חובה על צה"ל למצוא קונץ־פטנט שיאפשר השמדה מדויקת ומהירה יותר של משגרים

סיומה הצפוי של המערכה בעזה יביא איתו את הקרב המוכר על הנרטיב, או בשפת העם: מי ניצח. כל אחד מהצדדים יטען לניצחון, ולצריבת תודעה. בשניהם יעצימו הישגים וידחיקו כישלונות.
לא מדובר בעניין של כבוד. הקרב הזה יכריע במידה רבה מה יקרה בהמשך. כמה זמן תחזיק מעמד ההרתעה בעזה, ובמשתמע גם מתי יהיה סבב הלחימה הבא, ועד כמה הקרינו אירועי השבועיים האחרונים על הזירה כולה ואם הם חיזקו או החלישו את מעמדה של ישראל, בחוץ ובבית פנימה.

הטקסט הזה נכתב לפני שהוכרזה הפסקת אש, ותחת הסיכון לאירוע שיוביל להסלמה. אבל תחת ההנחה הרווחת שהמערכה בשלבי סיום, ייאמר מייד: גם בסבב הזה בעזה לא היתה הכרעה ברורה. ממילא זה גם לא היה חלק מיעדי המבצע, כפי שהוגדרו בראשיתו. ישראל לא התיימרה להכריע את חמאס, או למוטט את שלטונו. היא כן ביקשה לתת לו מכה חזקה שתפגע בתשתיות ותבטיח שקט ממושך, ובמקביל לנתק את הזיקות בין עזה לגזרות אחרות. חלק מהמטרות האלה הושגו, חלקן פחות.

קו המגע לא נפרץ

צבאית נטו, זה היה מבצע מוצלח מבחינתה של ישראל. צה"ל הגיע אליו מוכן מאוד, פרי חשיבה והיערכות שנמתחו על פני שבע שנים (מאז סיום מבצע צוק איתן). המודיעין של אמ"ן והשב"כ היה מדויק, וביחד עם יכולת האש והביצוע של חיל האוויר, התאפשר לסגור מעגלי תקיפה במהירות ובהספקים גדולים בהרבה מבעבר.
זה אפשר לצה"ל לפגוע כמעט בכל ההפתעות שהכין חמאס למערכה. הארגון לא הצליח לפגוע בישראל באמצעות רחפנים ומל"טים חמושים, וגם לא לפוצץ כלי שיט תת־ימיים בלתי מאוישים על ספינות חיל הים או אסדת הגז. גם מערך הנ"ט שלו נחל כישלון חרוץ; למעט פציעה קלה של אזרח בראשית המערכה ותקרית שבה נהרג לוחם בנח"ל (ושלושה נוספים נפצעו), לא היו לישראל נפגעים למרות הכמות הגדולה של טילים והנחיתות הטופוגרפית בחלק מהגזרות.
זה נבע מהגנת ברזל וממשמעת מבצעית יוצאת דופן שהכתיבה אוגדת עזה. שני אלה נכתבו בדם: בסבבים ובאירועים קודמים שילמה ישראל לא פעם מחיר כבד על רשלנות של חיילים ואזרחים, שנכנסו לשטחי השמדה. כדי להימנע מכך, ניתחה האוגדה את הגזרה עד למטר האחרון. הכניסה לאזורים מאוימים נאסרה ונאכפה.

יחד עם ההצלחה של המכשול החדש למנוע חדירה פיזית לשטח ישראל, הצליחה אוגדת עזה לשלול את האקסיומה שלפיה קו המגע ייפרץ תמיד. התוצאה היתה לא רק מיעוט נפגעים בעוטף ובקרב כוחות צה"ל, אלא שלילת הישגים מחמאס. "חשיבות קרב ההגנה עלתה מכיוון שהישגים התקפיים של האויב בשטחנו, הממונפים היטב מבחינה תודעתית, מקזזים את הישגי ההתקפה שלנו", קבע האלוף הרצי הלוי, עד לאחרונה אלוף פיקוד הדרום ומי שחתום על תוכניות ההגנה וההתקפה במבצע הנוכחי, במאמר שפרסם באתר צה"ל.

