אחרי החגים ישתנה הכל?

אף על פי שהכנסת בדרך לפיזור, יש מי שעוד מנסה למנוע בחירות באוקטובר ומתרפק על "ליל מופז" מ־2013 • איילת שקד יודעת שהכיסא שלה בכנסת הבאה מתנדנד - את היחסים עם בנט יהיה לה קשה לשקם, ובליכוד לא יקבלו אותה כל כך מהר • והבית היהודי מראה סימני חיים, לשמחתו של נתניהו שמחפש עוד חלק לפאזל

בליכוד ידגישו את המסר - בלי המשותפת אין לשמאל ממשלה. נתניהו ומיכאלי, השבוע במליאת הכנסת

איילת שקד לא ידעה את נפשה. כשנפתלי בנט התקשר אליה ובישר לה כי החליט לפזר את הכנסת וללכת לבחירות, התגובה מעברו השני של הקו היתה הלם מוחלט, שהתחלף מהר מאוד בכעס ובעלבון צורב. רק שעות בודדות קודם לכן יצאה השרה שלווה ורגועה לביקורה המתוכנן במרוקו, אחרי שחשבה שהצליחה לסדר את כל העניינים ולהרגיע את השטח קודם טיסתה.

לא היתה זו מלאכה קלה. במשך שעות ישבה שקד עם ניר אורבך וניסתה לגרום לו להשהות את החלטתו לגבי המשך דרכו בקואליציה. אחרי ימים שבהם לא נתן תשובות, הודיע ביום ראשון לשקד כי הוא מתחייב לא להפתיע אותה ולא לתמוך בחוק לפיזור הכנסת ביום רביעי. אורבך הבהיר כי הוא קרוב להחלטה לתמוך בפיזור הכנסת שבוע לאחר מכן, ביום רביעי הבא.

שקד הבינה שהרוויחה זמן ועלתה ביום שני למטוס. דבר לא הכין אותה להפתעה שמחכה לה זמן קצר אחרי נחיתתה. בשעה 12, בעודה באוויר, הודיע אורבך לבנט שהחליט סופית לתמוך בפיזור הכנסת ביום רביעי הבא. בנט הבין שהפור נפל. אחר הצהריים סיכם עם לפיד על פיזור הכנסת והעברת ראשות ממשלת המעבר אליו. בערב טלפן לשקד ולכמה מקורבים שאותם רצה לעדכן מראש, זימן את ראשי מפלגות הקואליציה ובישר גם להם.

שקד, שהבינה שמבחינת בנט העסק גמור, החליטה לנסות לפעול בלעדיו להקמת ממשלת ימין בכנסת הנוכחית ללא בחירות. ברור לה שגורלה הפוליטי על הכף. בשנה האחרונה היתה שותפה לאחת הממשלות השנואות ביותר על הציבור הימני, ואם בימיה הראשונים עוד שידרה כאילו לא היתה לה ברירה ודיברה על כאבי הבטן המפורסמים, בשבועות האחרונים, במיוחד אחרי פרישת עידית סילמן, נתפסה שקד כחוליה המרכזית שמשמרת את הממשלה, מאריכה את ימיה ומשרתת באופן מוחלט את האינטרסים של בנט.

כלפי חוץ המשיכה שקד, שלא קיצרה את ביקורה במרוקו וניסתה לנהל את כל המגעים והשיחות משם, לשמור על פאסון. לומר שלא נפגעה מבנט, ואפילו לרמוז שתיאם איתה את פיזור הכנסת. בפועל היא מרגישה פגועה. נטושה. ועוד על ידי מי שדאגה לשמור עליו בשנה האחרונה, אף שהיו לה אינספור הזדמנויות לעזוב אותו ולדאוג לעצמה. בלעדיה הרי לא היתה לו ממשלה מלכתחילה. בכל רגע נתון היתה יכולה לפרוש, להפיל את הממשלה ולהבטיח את מקומה בליכוד. בנט, שסביר להניח כי יפרוש מהחיים הפוליטיים, כנראה אפילו לא יעביר לה את ראשות המפלגה.

