מאחורי המילים. העובדה שבנאומו הראשון והחשוב לאומה, התייחס ראש הממשלה, יאיר לפיד - בניגוד לקודמו, נפתלי בנט - לתהליך מדיני שהפלשתינים הם חלק ממנו, תפסה את הכותרות. אך היתה בנאום אמירה לא פחות משמעותית, שנשמעה לרבים מובנת מאליה ולא זכתה להתעניינות דומה, וזו תוספת ה"ליברלית" שהוסיף לפיד למדינה ה"יהודית־דמוקרטית".
היה זה ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שאימץ את המושג "דמוקרטיה לא ליברלית", והוא מצא אחים לדעתו ב"קבוצת וישגראד" של ארבע מדינות מזרח־אירופיות שהשתחררו מהקשר לגוש הסובייטי. מנהיגי מדינות אלו, שהצרו את חופש הביטוי ופגעו ברשות השופטת ובגופים אחרים שמתפקידם לאשר את הרשות המבצעת, חשבו, וחלקן עדיין חושבים, כי ע"י הענקת שם מדעי כביכול למשטר המאבד את מאפייניו הדמוקרטיים - אפשר יהיה להתייחס בכבוד לנזקים שגרמו למדינותיהם.
לא רק בנימין נתניהו חש קרבה ל"התפכחות" המזרח־אירופית מן הליברליות. גם איש אקדמיה כמו דניאל גורדיס, סגן נשיא מכון "שלם" המזוהה עם הימין, מתייחס לישראל, בספרו החשוב "קרובים רחוקים", כאל דמוקרטיה לא ליברלית. הוא קובע כי ישראל לא היתה יכולה למלא את יעדה כדמוקרטיה ליברלית. לטענתו, הפער המתרחב בין יהדות אמריקה ליהדות ישראל נובע מכך שהישראלים ויתרו על הדמוקרטיה הליברלית ואילו יהודי אמריקה ויתרו על תחושת ההשתייכות, הנלווית לדמוקרטיה האתנית המאפיינת את ישראל.
לפיד לא הוסיף את המילה "ליברלית" כדי לקשט את נאומו במשהו הנשמע מוסכם ומקובל, כמעט כמו "שלום וביטחון". הוא ניצל את רגעי ההקשבה הלאומית כדי לומר שמבחינתו ה"ליברלית" מוכרחה לבוא לצד "דמוקרטית" ואינה בסתירה ל"יהודית". התפיסה הליברלית היא מאמץ מתמשך להרחיב את גבולות חופש הביטוי, לצד חירויות רבות אחרות.
הדמוקרטיה האתנית מגבילה את הזכויות הדמוקרטיות לכאלו העומדות בקנה אחד עם מה שנתפס באותה נקודת זמן על ידי השלטון כאינטרס הלאומי. זו אינה דמוקרטיה.
בין הדס לקסידי. קסידי הצ'ינסון, מתמחה אמיצה שכיהנה כעוזרת סגן ראש הסגל של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, העידה בפני ועדת הקונגרס, שדנה באירועי 6 בינואר 2021 ובודקת את מידת מעורבות טראמפ באירועי הקפיטול. היא סיפרה על התנהגות טראמפ לאחר שהובס בידי ביידן, והתמונה שהיא מציירת - כולל התקפי זעם שבאחד מהם הוא זורק אל הקיר בבית הלבן את צלחת האוכל שלו - מעלה שאלות קשות באשר להתנהגות האיש שאמור להוות מופת נורמטיבי. שיא עדותה התרחש כשסיפרה כי כאשר אנשי המשטרה הפדרלית הודיעו שהמפגינים חמושים, הורה להם הנשיא שלא לקחת מהמפגינים את נשקיהם, כי בשום מקרה הם לא יכוונו את הנשק נגדו. פלילי? מזעזע? בכל מקרה, רק לחשוב על כך שכל כך הרבה אנשים באמריקה מייחלים לשובו לשלטון.
בירושלים החלה השבוע הדס קליין, עוזרתו האמיצה של ארנון מילצ'ן, את עדותה בתיק המתנות. הסיפורים כבר סופרו, ואתה משתאה בכל פעם מחדש לנוכח השיטה, שאין בינה ובין קבלת מתנה מדי פעם בימי גנוסיא, ולא כלום. הדבר המדהים ביותר, אף שגם הוא אינו בגדר מבזק חדשות, הוא חוסר הבושה ב"בלפור" מן הדרישה התקיפה לחידוש "מלאים". ושוב - רק השופטים יחליטו באשר להיבט הפלילי של הפרשה המוזרה הזאת. אבל כל אזרח נורמלי המקשיב לעדות, אומר בוודאי לעצמו, כי היה מתהפך באוויר שבע פעמים לפני שהיה בא בדרישה לקרוב עשיר שלו לספק לו "מתנות" בהיקף סדור ולא נתפס, ועוד לבוא בטענות אם לא מצאו חן בעיניו... זה מעבר לחוצפה. מעבר לפינוק. מעבר לתחושה שהכל מותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו