יחסי ירושלים-מוסקבה: לא רומן רוסי

הדוברים הרשמיים במוסקבה ניסו השבוע למזער את האיום שנשקף לתפקוד הסוכנות היהודית ברוסיה. הם טענו שמדובר ב"עניינים משפטיים", רמז לכך שהעניינים המדיניים והביטחוניים בין המדינות תקינים כבעבר.

זאת כמובן היתממות: המשבר הנוכחי יזום, מאורגן ומוכוון מגבוה, בדיוק כפי שהיו קודמיו. יש בו אמנם אלמנטים שדורשים בירור בנוגע להבנת הסוכנות היהודית את האזהרות שקיבלה בשנה האחרונה - ואת מידת הידיעה וההפנמה של הדרג המדיני בנוגע לחומרת הבעיה והדחיפות שבטיפול בה - אבל גם אם כל אלה היו מנוהלים ומטופלים באופן מושלם, המשבר היה מתרחש סביב העניין הזה, או אחר.

לרוסיה יש עניין במשבר עם ישראל, מסיבותיה שלה. מי שרוצה להאשים בכך את הצהרותיו (הצודקות) של ראש הממשלה יאיר לפיד (כשכיהן כשר החוץ) בעניין המלחמה באוקראינה, עושה זאת על אחריותו בלבד. לפיד אחראי להרס היחסים בערך כמו שבנימין נתניהו אחראי לבנייתם, ובמילים אחרות - האחריות של שניהם מוגבלת מאוד; מוסקבה פועלת על פי האינטרסים שלה, ושלה בלבד.

מנגנון למניעת חיכוך

רוסיה מעולם לא היתה בצד של ישראל. לא ממש, ואפילו לא קצת. לעומת זאת היא היתה כמעט תמיד בצד של יריבי ישראל. היסטורית, כמובן, בתקופת המלחמה הקרה (וגם לאחריה, עד לנפילת מסך הברזל), אבל גם בעשורים האחרונים. רוסיה הטילה וטו לא פעם על החלטות אנטי־איראניות או אנטי־סוריות במועצת הביטחון של האו"ם, ולעומת זאת צידדה ללא היסוס בהצעות החלטה אנטי־ישראליות.

רוסיה גם לא תומכת בישראל בשום דרך. לא בכסף, לא באמצעי לחימה, לא בתיאום מבצעי או מודיעיני ולא בשום עניין אחר שלא משרת במישרין את האינטרסים שלה. לכן, ההשוואות שעשו מי שעשו - כולל כמה חברי כנסת שחום הקיץ כנראה שיבש את שיקול דעתם - בין מוסקבה לוושינגטון הן איוולת גמורה, שמסוכנת לביטחון המדינה.

ישראל נמצאת בצד של ארה"ב והמערב, וטוב שכך. זה לא צד נטול בעיות - בעיקר משום שעם הערכים שלו גם מגיע לעיתים תו מחיר - אבל זה הצד שנכון להיות בו מכל בחינה אפשרית. מי שחושב שיש לארה"ב תחליף, לא מבין דבר בביטחון לאומי או ביחסים בינלאומיים, ובעיקר לא מבין דבר ברוסיה או בסין. על ישראל לשמור על יחסים טובים ככל האפשר עם שתי אלה, אבל הסיכוי שהן יהפכו לבעלות ברית אסטרטגיות של ישראל כמו ארה"ב קטן מהסיכוי שיימצאו חיים על המאדים.

האינטרס היחיד שמניע את מוסקבה הוא זה הרוסי. לכן היא יזמה בזמנו את מעצרה של נעמה יששכר, ואחר כך שחררה אותה - לא בלי תמורה. גם ישראל ידעה לנצל את הקשר הזה לטובתה; איתור עצמותיו של זכריה באומל על ידי חיילים רוסים בבית קברות בדמשק ב־2019, והבאתן לקבורה בישראל, היו דוגמה טובה לכך, ולא היחידה.

ב־2015, כשרוסיה העמיקה את המעורבות שלה במלחמת האזרחים בסוריה, הבינו שתי המדינות שהן על מסלול בטוח ומהיר להתנגשות צבאית. כדי להימנע מכך, יצא נתניהו למוסקבה, ולקח איתו את הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט. הם נפגשו עם פוטין ועם שר ההגנה הרוסי שויגו, וגיבשו את "המנגנון למניעת חיכוך" בין המדינות (או ליתר דיוק: בין הצבאות) שפועל מאז.

מי שחושב שיש לארה"ב תחליף, לא מבין דבר ברוסיה או בסין. הסיכוי שהן יהפכו לבעלות ברית אסטרטגיות של ישראל בדומה לארה"ב - קטן מהסיכוי שיימצאו חיים על המאדים

בסיס המנגנון הזה הוא קו טלפון ישיר שמחבר בין החטיבה לקשרי חוץ בצה"ל לבין בסיס חיל האוויר הרוסי בחמימים. לפני כל תקיפה של חיל האוויר מעדכן צה"ל את הרוסים, כדי לוודא שלא ייפגעו. בראשית הדרך, נמסרה ההודעה זמן קצר מאוד לפני התקיפה ולעיתים במהלכה, כדי שהמידע לא ידלוף מהרוסים לסורים ויסכן את המבצע או את מטוסינו. אולם לאחר שב־2018 הופל בטעות מטוס ביון רוסי מאש נ"מ סורית במהלך תקיפה של חיל האוויר, ניצלה רוסיה את ההזדמנות למשבר יזום מול ירושלים וחילצה זמן התרעה ממושך יותר לפני כל תקיפה.

המנגנון הזה מנע לא מעט חיכוכים בין הצבאות, אבל הוא לא גרם לרוסיה לעשות דבר לטובת ישראל בזירה הצפונית. בניגוד להערכות שטענו שלרוסיה יש אינטרס (כלכלי בעיקרו) להרחיק את האיראנים מסוריה, המציאות הוכיחה אחרת; ובניגוד להערכות שסברו שרוסיה תסייע אקטיבית לבלום את ההתקרבות של איראן וחיזבאללה לגבול ברמת הגולן, הרוסים לא נקפו אצבע בנושא (אף שהתחייבו).

מנגד, גם את התקרבותם הנוכחית לטהרן - שבאה לידי ביטוי בין היתר בביקורו של פוטין בשבוע שעבר בטהרן, ובפסגה המשולשת שערך עם נשיאי איראן וטורקיה - צריך לראות בפרופורציות, משום שגם היא נועדה לשרת אך ורק את האינטרסים המיידיים של מוסקבה. מקצתם מכוונים במטרה לתקוע אצבע בעין לאמריקנים בעקבות ביקורו של הנשיא ביידן באזור, ועיקרם קשורים למלחמה באוקראינה - מהסכמים לרכישת אמל"ח ועד להסכמים ליצוא נפט.

למי שמאשים בכל אלה את המדיניות הישראלית (או האמריקנית) מומלץ שוב לחזור להיסטוריה, ואפילו הלא רחוקה. במקביל לפגישותיו עם הצמרת המדינית־ביטחונית הישראלית נפגש פוטין במוסקבה עם קאסם סולימאני, מפקדם לשעבר של משמרות המהפכה האיראניים. הוא עשה זאת למרות מחאה ישראלית, ואף שידע היטב שסולימאני הוא מקור הרוע במזרח התיכון, משום שסבר שתיאום עם האיראנים והתחזקות מסוימת שלהם כמשקל נגד לישראל משרתים את מוסקבה.

עיניים פקוחות לרווחה

לישראל אין עניין בעימות עם רוסיה: אחרי הכל, מדובר במעצמה. מנגד, גם לרוסיה אין עניין בעימות עם ישראל: היא שקועה עד צוואר במלחמה באוקראינה, וספק אם תרצה לפתוח חזית נוספת, מיותרת מבחינתה.

שר הביטחון גנץ אמנם אישר השבוע בכנס של ערוץ 13 כי סוללת נ"מ רוסית (מדגם S-300) ירתה לפני כמה שבועות לעבר מטוסי חיל האוויר במהלך תקיפה בסוריה, אולם זמן קצר לאחר התקרית מיהרה רוסיה להבהיר (באמצעות הנספח הצבאי הרוסי בתל אביב) כי הירי בוצע בשוגג. בצה"ל נוטים להאמין לדברים, בעיקר משום שהרוסים לא ממש רוצים לראות את פאר הטכנולוגיה שלהם, מערכות הטילים המתקדמות, מושמדות על אדמת סוריה בידי חיל האוויר, שמתאמן לשם כך כבר שנים ארוכות.

לכן, ההערכה הסבירה היא ששתי המדינות ינסו להרגיע את הסכסוך הנוכחי (מן הסתם בתיווכו הפעיל של נשיא המדינה יצחק הרצוג). ייתכן שבדרך לפתרון המשבר תיאלץ ישראל לשלם מחיר בדמות פגיעה זמנית בפעילות הסוכנות ברוסיה, אבל לא הרבה מעבר לזה. ממילא, בעידן הטכנולוגי הנוכחי ניתן לבצע חלק ניכר מעבודת השליחים גם מרחוק, ומדינת ישראל יכולה גם להוריד מקצת מהחסמים והביורוקרטיות בבואה לברר מיהו יהודי.

אבל במבט מרחיב, טוב תעשה ישראל - וטוב יעשו מנהיגיה הנוכחיים והעתידיים - אם לא יתבלבלו. רוסיה אינה אויב, אבל היא בוודאי לא בעלת ברית קרובה. הישענות עליה הוכחה כבר בעבר כמשענת רעועה, ולא כדאי לנסותה שוב. בשונה מהקשרים עם ארה"ב (ועם חלק ממדינות אירופה), בכל הקשור לרוסיה כדאי לישראל ללכת לישון עם עיניים פקוחות לרווחה.