גם מערכת כיפת ברזל רשמה שוב נתוני יירוט מרשימים של כ־90 אחוז, שצמצמו משמעותית את היקף הפגיעות בעורף ואפשרו למקבלי ההחלטות לפעול ללא לחץ. סייעה לכך משמעת אזרחית חזקה משמעותית מבעבר; למעשה, רוב ההרוגים מרקטות נפגעו משום שלא צייתו להנחיות ההתגוננות.
ההצלחה המרשימה ביותר מבחינת צה"ל היתה בפגיעה במרחב התת־קרקעי ברצועה. חמאס השקיע מאמץ עצום במנהרות - "המטרו" בעגה הצה"לית - מתוך מחשבה שהן יעניקו לו מחסה בהגנה ויאפשרו לו הישגים בהתקפה. הקונספציה הזאת קרסה, יחד עם המנהרות שהותקפו; השילוב של חדירה מודיעינית עמוקה ומסה של חימוש מדויק מהאוויר שללו מחמאס את אחד משני הנכסים העיקריים שלו.

הנכס המרכזי השני, שלא נשלל, היה היכולת הרקטית. כיפת ברזל אמנם יירטה בשיעורים גבוהים, אבל חמאס הצליח לשגר בעקביות מאות רקטות מדי יום, ובסך הכל כ־4,000 רקטות - שיא של חימושים שהוטלו על מדינת ישראל מעולם.
צה"ל אמנם הצליח לפגוע בלא מעט משגרים (בעיקר רב־קניים שמשגרים מעל פני האדמה), אבל אם יבצע תחקירים נוקבים הוא יעניק לעצמו ציון לא גבוה בתחום הזה; בדיוק כמו שעשה מול המנהרות, חובה עליו למצוא קונץ־פטנט שיאפשר השמדה מאסיבית, מדויקת ומהירה יותר של משגרים, כדי לצמצם את יכולתו של האויב לשלוט בחיים בעורף הישראלי. זה חשוב למערכות הבאות בעזה על מנת שמוחמד דף לא יודיע לתושבי תל אביב מתי הם צריכים להיכנס למקלטים, וזה קריטי למערכה הבאה בלבנון.

שני תחומים נוספים שצה"ל רשם בהם הישגים חלקיים בלבד, הם הפגיעה ביכולת הפיקוד ושליטה של חמאס, וחיסול בכיריו. למרות התקיפות המאסיביות, הצליחה הנהגת הארגון לתת הוראות ולוודא ביצוע עד לרגע האחרון. היא עצמה נותרה חסינה, חרף מאמץ חסר תקדים לפגוע בה. בעולם שבו לתודעה יש לעיתים קרובות משקל גדול יותר מאשר לפיזיקה, צריכה ישראל לחפש דרך לפגוע בבכירי האויב לא רק כמהלך פתיחה מפתיע, אלא גם תוך כדי המערכה. זה דורש בעיקר מודיעין מדויק בזמן אמת, שחסר הפעם.
צמרת חמאס, שניצלה שוב, יכולה גם היא לרשום לעצמה לא מעט הישגים צבאיים. אמנם היא כשלה במאמציה לגבות מחיר דמים כבד מישראל וחלק גדול מההפתעות שתכננה (והשקיעה בהן הון) יורטו או שובשו, ועדיין - היא נותרה על הרגליים, שוב, מול הצבא החזק והטוב במזרח התיכון, שהיכה בה חזק מבעבר.

למעשה, עוצמת האש שחיל האוויר הטיל על עזה בעשרת ימי המבצע הראשונים היתה גדולה בהרבה מזאת שהוטלה על הרצועה ב־50 ימי מבצע צוק איתן; במבצע "דרום כחול" לבדו (להשמדת המטרו) הוטלו במשך 30 דקות 450 חימושים מדויקים על עזה, יותר מאשר בימי השיא של מלחמת לבנון השנייה.
חמאס יציין לעצמו לפחות ארבעה הישגים נוספים. הראשון, האתגר הגובר שהוא מציב בפני מערכת כיפת ברזל, בטווחים, בהיקפי הירי ובאופי שלהם. השני, המוטיבציה הגבוהה של אנשיו, שלא נפגעה גם תחת המתקפה הישראלית הכבדה; זה נבע, בין היתר, מהעובדה שהארגון הסתיר את הנפגעים שלו, כדי שלא להעניק לישראל הישג אבל גם כדי שלא לפגוע במורל הלוחמים. ההישג השלישי הוא החשש הישראלי, שוב, להכניס כוחות קרקעיים לרצועה. והרביעי, העצמאות שפיתח בתחומי ההתעצמות השונים.

