באי טקס קבלת הפנים בנתב"ג איחלו זה לזה "חג ביידן שמח". בכל בדיחה יש גרעין אמת, וביקורים של נשיאים מארה"ב בישראל הפכו לסוג של חגיגת עצמאות ייחודית, דו־מדינתית, אמריקנית־ ישראלית, שאין כמותה בעולם.
כי כאשר ראשי ממשלה ישראלים מגיעים לוושינגטון, הם נבלעים בהמולת העיר, האדישה לביקורי מנהיגים. אבל כשנשיא ארה"ב בא לארץ, ניתן האות לתרועת הפסטיבלים.
ההמנונים של שתי המדינות מנוגנים, סמליל מאחד של שני הדגלים ננעץ בדשי החליפות, חיילים משני הצבאות מתמזגים ליחידה משולבת, טילים שפותחו במשותף מוצגים יחד לראווה, שרים ובעלי תפקידים משתי הממשלות נמהלים לדבוקה אחת, והצוותים, שכבר זוכרים אלה את אלה מביקורים קודמים, נופלים איש על צוואר רעהו.
ודאי שמהצד הישראלי לא קיימים חום וקרבה שכאלה עם שום מדינה אחרת. אני מנחש שגם מהזווית האמריקנית הקשר הזה חריג. בסוף, אחרי כל חומות הציניות, הריחוק הגיאוגרפי, האינטרסים השונים והמחלוקות שלעיתים הן קשות, חומר מיוחד מלחים את שתי המדינות, שהן בה בעת כה שונות וכה דומות. או כפי שהתבטא פעם ג'ו ביידן, "אנחנו משפוחה, ובתוך משפחה תמיד יש גם מחלוקות".
מי שעוקב אחרי ההיסטוריה של הנשיא ה־46, יודע שכך בדיוק הוא נוהג ב־50 שנות פעילותו הציבורית. מצד אחד מחויבות אישית ורגשית עמוקה לעם היהודי, למדינת ישראל ולביטחונה. הוא ממש התרגש בתצוגה הביטחונית בנתב"ג למראה מערכת יירוט הלייזר "מגן אור", כיפת ברזל ושרביט קסמים. הוא סייר במקום דקות ארוכות מעל ומעבר למתוכנן, התלהב לשמוע את הסקירות של שר הביטחון בני גנץ (ומשום מה התעלם במהלך הביקור בתערוכה מראש הממשלה יאיר לפיד), וחזר ואמר "אני תומך בזה, אני תומך בזה".
אביו הכומר של הנשיא ביידן חינך אותו כילד להכיר את זוועות השואה ואת לקחיה. "בכל ערב, כשאכלנו ארוחת ערב, לפני שהוא חזר לעבודה, הוא לימד את כולנו על מה שקרה בשואה (ושאל) 'מדוע לא הופצצו פסי הרכבת? למה לא? למה, למה, למה?' הוא החדיר בנו תחושת מחויבות שיש לכולנו", סיפר בטקס עם נחיתתו בנתב"ג.
"אמרתי ואני אומר שוב: לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני. היה לי הכבוד להכיר כל ראש ממשלה במדינת ישראל מאז גולדה מאיר, וכל הזדמנות לחזור לארץ הגדולה הזו, שבה נמצאים שורשיו העתיקים של העם היהודי מתקופת המקרא - היא ברכה".
שאלה של סדר עדיפויות
אבל יש גם צד שני. ביידן הפוליטיקאי ידע להכניס לנו. כסגן נשיא ב־2010 חולל סקנדל בגלל קידום בניית שכונה ברמת שלמה בירושלים. הוא כמובן תמך בהסכם הגרעין עם איראן ב־2015, ועכשיו מתנהל ברפיסות מול האייתוללות הרבה יותר. בשלהי כהונת אובמה ב־2016 לא התנגד ביידן להחלטה 2334 של מועצת הביטחון, ויש אומרים שממש קידם אותה.
"אני אוהב את ביבי, אבל לא מסכים איתו על שום דבר", תיאר פעם את הקשר שלו עם נתניהו. המשפט הקולע הזה כלפי ראש הממשלה שכיהן פה הכי הרבה זמן בתפקיד, מבטא את המורכבות.
גם כיום יש פערים עצומים מול האמריקנים, בעיקר בסוגיית איראן. דווקא בהקשר הפלשתיני, תודה לאל, אין כמעט ויכוחים. ביידן הכריז בנתב"ג שחזון שתי המדינות "לא יקרה בזמן הקרוב", וזו עמדת רוב הישראלים. בתמונת מראה, השר גנץ, שהוא המתחזק הראשי של הסוגיה הפלשתינית, מנהיג ביו"ש מדיניות שמאל שתואמת את ההשקפה האמריקנית.
באשר לאיראנים: עקרונית ישראל מתנגדת לחזור להסכם, אבל הדציבלים של ההתנגדות משתנים, והאמריקנים ערים לכך. גנץ מתנגד ברמה 2, לפיד ברמה 3, בנט 4 ונתניהו 5. האמריקנים ממנפים זאת לצורכיהם. למשל, כשאלוף תמיר הימן אמר ל"ישראל היום" ש"הסכם גרעין טוב לישראל בעת הזו", השליח לענייני איראן, רוב מאלי, מיהר לצטט את דבריו בסנאט.
בעוד עבורנו הבעיה האיראנית רק הולכת ומחמירה, אצל האמריקנים היא מידרדרת בסדר העדיפויות. מתחילת הכהונה ביידן ואנשיו (ותכף נגיע לשאלה הרגישה מי דומיננטי יותר בקבלת ההחלטות) סימנו את סין כאיום החמור ביותר, ונימקו בכך את הרצון לחזור להסכם הגרעין המקורי.
ברגע שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין פלש לאוקראינה, ערער את הסדר העולמי, איים על בעלות בריתה של ארה"ב, שיבש את אספקת הנפט והגז לאירופה, פגע ביצוא החיטה לכל עולם, הזניק את האינפלציה מסביב לגלובוס והקריס את שוקי ההון - הצרה האיראנית התגמדה מבחינתם של האמריקנים עוד יותר. האייתוללות בטהרן חוצים בינתיים עוד ועוד קווים אדומים מול העולם המערבי, ואמריקה מפלבלת בעיניים וממלמלת הצהרות נאיביות בנוסח, "הבחירה נמצאת בידי האיראנים אם לשפר את מצבם או לא". כאילו הבעיה היא של האיראנים, ולא שלנו או של האמריקנים עצמם.
כדי להסתדר עם הישראלים, סיכמו הנשיא ביידן וראש הממשלה לפיד לחתום במסגרת הביקור על מסמך בשם "הצהרת ירושלים". הנשיא האורח רומז בו להפעלת כוח נגד איראן, אם זו תפרוץ לגרעין. על פי ההצהרה, ארה"ב וישראל מחויבות "לנצל את כל מרכיבי הכוח הלאומי שלהן", כדי למנוע התגרענות צבאית.
למילים הללו יש חשיבות, אבל לא מחויבות. צפון קוריאה ופקיסטן הן שתי מדינות שפיתחו נשק גרעיני למרות שבועות אמונים אמריקניות למנוע זאת מהן. נוסף על כך, ההיסטוריה הישראלית־אמריקנית יודעת לא מעט הבטחות וושינגטוניות שהופרו, ממכתב הערבויות של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, ועד עיכוב משלוחי הנשק במלחמת יום כיפור. כך שלא כדאי להשעין את הביטחון הלאומי על "הצהרת ירושלים", אלא על מעשי ירושלים.
שכן בסוף, הכל מתחיל ונגמר בשאלת הכוח והחולשה. וביידן נמצא עמוק במשבצת השנייה, גם בהתנהלותו האישית, גם בזירה הפנימית וגם במגרש הבינלאומי. הצרות בצרורות לא מפסיקות לנחות על ראשו, והוא לא מצליח להדוף אותן. זו ההתרשמות המזרח־תיכונית, מתל אביב ועד ריאד.
אז מי משלם בסוף?
הצרות הללו, כאמור, לא נגמרות רק בזירה הבינלאומית. ממש בשעה שגלגלי מטוס ה"אייר פורס 1" הנשיאותי נגעו במסלול הלוהט בנתב"ג, התפרסם כי מדד המחירים בארה"ב זינק ל־9.1 אחוזים - הרמה הגבוהה ביותר זה 41 שנה. הנשיא ביידן בעצם בא לאזורנו כדי לחפש תרופה למכה הזו. אנחנו מבחינתו רק תחנת ביניים, שחובה היה לעבור בה. אם לא היה עושה זאת, כפי שנהג הנשיא ברק אובמה בשנת 2009, היה מואשם בהפקרתה של ישראל.
היום ממריא ביידן לביקור בסעודיה כדי להתפייס עם ראשי הממלכה, וזה עבורו היעד העיקרי. כמימים ימימה, הנשיא האמריקני צריך נפט ערבי כדי להוריד את מחירי הדלק, שיורידו את מחירי הייצור ויוזילו את עלויות האספקה העולמיות. סעודיה מחזיקה בידה את המפתח לייצר יותר נפט בעולם, ולכן הנשיא משפיל את עצמו במפגש עם מוחמד בן סלמאן, שאותו החרים במשך שנה וחצי. במסע הבחירות אמר ביידן על בן סלמאן "נגרום לו לשלם", בשל רצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י. עכשיו ביידן הוא זה שמשלם.
יש משהו חיובי בתפנית האמריקנית. הממשל הפרוגרסיבי הבין בדרך הקשה, שכדי לשרוד בעולם לא מספיקים דיבורים פציפיסטיים על ערכים ליברליים ואנרגיה ירוקה. אמריקה צריכה קודם כל לדאוג לאינטרסים שלה. בביקור הנוכחי במזרח התיכון, כפי שאמר פקיד בכיר בממשל בתדרוך מקדים, ארה"ב מאותתת שהיא לא עוזבת את האזור, וזה טוב.
מצד שני, היפוך המדיניות משדר חולשה וחוסר אמינות, ואלה אינם נסתרים מדעת הקהל. ביידן בן ה־79 נראה חלש פיזית. הוא הולך לאט. קולו חלש והלו"ז שלו מאוורר. בישראל, למשל, הוא קיים ב־48 שעות הביקור פחות אירועים מכפי שדחס טראמפ ב־28 שעות כשהיה פה ב־2016 (וגם טראמפ היה אז בן יותר מ־70).
המשפטים של ביידן מתחילים אבל לא תמיד מסתיימים, עד כדי כך שהבית הלבן מפרסם בהודעות הרשמיות תיקונים למילים הלא נכונות שאומר הנשיא. "אנו עומדים לחגוג את סיום הקשרים בין העמים של ישראל וארה"ב", אמר ביידן, למרבה המבוכה, בהצהרת הפתיחה בבן־גוריון. הוא התכוון לומר "enduring", כלומר "הקשרים התמידיים בין העמים". יצא לו "ending", כלומר סיום. בתמלול שהוציאו דובריו, המילה המקורית הופיעה מחוקה והתיקון צורף לה בסוגריים. זו לא היתה הטעות היחידה.
כמארחים לרגע אנו אולי רואים כל פגע, וזה עניין שלנו. הבעיה של ביידן היא שגם בתוך מפלגתו שלו עולים סימני שאלה באשר לכשירותו. הילארי קלינטון, למשל, הכריזה לא מזמן שתתמוך בביידן "אם יתמודד ב־2024". אבל מדוע היא מעלה ספק אם ביידן יתמודד בשעה שהוא אמר מפורשות שיעשה זאת?
התסכול במפלגה מתחיל לבעבע
התשובה, לדעת מומחים פוליטיים אמריקנים, נעוצה בכך שביידן הודיע על התמודדות לבחירות הבאות רק מחוסר ברירה. אם לא יעשה זאת, יאבד את שארית כוחו כנשיא. בפועל, כשיהיה בן 82 בעת ההתמודדות ומדדה בסקרים, ולא רק בהם, גם לו יהיה ברור שהוא לא יכול.
קלינטון מצידה נאלצה לפרסם את ההודעה ש"אתמוך בביידן" בעקבות ידיעות שהיא שוקלת התמודדות נגדו, משום שלדעתה אינו כשיר. כלומר, לא רק שבאופן חסר תקדים היא קוראת תיגר על נשיא מכהן מטעם מפלגתה, אלא שגם היא מפקפקת במצבו.
גם אנשים קרובים לנשיא מתלוננים על זקנתו ותוהים, פה ושם, חצי בצחוק חצי ברצינות, מי באמת מנהל את אמריקה. ביידן מינה את סוזן רייס, מי שהיתה היועצת לביטחון לאומי אצל אובמה, לתפקיד "מנהלת המועצה למדיניות פנים של ארה"ב". מהותו של התפקיד לא ברורה, ומבחינה משפטית לא התחייב שימוע בסנאט שיבדוק מה בדיוק רייס עושה במסגרתו.
הרפובליקנים, בעקבות זאת, מפיצים טענות קונספירטיביות שרייס היא זו שלמעשה מנהלת את העניינים בבית הלבן, ומקבלת מאובמה הוראות מרחוק. אחרי שביידן יפרוש, כמקובל באמריקה, יתברר מה בדיוק קורה בבית הלבן בימים אלה. במאה שעברה אמריקה ידעה שני נשיאים בולטים, רוזוולט ורייגן, שבסוף דרכם היו במצב בלתי כשיר. הדברים נודעו רק בדיעבד.
אם להיצמד לוודאי, עד כה לא דלפה ידיעה על חוסר צלילות של הנשיא המכהן, וגם אין סרטונים או עדויות על בלבול ממשי. ברור שהאיש רחוק משיא כוחו. אבל ביידן נמצא די והותר תחת העין הציבורית. הוא נשאל שאלות קשות ונקלע למצבים שמחייבים מענה מהיר. גם אם הוא מבלבל מילים - וחשוב לציין שתמיד סבל מגמגום קל - אי אפשר לומר שאינו יודע מה הוא סח.
איך שלא יהיה, התסכול ממנו ומביצועיו כן גורר קריאות שקטות במפלגתו להריץ מועמד אחר לנשיאות מטעם הדמוקרטים - מעשה שלא ייעשה בפוליטיקה האמריקנית. הפעם האחרונה שבה נשיא מכהן הודח למעשה על ידי מפלגתו שלו היתה בשנת 1968. ביידן עדיין לא נמצא במצבו הנואש של ג'ונסון, שכן איש במפלגתו עדיין לא הציג מועמדות של ממשל להחליפו. אבל אין ספק שהוא בבעיה.
בתקשורת האמריקנית ובשדרות מפלגתו מפריחים לאוויר שמות של מי שעשויים להתמודד על הנשיאות במקומו. מהילארי קלינטון, דרך המועמד הנצחי והאנטי־ישראלי ברני סנדרס ועד אלכסנדריה אוקזיו־קורטז. גם ראש עיריית ניו יורק הטרי, אריק אדאמס, מוזכר כמועמד פוטנציאלי ובחירה בו תהיה טובה לישראל. אבל לכל זה יש עדיין זמן.
בינתיים, מה שחשוב לנו זה שאחרי קלינטון, בוש הבן, אובמה וטראמפ, ביידן הוא הנשיא החמישי ברציפות שבא לישראל. המסורת הזו תחייב גם את כל מי שיחליף אותו, בין שממפלגתו ובין שמקרב יריביו הרפובליקנים.
