"ברמלה יש בית תמחוי שמפעילה משפחה מקריית ארבע. חלק לא מבוטל מהלקוחות הם ערבים"

רעות גץ, יו"ר גרעין אומץ - הגרעין התורני בעכו - זועמת. על האירועים האחרונים בעיר, ובעיקר על התגובות שבאו אחריהם, אלו שהאשימו את הגרעינים התורניים בהתססה. "מגוחך לומר שהיה אפשר לעשות משהו אחרת", היא אומרת, "לומר דבר כזה זו תסמונת האישה המוכה. מה יכולתי לעשות יותר? הערבים היו בכל מעגלי השותפות שקיימים בעיר. צריך לומר את האמת - הנוכחות שלי בעיר מרגיזה אותם, אבל אני לא מפחדת, ואני ממשיכה כאן".

בגרעינים התורניים בערים המעורבות להתרגל לשגרה החדשה. מאות המשפחות שחשבו במשך שנים שהן מטפחות יחסי ידידות עם שכניהן הערבים, גילו ברגע שמדובר פעמים רבות במראית עין בלבד, וכעת עליהן לחשב מסלול מחדש. גם אחרי שהעשן יתפזר לגמרי, הפחד והחשדנות יישארו. בעוד תושבי ישראל יוכלו מייד לשוב לשגרה, הגרעינים התורניים מוטמעים בתוך השכונות והרחובות לצד שכנים ערבים והדבר דורש הסתכלות חדשה על המצב, עם לא מעט סימני שאלה: האם השכן שלך מסוכן, האם בטוח לילד לצאת לאחר רדת החשיכה, ובמקרים מסוימים - האם אנחנו מוכנים להישאר בתוך השכונות?

הגרעינים התורניים אמנם עלו לכותרות בשבועות האחרונים לאחר שורה של אירועים קשים בערים המעורבות - החל מתקיפתו של הרב אליהו מאלי ביפו ועד הפרעות בלוד, בעכו ובשורה של ערים נוספות - אלא שפעמים רבות לא מדובר במיזם שמטרתו, כפי שלעיתים נכתב, להתערות בערים מעורבות, אלא יותר בפעילות חינוכית בערים חלשות יחסית, רבות מהן בפריפריה.

תופעת הגרעינים התורניים החלה באופן לא רשמי כבר ב־1968. הרב צפניה דרורי, רב העיר קריית שמונה כיום, ארגן קבוצה של משפחות מהציונות הדתית שיגיעו לעיר כדי לפעול בה בתחום החינוך. לאורך שנות ה־70 וה־80 הוקמו מיזמים כאלו ואחרים במעלות, באילת, בירוחם ובצפת. במונח "גרעין תורני" נעשה שימוש לראשונה בבית שמש, שם הוקם גרעין של רשת שעלי תורה (שכיום נקראת שעלים), שאותו ייסד הרב רחמים נסימי.
המטרות משתנות לפי כל מקום ועיר, אך יש כמה מטרות משותפות, כגון יצירת גשר חברתי והידברות בין הציבור הדתי לבין האוכלוסייה המקומית, חיזוק הציבור הדתי־לאומי בעיר, קירוב הציבור היהודי למורשת ויצירת שינוי חינוכי וחברתי בעיירות פיתוח.

"הקמנו לאורך השנים גרעינים רבים בערים מעורבות, אבל זו לא ההתמקדות שלנו בהכרח", מסביר הרב נסימי, "אנחנו רוצים ללכת למקומות שבהם יש קשיים ואתגרים סוציו־אקונומיים. אנחנו מביאים אוכלוסייה חזקה ואידיאליסטית, בני הציונות הדתית, שמסייעת בעיר. טעות לקשור את זה רק לערבים. אנחנו פועלים בשדרות ובדימונה, למשל. מה הקשר בין דימונה לערבים? בכל שנה כ־300 משפחות עוברות לעשרות גרעינים בארץ, והתופעה רק הולכת וגדלה לאורך השנים".

הלאומי דחק את הציבורי

בשנות ה־90 החלו הגרעינים התורניים לצבור תאוצה, בין היתר על רקע הסכמי אוסלו וההבנה של אנשי הציונות הדתית כי אם הם מעוניינים להשפיע על מדינת ישראל באופן רחב, הם לא יכולים לעשות זאת רק ביהודה ושומרון.
הרב אליהו זייני, ראש ישיבת ההסדר "אור וישועה" בחיפה ולשעבר רב הטכניון, מספר כיצד החלה התנועה הגדולה של הגרעינים. "נפגשתי עם שר החינוך זבולון המר ז"ל ועם כמה גורמים; זה היה מייד אחרי אירוע ביטחוני קשה שקרע את הציבור, ואמרתי להם שחייבים לעשות שינוי. שהציונות הדתית בורחת מהערים, ואז בוכה שהציבור לא תומך בה. אם אתם רוצים שיבינו משהו ביידישקייט, אמרתי, חייבים שיהיו בכל עיר גרעינים שיפיצו אור בראייה ציונית־דתית". הרעיון צבר תאוצה, וזכה לתמיכתו של הרב מרדכי אליהו ז"ל.