עבור ארגון קטן ומוגבל במשאבים, שחי בשטח גיאוגרפי תחום שקשה להחדיר לתוכו אנשים ואמצעים, בנה חמאס תעשיה צבאית מפוארת. צה"ל אמנם שלל ממנו יכולות רבות וגם סיכל כמה אנשי מפתח, אבל הידע נותר בעזה, ודקה לאחר סיום המלחמה ישובו לייצר בה רקטות, כלי טיס ושיט ושלל הפתעות נוספות.

ניתוק הגזרות כשל

בתחום המדיני־אזרחי, ובוודאי בזה התודעתי, התמונה פחות חד־משמעית. חמאס יזם את המערכה, והתחיל בה מנקודה גבוהה במיוחד: הירי על ירושלים. כתוצאה מכך שני הצדדים הופתעו. ישראל הופתעה מודיעינית משום שלא העריכה נכון את מהלכי חמאס, וחמאס הופתע משום שלא העריך נכון את תגובת ישראל.
"ההשתגעות" הישראלית נועדה לא רק לגבות מחיר מחמאס, אלא גם להעביר מסר חד לאזור כולו. כך בדיוק נהג צה"ל במלחמת לבנון השנייה, כאשר בעקבות רצף החטיפות (של גלעד שליט בעזה, ואחר כך של אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגבול לבנון) יצא למערכה שנועדה לשלול את התדמית שנוצרה לישראל של שק חבטות.

צריך לקוות שגם המערכה האחרונה תעביר אותו המסר, לעזה ולאזור. אבל על אמ"ן לשאול את עצמו ביושר מדוע לא קרא נכון את חמאס, שפתח את המערכה בתמונת ניצחון שקלעה את ישראל לנחיתות תודעתית לאורך כל ימי הלחימה.
כישלון ישראלי נוסף היה בניתוק הזיקה בין עזה לגזרות האחרות. בעבר נמנעה ישראל מגלישה למערכה רחבה בעזה משלל סיבות (מנהרות חיזבאללה, המתיחות מול איראן), וגם הפעם אחד מיעדי המבצע המוצהרים היו לשלול מחמאס את הבעלות שהוא ניסה לתפוס על ירושלים, ובמקביל למנוע הסלמה בגזרות אחרות.
זה לא קרה. יו"ש התעוררה, עם זינוק במספר הפיגועים (והסיכולים) שחייב לשלוח אליה עשרה גדודים לתגבור. גם זירת הצפון תרמה הפעם יותר מאשר את ההזדהות הסמלית המינימלית עם עזה. מסוריה נורו רקטות לכיוון הגולן (וחיל האוויר ביצע תקיפה נוספת שסיכלה פיגוע מהכפרים שסמוכים לגדר), ומלבנון שוגרו שלושה מטחי קטיושות ובוצעו שני ניסיונות לחדור לשטח ישראל סמוך למטולה.

היעדר נפגעים בצד הישראלי בכל האירועים האלה אפשר לצה"ל להכיל אותם כדי שלא להידרדר להסלמה גם בצפון, אבל ספק אם המסר ששודר היה של עוצמה. בסיום הלחימה על ישראל לשאול את עצמה אם הקונספציה, שלפיה בכל מערכה עתידית מול חיזבאללה חמאס יקפוץ על העגלה ויצטרף ללחימה, ואילו במערכה בעזה חיזבאללה יישאר על הגדר, תקפה עדיין, וכיצד ניתן לבדל שוב בין הזירות.

אבל ההישגים המשמעותיים ביותר של חמאס היו בירושלים ובתוך ישראל. חמאס יצא למערכה כדי לתפוס בעלות על ירושלים; ישראל אמנם פגעה בו קשות וגם הבהירה כי לא תדון עימו בשום תנאי על שום סוגיה הקשורה בבירה, אבל תודעתית הצליח הארגון לקשור את עצמו לעיר ולגורלה. על הדרך הוא זכה בתמיכה גורפת של אזרחיה הפלשתינים, ומן הסתם גם של תושבי יו"ש. לו נערכו מחר הבחירות ברשות, כמתוכנן, הוא היה זוכה בהן בניצחון סוחף וחד־משמעי.
העובדה שחמאס הצליח לעורר גם גורמים מקרב ערביי ישראל מדאיגה יותר מכל, ומחייבת לכל הפחות בדק בית פנימי עמוק והשקעה בשלל מאמצים - מהעמקת הכיסוי המודיעיני ומאבק חסר פשרות בנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי ובהתפשטות הבדואית (שמלווה לא פעם באלימות) בנגב, ועד לפרויקטים כלכליים, תשתיתיים וחינוכיים שיצמצמו פערים ויחברו את הציבור הערבי למדינת ישראל.

חמאס גם יכול לרשום לעצמו הצלחה באהדה הנרחבת שהוא מקבל בדעת הקהל העולמית. המבצע בעזה החזיר את הפלשתינים בכלל, ואת עזה בפרט, לסדר היום הבינלאומי. חמאס מקבל את הקרדיט על כך, תוך שהצליח שוב להפליא בניצול הקלפים שלו: גם ליזום את המערכה, גם להשתמש באזרחים ברצועה כמגן אנושי תוך שהוא תוקף את האזרחים בישראל, וגם להיתפס כקורבן חסר ישע.
ישראל צריכה לברר לעצמה מדוע ישנה בעיה במגרש התודעתי הזה. הסנטימנט האנושי הבסיסי לנצח יזדהה עם החלש - ועזה חלשה בהרבה בהשוואה לישראל - ועדיין, מאומת הסטארט־אפ מצופה היה, לכל הפחות, לתת פייט משמעותי, בעיקר ברשתות החברתיות.
זה לא קרה משלל סיבות. הקרב הזה, בשונה מהצבאי, נוהל במגרש האזרחי, המשוסע פוליטית ומוחלש ניהולית. גם ריבוי המשרדים שעוסקים פגע במאמץ, ואמור להוביל למסקנה המתבקשת על סגירתם של משרדי המודיעין, התפוצות והעניינים האסטרטגיים, ועל השבת הסמכויות והאמצעים למשרד החוץ (תוך איוש מערך ההסברה הלאומי, שמיותם כבר קרוב לשנתיים).
ההפסד התודעתי עמד בניגוד להצלחה המדינית. במשך רוב ימי המערכה הצליחה ישראל לקבל לגיטימציה יציבה וקבועה, בעיקר מארה"ב. הנשיא ביידן עמד מול הגורמים הפרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית והעניק לישראל אור ירוק להמשיך לפעול. המגמה הזאת התחלפה שלשום, כאשר הממשל (ומדינות נוספות) דרש לסיים את המבצע בהקדם; זה השתלב עם הקולות הגוברים במערכת הביטחון שטענו כי רוב יעדי המבצע הושגו, וכי אין סיבה להמשיכו - בוודאי כשברקע החשש מהסלמה בגזרות נוספות.

מבחן הבלון הראשון

לישראל היו במבצע "שומר החומות" הישגים רבים, וגם לא מעט נקודות תורפה. חמאס, כדרכו, יטען לניצחון, אבל ספק אם המציאות תתמוך בכך. עזה מרוסקת, ויידרשו שנים לשקמה. ישראל מעוניינת שהשיקום הזה יתבצע במתינות, צעד־צעד, כאשר הקלות יינתנו רק במענה לשקט.
מבחנו האמיתי של המבצע - ושל ההרתעה - יהיה ברקטה או בבלון הראשון. בעבר איימה ישראל אבל לא קיימה, וכעת יש לה הזדמנות לשנות מגמה. אם בפעם הראשונה שמשהו יעוף מעזה מזרחה היא תגיב בעוצמה ולא תחשוש מהסלמה מחודשת, חמאס יבין את המסר, וגם האזור כולו.

אבל על ישראל גם לזכור שמה שחווינו בשבועיים האחרונים היה בקושי פרומו למה שצפוי לנו במלחמה הבאה בצפון. זה מחייב שלל השקעות (מהגדלה דרמטית של כמות החימושים המדויקים למטוסי הקרב והמיירטים לכיפת ברזל, דרך סגירת פערי מקלוט ועד לחיזוק הקשרים הדיפלומטיים והשקעה נרחבת במערכי תודעה והסברה), ובעיקר הבנה שלמרות השלום שפרץ לחיינו בשנה האחרונה והחלומות על מציאות אזורית חדשה, אנחנו עדיין חיים במזרח התיכון ונדרשים להיות נכונים לשלם על כך מחיר.