שקד, אגב, משדרת שהיא בטוחה שכן. אחרים טוענים שהיא יודעת שלא. בנט יפרוש מהחיים הפוליטיים ויעביר את המפלגה רק למי שהוא סמוך ובטוח שיאפשר לו לחזור אליה בכל עת שיחפוץ. במילים אחרות - מתן כהנא, נאמנו היחידי בסיעה. אם יחליט בנט להישאר, ויצטרף לאחת המפלגות האחרות כדי להבטיח את מקומו, ייקח איתו רק את כהנא. האחרים יצטרכו כנראה להסתדר בלעדיו. כך יכולה שקד למצוא עצמה מחוץ לכנסת, אחרי שכל התוכניות והכוונות שניסתה לפלס לעצמה בשנים האחרונות ירדו לטמיון.

גנץ וסער האשימו את סביבת נתניהו בהדלפות בלתי פוסקות שמאלצות אותם כל העת להכחיש את המגעים ובולמות יכולת אמיתית להתקדם. שניהם דיברו על חוסר האמון המוחלט שהם חשים כלפיו

שומר מרחק מביבי. סער,

מגעים אחרונים לפני פיזור

בנט יורד מהבמה כשהוא בשפל ציבורי שאף ראש ממשלה לפניו לא היה בו. עד לכהונתו היתה קביעת יסוד במערכת הפוליטית שהתפקיד הוא שעושה את הבן אדם. שהלשכה, חגורת המאבטחים, רכבי השרד והשיירה הארוכה כבר יעשו את העבודה גם עבור הפוליטיקאי הכי אפרורי ונטול כריזמה ויעלו את התמיכה בו. כך קרה עם שרון. וגם עם אולמרט. בנט הוכיח שגם לקביעה הזאת יש גבולות. התמיכה בו לא רק שלא עלתה מיליגרם עם כניסתו לתפקיד, אלא רק צנחה. רבים בשמאל עברו לתמוך בו רק כי סייע להם להרחיק את נתניהו, אבל גם שם השיעורים היו קטנים ולא העלו אותו מעבר ל־6-5 מנדטים בכל הסקרים בשנה האחרונה.

בנט יודע שעתידו לא שם, ושאם יש לו עוד שאיפות פוליטיות - עליו לחזור לימין. תהיה זו דרך ארוכה, ארוכה מאוד. לא בטוח שאפשרית, בטח לא בשנים הקרובות. העובדה שגם כעת, ברגעיו האחרונים בתפקיד, הוא מעדיף להעניק את השלטון ליאיר לפיד ולא לסייע לשקד ואחרים להקים ממשלת ימין, תיזכר גם היא כנגדו, כאשר יבקש יום אחד לשוב.

חלק מהנוכחים בכנסת זוכרים אותו לילה במאי 2012, שזכה מאז לכינוי "ליל מופז", כאשר רגע לפני שאושרה התפזרות הכנסת בקריאה סופית נתקבלה ההודעה על כניסתה של קדימה בראשות מופז לקואליציה. לכן, למרות הערכות כי הכנסת תתפזר בשבוע הבא, נזהרים כולם מלקבוע זאת בצורה נחרצת. זה לא גמור עד שזה גמור, הם אומרים.

למרות הסיכויים הנמוכים, יש כמה בודדים שלא מוכנים להתייאש. בראשם שקד ומשה גפני. שקד בטלפונים וגפני בהתרוצצות בין הלשכות. שקד לוחצת יותר על גדעון סער ותקווה חדשה, גפני על בני גנץ וכחול לבן. נתניהו, שברגע הראשון חשב שהדבר הטוב ביותר עבורו הוא בחירות והפגין שרירים נוכח מאמצי התיווך, שינה עם הזמן את טעמו והביע נכונות למו"מ.

ביום רביעי כבר הסכים לוותר על הדרישה למנוע זכות וטו בנושאים המשפטיים ואפילו על תיק המשפטים. כנראה היו אלה הסקרים של יום שלישי בערוצי הטלוויזיה, שאף אחד מהם לא העניק לו את 61 המנדטים אחרי הבחירות. למרות זאת, על דבר אחד לא הסכים לוותר: על ראשות הממשלה. נתניהו לא היה מוכן שידברו איתו על רוטציה ועל ממשלה פריטטית, ולמעשה לא הותיר כמעט כלים למתווכים שהגיעו ללקוחותיהם ללא סחורה אמיתית.

גנץ הבהיר לגפני שאם הליכוד יחליף את העומד בראשו - יש על מה לדבר. גפני ניסה כיוון שבו גנץ יהיה ראש ממשלה ראשון ואחריו נתניהו. ההתנגדות של נתניהו היתה נחרצת. אחד הדברים שהקשו מאוד על ההתקדמות במו"מ הוא שגם סער וגם גנץ לא היו מוכנים שיידעו שבכלל מתנהל משא ומתן עם נתניהו, דבר שיפגע בקמפיין הבחירות שלהם אם המהלך לא יצלח. הם האשימו את סביבת נתניהו בהדלפות בלתי פוסקות שמאלצות אותם כל העת להכחיש את המגעים ובולמות יכולת אמיתית להתקדם.

שניהם דיברו על חוסר האמון המוחלט שהם חשים כלפי נתניהו ועל חששם שהוא רק ינצל אותם להקים ממשלה ואז לפרק אותה, מה שיבטיח לו את ראשות ממשלת המעבר. המתווכים הציעו לגנץ ולסער להתמנות לראש הממשלה החליפי ללא רוטציה, כך שאם נתניהו יפרק - יהיה החליפי ראש ממשלת המעבר. הם סירבו.

יש מישהו בבית?

מאז השנה שעברה, עת הושבעה הממשלה, מצבו של נתניהו בסקרים הוטב, אולם בכנסת הורע. על מנת להרכיב ממשלה בכנסת הנוכחית היה עליו להשיג שתי אצבעות בלבד. היו לו 59 עם ימינה. היום, כשברור שבנט וכהנא לא יבואו בכל מקרה, מספר התומכים במהלך ירד ל־57. כלומר, הוא צריך ארבעה נוספים. נכון לעכשיו אין לו אותם.

אם בשבוע הבא תחל מערכת הבחירות, ינסה נתניהו לייצר מסגרת פוליטית חדשה שתעניק לו את הקולות החסרים בימין, שהיו חסרים לו במשך ארבע מערכות בחירות. בבחירות 2015 היה לו את משה כחלון. כחלון העניק לו את האצבעות החסרות להרכבת ממשלה של 61, שתפקדה כמה חודשים עד להצטרפותו של אביגדור ליברמן. נתניהו היה רוצה למצוא כעת את מפלגת כולנו הבאה - מפלגת ימין־לייט שלא תחרים אותו אחרי הבחירות. מלבד פלרטוט עם הרעיון מצידו של אביר קארה אם ימינה תתפרק, עלה שמה של מפלגת הבית היהודי כבוננזה פוליטית שהפכה לפתע מבוקשת.
הבית היהודי, מיסודה של מפד"ל הוותיקה, נותרה עזובה ללא ייצוג בכנסת מאז הבחירות האחרונות, ועם חובות כבדים, מוסדות מיושנים ואלפי עסקנים משועממים. למרות כל אלה הפכה המפלגה בשבועות האחרונים למבוקשת, ופלטפורמה לא רעה עבור פליטי מפלגות אחרות שהחלו לראות בה עיר מקלט פוליטית פוטנציאלית לעת מצוא.

השבוע התפטר ראש עיריית גבעת שמואל יוסי ברודני מחברותו בליכוד, כדי להתמודד על ראשות המפלגה. גם עמיחי שיקלי, ניר אורבך ואפילו עידית סילמן שוקלים את האפשרות ברצינות. שיקלי - למקרה שבית המשפט המחוזי לא יקבל את ערעורו, והוא לא יוכל להתברג בליכוד. אורבך - כדי לשקם את מעמדו הפגוע בקרב אנשי הציונות הדתית. וסילמן - למקרה שהמו"מ לשריון בליכוד לא יעלה יפה כפי שהיא מקווה.

הבית היהודי היא לא כולנו של משה כחלון, אפילו לא קרובה, אבל היא עשויה לשמש נתיב בריחה לא רע עבור הימין הרך, ואנשי הציונות הדתית המתונים שנרתעים מנתניהו ומבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. אם תהיה זו האופציה היחידה, נתניהו עשוי לתמוך בה ולסייע לה לעבור את אחוז החסימה, כפי שסייע לציונות הדתית בבחירות האחרונות.

גראונד זירו אורבך

הדרך לפיזור הכנסת החלה בסוף אפריל בעת שניר אורבך ישב שבעה על אמו. לקואליציה היו אז 60 ח"כים עם פרישת סילמן. בסוף ההלוויה הגיע לבית המשפחה בחיפה ליאור קצב לניחום אבלים. מכל המנחמים הוא הגיע ראשון, רק המשפחה הקרובה היתה. קצב ואורבך מכירים שנים אחורה עוד מימי בני עקיבא.

תוך כדי שיחה הציע קצב להתקשר לנתניהו ולאפשר לו להביע ניחומים למשפחה באמצעות רמקול המכשיר. תוך כמה דקות היה נתניהו על הקו, כשעיני בני המשפחה במקום אורו למשמע קולו. זה הספיק לקצב להבין שבסביבתו הקרובה של אורבך לא רק שלא נרתעים מנתניהו אלא אפילו מעריצים אותו. זה מאפשר פתח להידברות. השלב הראשון היה להביא את נתניהו עצמו לשבעה. אחרי יומיים זה קרה. אורבך ומשפחתו קיבלו אותו בחום ובחביבות רבים.

אחרי השבעה שמר קצב על קשר עם אורבך והפך למעשה למתווך העיקרי בינו לבין לשכת נתניהו. הוא הגיע לביתו בהדר גנים בפתח תקווה פעמים רבות, המשיך בטלפונים ובהתכתבויות, והעביר בלי הרף את המסרים ממנו אל לשכת ראש האופוזיציה, ולהפך. זה לא היה קל. אורבך היסס והתקשה להחליט. לא היו לו דרישות לשריון או לתפקידים (הוא בכלל מעדיף לחזור לבית היהודי אם יתאפשר לו) אבל התקשה להתנתק מבנט, ובעיקר משקד.

אחרי ארבע מערכות בחירות, היעד של 61 לימין נראה קשה להשגה. עם זאת, נתניהו משוכנע שכמה תנאי יסוד השתנו מאז הבחירות האחרונות ועד היום. ראשית, העובדה שכל מפלגות מחנה רק־לא־ביבי ישבו עם רע"מ והשמאל הקיצוני. שנית, כל המפלגות שמתנדנדות כעת על סף אחוז החסימה שייכות למחנה זה. בימין לפי שעה כולן יציבות. ושלישית, והחשוב מכל, שלכל המפלגות הללו לא תהיה שום אופציה לממשלה בלי ישיבה עם הרשימה המשותפת.

המסר הזה יהיה המסר העיקרי של הליכוד במהלך קמפיין הבחירות הקרוב. והמספרים שיופיעו בסקרים יוכיחו זאת מדי שבוע. בניגוד לפעם הקודמת, שבה מפלגות הימין כמו ימינה ותקווה חדשה יכלו להכחיש שישבו עם רע"מ ואפילו עם מרצ, היום הכחשתן תתקבל בלעג. בשום אולפן ובשום ראיון בחודשים הבאים לא יוכלו להסביר כיצד יקימו ממשלה ללא המשותפת, המספרים בסקרים פשוט לא מתכנסים אחרת. בליכוד יחגגו על המסר הזה ומקווים באמצעותו להוציא מבתיהם אותם אדישים שלא הגיעו בבחירות הקודמות לקלפיות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר