור מתי הוא מתחיל ומתי נגמר. מגדלים ילדים שהם מוגלי. מנתקים אותם מהעולם ולא מלמדים אותם איך לחזור למשפחה לקהילה. ברור שלא כולם יכולים להחזיק את הילדים בבית כל הזמן, אבל אם יבנו מערכת תומכת, זה יהיה אפשרי. כרגע הילדים נופלים בין הכיסאות. ההורים מתוזזים בין משרדי הבריאות, הרווחה והחינוך. תפוח האדמה הלוהט הזה עובר במעגל אינסופי בין המשרדים השונים. זה כף הקלע, זה הגיהינום".
"כבר שנים שיש מחסור בפסיכיאטרים, בייחוד מומחים בילדים", אומרת ד"ר איריס כהן יבין, פסיכיאטרית ילדים ונוער, מנהלת מרפאת בריאות הנפש ילדים ונוער מודיעין קופ"ח מכבי. "במהלך השנים נוצרו פערים בין המרכז לפריפריה. בפריפריה הגיאוגרפית, בצפון ובדרום, ובפריפריה החברתית, במגזר הערבי והחרדי, יש הרבה יותר מצוקה.
"מטרת המרפאות לבריאות הנפש היא לתת טיפול שוטף בקהילה, ואת זה עושים צוותים רב־מקצועיים בתוך מערכת עמוסה מאוד. ילדים ונוער שזקוקים לטיפול אינטנסיבי מקבלים מענה בבתי חולים באשפוז מלא או באשפוז יום. שני המסלולים מצוינים אך אין בהם מספיק מקומות. אחרי אשפוז הילדים יכולים להשתלב בבתי ספר כוללניים, לילדים עם בעיות נפשיות, הכוללים לימודים מותאמים וטיפול. אחד הדברים החסרים במערכת זה מרפאות התערבות בעת משבר, מרפאות שיכולות לתת טיפול אינטנסיבי ולמנוע אשפוז, או לטפל בילד אחרי אשפוז, וכך לשמור על הרצף הטיפולי. במקרים רבים עדיף עבור הילד לא להגיע לאשפוז, ומרפאות התערבות משבר יכולות להוות טיפול קצר וקולע ולהותיר את הילד עם המשפחה והחברים שלו".
"משרד הבריאות מנסה לקדם בניית אופציות שהן חלופה לאשפוז", אומר פרופ' ערד קודש, מנהל מערך בריאות הנפש בקופ"ח מאוחדת. "מתוך הנחה שהרבה פעמים האשפוז הוא אירוע דרמטי, שלא לומר טראומטי. אנחנו עובדים על בניית בתים מאזנים לילדים ולנוער, וזה מורכב כי ילדים צריכים גם מענה פדגוגי ויש פה שלושה משרדים מעורבים: בריאות, רווחה וחינוך. נכון לעכשיו אין לילדים מסגרות שהן חלופה לאשפוז.
"בכל מקרה המטרה של האשפוז היא להחזיר את הילד הביתה. מרגע האשפוז קופת החולים צריכה לנצל את הזמן כדי למצוא את המסגרת הבאה ולשמור על רציפות הטיפול. יש מחסור גדול מאוד במסגרות פוסט־אשפוזיות, לימודיות ופנימייתיות. בינתיים הילדים האלה חונים בתוך מערכת הבריאות ואני נותן להם מענה פסיכיאטרי ופסיכולוגי זמני.
"העומס על המרפאות בקהילה הוא גדול מאוד. זאת נקודת החולשה של המערכת הציבורית כיום וגם של המערכת הפרטית. פעם המערכת הפרטית היתה שסתום הביטחון של המערכת הציבורית. היום גם במסגרת הפרטית אי אפשר למצוא תור לפסיכיאטר ילדים או לפסיכולוג ילדים. המערכת נמצאת במצב של רוויה, גם בעקבות הקורונה שיצרה מצוקות גדולות. יש בישראל 200 פסיכיאטרים לילדים וחסרים מתמחים בתחום. זמן ההמתנה אצלנו במקרה שהוא לא חירום הוא חודשיים־שלושה. במקרה חירום אנו עושים כל מאמץ לתת מענה תוך יום־יומיים, חרף העומס והמחסור החריף בכוח אדם".
תגובת משרד הבריאות:
"משרד הבריאות הכין תוכנית חירום לאומית יחד עם משרדי החינוך והרווחה, על מנת להתמודד עם המשבר בתחום בריאות הנפש של הילד שנוצר בעקבות הקורונה. בין היתר, מתוכננת הקמת 10 מרכזי התערבות ראשונית כחלק מתוכנית החירום הלאומית לבריאות הנפש לילדים ולבני נוער. על אף שיתוף הפעולה בין שלושת המשרדים והגשת תוכנית חשובה ומפורטת זו, האוצר טרם הסכים לתקצב אותה".
תגובת משרד הרווחה והביטחון החברתי:
"בשנה החולפת נוספו בפנימיות הפוסט־אשפוזיות ובפנימיות קצה 190 מקומות, ושיעור ההשמה של בני נוער בפנימיות אלו גדל מאז 2019 ב־18%. בסך הכל ישנם 1,200 מקומות לבני נוער הזקוקים למסגרות פוסט־אשפוזיות. בחודש האחרון צומצמה רשימת ההמתנה ל־29 נערות ובימים אלו נעשים מאמצים אינטנסיביים הכוללים גם מכרז בנוהל חירום על מנת לפתוח פנימייה נוספת שתיתן מענה ל־24 נערות נוספות. בחודשים הקרובים צפויות להיפתח מסגרות חדשות עם קבוצות קטנות וצוותים מקצועיים מעובים".
