בלי רעש וצלצולים

בשנת כהונתה הבודדת, השכילה הממשלה לתחזק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם בעלות האינטרסים המרכזיות - מארה"ב, דרך ירדן ועד הרש"פ - כדי לקנות רגיעה יחסית

הבין את חשיבות היחס לכוח האדם הצבאי. שר הביטחון גנץ בביקור באוגדה 91, ליד גבול לבנון

התמונה המרגשת של השבוע היתה שייכת לאיציק סעידיאן. שנה וחודשיים אחרי שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה, הוא עמד השבוע באירוע הגאלה השנתי של המרכז הרפואי שיבא, והבטיח להקדיש את זמנו לקידום פרויקטים מצילי חיים.


סעידיאן ביקש לסייע לבית החולים שהציל את חייו. אבל במעשה שעשה הוא כבר סייע להציל חיים של רבים. הזעזוע והסערה שפרצו בעקבות האירוע הובילו לרפורמה עמוקה, חסרת תקדים, באגף השיקום, בהובלת שר הביטחון בני גנץ, ומנכ"ל משרדו אמיר אשל. בניגוד לקודמיהם שמיעטו להקדיש זמן לאגף ולפעולותיו (אם בכלל), השניים הפכו אותו לבבת עינם תחת רפורמת "נפש אחת".


שרי ביטחון נוהגים להתגאות בדרך כלל בעניינים אחרים. מתקיפות עלומות ותוכניות מבצעיות, ועד לתוכניות רכש ופרויקטים עלומים. גנץ מתגאה באגף השיקום. אולי זה אופיו המחבק, אולי הבנתו שבלי יחס אמיתי למשרתים - גם שנים אחרי שהשתחררו - אף אחד לא ירצה להתגייס, ואולי ניצול הזדמנות של ממשלה שבאמת ביקשה לעשות שינוי היכן שיכלה.

 

הממשלה לא הצליחה לסייע לצה"ל להתגבר על הירידה באמון הציבור בו, ועל משבר המוטיבציה בשורותיו. ייתכן שזאת תוצאה של הקיטוב הפוליטי, שמחלחל בצורה מסוכנת גם לשורות הצבא


לריב בלי לשבור את הכלים


התחום הביטחוני מקובע מאוד מטבעו. שינויים נעשים בדרך כלל באיטיות, לאורך שנים, ולעיתים לא מרצון אלא כאילוץ. ממשלת בנט לא שונה בהיבט הזה מקודמותיה; כמעט בכל התחומים היא היתה more of the same, בהבדל אחד משמעותי: האווירה שהיא השרתה - פנימה, באזור, ומעבר לו - היתה טובה בהרבה מזאת של חלק מקודמותיה.


זה בלט בעיקר ביחסים עם וושינגטון סביב איראן והסכם הגרעין. ירושלים, כמדיניות, התנגדה לחזרה להסכם, אבל עשתה זאת בחדרים הסגורים תוך כדי שנמנעה מללכת על הראש של הממשל, ששאף ושעט להסכם (וכשל בינתיים). ממשלת בנט הבינה שעימות עם ביידן ובכיריו אולי ייתן לה כמה נקודות בדעת הקהל בארץ, אבל את מדינת ישראל לא ישרת. במקום זאת היא בחרה, ובצדק, בניסיון להשפיע מבפנים. העובדה שעד היום אין הסכם - בין היתר כתוצאה מלחץ ישראלי שהוביל לסירוב אמריקני להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור - נזקפת במידה רבה לזכות המדיניות הזאת.


בביקורו בארץ בחודש הבא ידבר ביידן על הברית האסטרטגית עם ישראל ועל הצורך בחיזוקה, בילטרלית ואזורית. הציניקנים יטענו שהוא מבקש לסייע ללפיד־בנט בבחירות הבאות, אבל זה לא יותר מקשקוש: האמריקנים עוסקים בכך במרץ עוד הרבה לפני שבחירות היו כאן באופק. הם עושים זאת כדי לשמר את יתרונה האיכותי של ישראל, ואת כוחם של בעלי בריתם מול הגורמים השליליים באזור, ובראשם איראן וההשפעה הרוסית והסינית.


כחלק מכך, מוביל הממשל מהלך להרחבת שיתוף הפעולה האזורי, בעיקר בתחום של הגנה מפני טילים וכטב"מים. זה כולל שלל פעולות, מהחלפת מודיעין ועד תרגילים משותפים, לרבות בהשתתפות מדינות שפורמלית אינן צד להסכמי אברהם. הבולטת שבהן היא סעודיה, ובמידה פחותה גם קטאר; ביקור ביידן ייתן ביטוי לחלק מהעניינים האלה, אבל אספקטים רבים נוספים יישארו מתחת לרדאר.


ארה"ב לא היתה המדינה היחידה שהממשלה היוצאת ידעה לריב איתה מבלי לשבור את הכלים. דוגמה נוספת היא ירדן. בנט, לפיד וגנץ - ואיתם נשיא המדינה הרצוג וראשי המוסד והשב"כ - עבדו ברמה היומיומית על שימור הקשר הזה, שהוא קריטי לביטחון ישראל. זה אִפשר לחצות בשלום את חודש הרמדאן וגל הטרור שנלווה אליו, ולהקטין משמעותית את החיכוך בהר הבית בהשוואה לשנים קודמות.