מאז הוקמו עשרות גרעינים תורניים, חלקם מופעלים על ידי רשת שעלים, אחרים באופן עצמאי. הבולטים שבהם הם גם אלו שפועלים בערים ובשכונות בעלות תדמית בעייתית דוגמת דרום תל אביב, רמלה, יפו, עכו ועוד, והגדול ביותר נמצא בלוד. אנשי הגרעינים עוסקים רבות בתחום החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי, מקימים מתנ"סים, חוגים, בתי תמחוי ועוד.
אלא שלא הכל ורוד. לאורך השנים קמו מתנגדים רבים לדרך הפעילות של הגרעינים התורניים בישראל, בטענה כי במקום "להתנחל בלבבות" כפי שביקשו לעשות בתיאוריה, קיימת מגמת הסתגרות וניסיונות השתלטות על התשתית הקיימת בערים. לפני כמה שנים, לדוגמה, זעמו תושבים ברמת השרון על כך שבגרעין התורני "מנסים לפגוע בחילוניות של העיר". במקרים אחרים תקפו התושבים המקומיים את אנשי הגרעין על כך שהם מכניסים לעיר דרישות להפרדה מחמירה בין בנים לבנות במוסדות החינוך ובתנועות הנוער.

"הגרעינים התורניים לא השיגו את מטרתם - אלא השיגו מחלוקת בכל מקום שאליו הגיעו", תוקף הרב זייני, "במקום להצטרף לקהילה ולפעול בהנחיית הרב המקומי, הם הולכים ומעמידים את עצמם כסמכות הבלעדית במקום. בערים רבות שבהן יש גרעינים מוצאים פילוג והרס, כי הם פועלים בניגוד לקהילה ושמים את עצמם כגאוני הדור. זה בזבוז של הרעיון שלי".
הביקורת קיימת גם בערים המעורבות, בטענות של ערבים ישראלים שלפיהן תושבי הגרעינים פועלים על מנת להשתלט, ולא על מנת לחיות בדו־קיום. במסגרת דוקטורט בנושא שכתבה יעל שמריהו ישורון בשנה שעברה, היא הביאה טענות קשות נגד תושבי הגרעינים: "ניתן לזהות תהליך שבו הדומיננטיות של המטרות הלאומיות והרצון לחולל שינוי דמוגרפי בעיר הובילו לבידול מרחבי, וערערו על המטרות החברתיות והאינטגרציה בין חברי הגרעין לתושבי העיר".

דו־קיום הוא לא רק סיסמה

על דבר אחד יסכימו גם היהודים וגם הערבים בערים המעורבות - הפיצוץ היה ידוע מראש, וחבית חומר הנפץ היתה זקוקה לגפרור אחד בלבד כדי שהכל יתלקח.
"ההתפרעויות הן לא הסיפור של השבוע האחרון, אלא של חודשים ושנים. יריות בלילה בלוד זה דבר רגיל ולא מיוחד. הפעם זה היה מופנה אלינו, אבל יריות בלוד הן מעשים שבכל יום", מתאר אבי רוקח, יו"ר הגרעין התורני בלוד, מציאות הזויה.
גם בעכו מתארים מציאות דומה מתחת לפני השטח. "המלחמה היתה שם, למרות שלא תמיד ידענו לשים עליה את האצבע", אומרת גץ, "כשאתה חי עם שכנים אתה רואה את בן האדם, כי ילד רעב הוא ילד רעב, יהודי או ערבי, ולאט־לאט אתה שוכח שיש כאן מישהו שלא רוצה שתהיה פה. הפנים האלו מתגלות אחת לכמה זמן. כל הזמן חשנו שהם רוצים לכבוש אותנו בדרכים אחרות, לפעמים נעימות וטובות, וכעת בדרך של פרעות ואלימות".

הפעילות של הגרעינים בערים המעורבות היא שאלה של פרספקטיבה. מצד אחד, הם אכן הובילו לכניסתם של גורמים חזקים מבחינה סוציו־אקונומית לתוך הערים, מה שבהכרח הביא לשיפור, אך מנגד הוביל להנצחת המצב בעיר. בגרעין בלוד, למשל, הוקמו בנייני מגורים ששיפרו דרמטית את איכות החיים בעיר הפריפריאלית בלב מרכז הארץ, אך מנגד הנציחו בכך את העובדה שיש שני מעמדות - ערבים ויהודים.
"בשנים האחרונות הצלחנו לייצר חיים משותפים ודו־קיום בעיר", מבהיר רוקח, "הוכחנו שאפשר לעשות שיתופי פעולה. אני גר ברחוב עם ערבים והם השכנים הכי טובים שלי, גם תוך כדי האירועים. אבל קרה משהו שלא דמיינו - אנשים הפכו את עורם. הם סימנו לפורעים אילו בתים ורכבים שייכים ליהודים. שכנים ערבים איימו על יהודים שיעלו עליהם - זה שבר גדול מאוד. גם אחרי שהפרעות שככו, כפי שנראה כרגע, אי אפשר לומר שהשקט חזר, כי אחרי סיטואציה כזו אתה מבין שיש משהו עמוק ויסודי הרבה יותר".

רוקח מפנה אצבע מאשימה כלפי המשטרה, לא פחות מאשר כלפי הפורעים הערבים. "בלילה הראשון הרגשנו כמו בפרעות תרפ"ט, וכעת השבר גדול אפילו יותר, כי מדינת ישראל היא הריבון. אתה אומר לעצמך שיש לך משטרה, חיילים. אני הולך למילואים, הבן שלי כרגע בעזה, אבל בינתיים אתה רואה ניידת נשרפת בלוד. שרפו בתי כנסת, והשוטרים לא נתנו לנו לעבור כדי לכבות את האש. מישהו התחלק על השכל".

אולי גם תושבי לוד היהודים צריכים לעשות חשבון נפש? הרי במשך שנים טענו שהגרעינים התורניים מסתגרים ואליטיסטיים.
"שיבואו לבדוק איפה טעיתי בדו־קיום. אנחנו עושים מבצעים לנוער במצוקה, מפעילים מתנ"סים. אני לא מכיר שום פעילות שייצרה שום מתיחות. הבעיה היא שאנחנו נתפסים כשני מגזרים שצריכים להילחם זה בזה - הדתיים מול הערבים. הלוואי שיכולתי לשנות את זה. לא באנו להעיף אף אחד, לא באנו מפטרונות.
"אני רואה אנשים שעומדים בצמתים עם שלטים שקוראים לדו־קיום, אבל דו־קיום זה לא שלט, זה לומר בוקר טוב וחג שמח אחד לשני. זה משגע אותי. אם אתה הולך לכפר ערבי לאכול בורקס, זה לא דו־קיום. בואו תגורו בלוד, תלמדו אותנו לחיות חיים משותפים אם אתם כל כך חכמים. אנחנו יודעים לעשות את זה, אבל אין ספק שהאירועים האחרונים נתנו לנו מכה בכנף, ביכולת להבין את הסיטואציה".

"אין לי מושג מה יהיה בעתיד. אני חושבת שהמדינה צריכה לתת מענה, בדיוק כמו שהיא נותנת מענה בשדרות ובכל מקום אחר. הכל קשור לאותה מחלה", אומרת גץ, "כן, הנוכחות שלי מרגיזה אותם, ולא, אני לא מפחדת. לא באתי להילחם באף אחד, אבל אני כאן כדי להישאר".
"הגרעינים לא באו ללוד, לעכו ולרמלה כי הערבים שם, אלא כדי לחזק את הקהילה", מבהיר הרב נסימי, "ברמלה יש בית תמחוי שמפעילה משפחה שבמקור התגוררה בקריית ארבע. חלק לא מבוטל מהלקוחות הם ערבים, כי בית התמחוי נותן אוכל לאדם שאין לו אוכל, לא ליהודי או לערבי. מה שקרה עכשיו אולי מפתיע אנשים, אבל מי שחי שם לאורך זמן חש שיש תסיסה. בסופו של דבר יש מאבק על ארץ ישראל, על זהות המדינה. יש אנשים מתוכנו שרוצים מדינת כל אזרחיה, אבל זו טעות. אנחנו צריכים להיות טובים לערבים, לעזור להם, אבל זו מדינת העם היהודי - זו נקודת המוצא".

הרב זייני, מצידו, אומר כי כל נושא הדו־קיום היה אשליה, ונשמע בוטה הרבה יותר: "בן אדם שמדבר על דו־קיום הוא מטורף ומשוגע, כי מעולם לא היה דו־קיום. לערבי יש דו־קיום רק עם ערבי. אנחנו במלחמה, וברגע שהם מרימים עלינו יד - הם אויבינו. חשוב להבין שאסור לקשר את ההתנהלות של הערבים לגרעינים התורניים, כי הסיבה שהם הותקפו היא שהם מבודדים וקלים להתקפה. הפורעים התנפלו בכל מקום שבו הם ראו חולשה, ובמקומות שהיהודים האמינו בדו־קיום הם חטפו יותר".

ביום שלאחר הפרעות מחפשים בחלק מהגרעינים התורניים דרך להתחיל מחדש, ומתברר כי דווקא מה שהתרחש בגרעינים בערים המעורבות נותן דחיפה נוספת למוסד הזה. "יש קפיצה בהתעניינות בהצטרפות לגרעינים בכל רחבי הארץ", מספר הרב נסימי, "הציבור שלנו הבין שהוא צריך להירתם לדגל. עם ישראל נדרש להוכיח את כוחותיו - ואלו מתגלים בתפארתם".