גם בהקשר הירדני, הציניות והבורות שולטות לעיתים קרובות בשיח הציבורי. זה נכון שירדן נסמכת לא מעט על ישראל, בעיקר בהקשרי מודיעין ואנרגיה. אבל גם ישראל נסמכת לא מעט על שכנתה ממזרח, שמבטיחה כבר שנים שהגבול הארוך ביותר שלה יהיה גם השקט ביותר, ומסייעת לה בשלל דרכים נוספות. מי שמייחל לנפילתו של המלך, משחק באש: במקומו יעלו לשלטון גורמים רדיקליים ומסוכנים ממנו פי כמה, שיקרבו את איראן ושלוחיה גם לירדן.


הגורם השלישי שהממשלה היוצאת הקפידה לקיים איתו יחסים תקינים לכל הפחות הוא הרשות הפלשתינית. זה לא נעשה מאהבת אבו מאזן, אלא מהבנת המציאות. יו"ש, על פי כל המומחים, נמצאת על סף רתיחה. הסיבה המרכזית לכך היא לא מדינית־דתית אלא כלכלית־חברתית בעיקרה, אבל זה לא משנה; גל ההדף יתנפץ גם על ישראל.


לאחרונה נפוצו שמועות שאבו מאזן מת. הן התבררו כמוקדמות, אבל זה יגיע. לישראל יש אינטרס שיורשיו ימשיכו לקיים את ההסכמים, ובעיקר את שיתוף הפעולה הביטחוני, כדי לסכל טרור ולבלום את חמאס. לשם כך, נדרש קשר ישיר ורציף למוקטעה ברמאללה; תחזוקו בשוטף אמור לאפשר את הפעלתו בשעת חירום.


דרושים: רמטכ"ל ויציבות


בגזרות אחרות השינוי בשנה החולפת היה דרמטי פחות. עזה אמנם היתה שקטה מאוד, אבל זה נבע בעיקר כתוצאה ממבצע שומר החומות ומהצורך של חמאס להשתקם (וגם מההחלטה המושכלת להגדיל משמעותית את מספר הפועלים העזתים שנכנסים לעבודה בארץ). גם בסוריה לא נרשם שינוי משמעותי; התקיפות במב"מ נמשכו כמו בכל השנים האחרונות, אם כי בפעולה האחרונה - שבה הרס חיל האוויר חלקים נרחבים משדה התעופה האזרחי בדמשק - יש פוטנציאל מסוים לשינוי בעמדה הסורית כלפי איראן, אם הלחץ הזה יימשך גם בעתיד.


גם בנוגע לפעולות באיראן עצמה המשיכה ישראל באותו הקו, של חבלות ותקיפות מסוגים שונים (על פי גורמים זרים). מי שטען כי ישראל התחייבה בפני האמריקנים שלא לפעול באיראן, שיקר והתבדה. גם כאן, בשבועות האחרונים מוביל המוסד קו ניצי יותר שיש בו אלמנט מסוים של הקשחת המדיניות, ובתנאי שהוא יימשך ברציפות גם בעתיד.


במבט פנימה, סוכם בשנה החולפת תקציב שמאפשר לצה"ל בניין כוח אחרי שנות הקיפאון הפוליטי, הועלה שכר החיילים והועבר חוק "ממדים ללימודים", וגם נפתר (בעלות גבוהה) משבר פנסיות הקבע. מנגד, גם הממשלה היוצאת לא הצליחה לסייע לצה"ל להתגבר על הירידה באמון הציבור בו, ועל משבר המוטיבציה הגדל בשורותיו. ייתכן שזאת תוצאה ישירה של הקיטוב הפוליטי, שמחלחל בצורה מסוכנת גם לשורות הצבא; מדובר בסכנה שגדולה לא פחות מאיומים חיצוניים, ומחייבת התעלות של כלל הגורמים מעל למי האפסיים והפייק ניוז של הפוליטיקה.


מהסיבה הזאת בדיוק מתחייב למנות רמטכ"ל. הסיפור הוא לא המועמדים - הם ראויים כולם, והניסיון לזהם אותם בפוליטיקה הוא מכוער - אלא הצבא, והמדינה: צה"ל לא יכול להתגלגל לאורך זמן בחוסר ודאות, עם ממלא מקום שבעצמו לא יודע מה יהיה בעתיד. באזור שבו בכל רגע עלולה להתחיל מלחמה, ובו בכל לילה מתבצעת פעולה עלומה איפשהו ונמנע פיגוע כלשהו, נדרשת יציבות בגוף שאמור להבטיח יציבות לכולנו. לכן, לא מדובר במחטף אלא בהצלה. מהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, מצופה להבין זאת. בניגוד לקלישאה, לא הכל פוליטי: יש גם לאומי. מינוי רמטכ"ל הוא אירוע כזה, והוא צו השעה. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר