לא עת הזמיר

יש הרבה דברים שאפשר לומר לזכותו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, ואחד מהם הוא התבטאויותיו הגלויות. אתה יכול להבין את עמדותיו ושיקוליו. לפי זה, הסיבה כנראה שהוא מתכוון להיכנס לזירה הפוליטית היא הביקורת שלו על הדרג המדיני בתקופתו כרמטכ"ל. המסקנה המתבקשת היא להעלות את עצמו לדרג המדיני המחליט.

"כשאני נכנס לתפקיד אני כותב קובץ אסטרטגיית צה"ל", אמר בראיון לבן כספית לפני כשנה. "אני עושה גרסה מסווגת, מפיץ אותה... בוגי יעלון ובנימין נתניהו מאוד לא אהבו את זה". כמסמך נגדי, "נתניהו כתב נייר עם המזכיר הצבאי אליעזר טולדנו", והמסמך הוצג במטכ"ל. "בארבע עיניים אני אומר לו שזה נייר טוב, אבל זה ממש לא תפיסת ביטחון".

דבר אחד אפשר לנבא בביטחון, שבכל מפלגה שאליה ילך הוא לא ימצא מנהיגים שיתייחסו בביקורתיות להשקפותיו. אם ילך אל יאיר לפיד, וזה הדבר הכי הגיוני פוליטית מבחינת איזנקוט, הוא ימלוך לבדו בתחום הביטחוני. למרות הביקורת שלו על נתניהו, צריך להגיד שכשמסתכלים על תיק העבודות של איזנקוט, הוא המוצלח ביותר מבין הרמטכ"לים של 15 השנים האחרונות. והמשמעות היא שההצלחות שהוא מתגאה בהן בצדק אומרות משהו גם על קברניטי הביטחון בדרג המדיני. זה אומר קפיצת המדרגה במב"מ מאז כניסת הרוסים לסוריה ב־2015, הטיפול באינתיפאדת הסכינים, אירועי הגדר בעזה ב־2018, מבצע השמדת המנהרות ב'"מגן צפוני" ועוד. אף שהיה חשוף במשך שנים לחולה מאומת, האלוף יאיר גולן, הוא לא נדבק בכלבת האנטי־ביביסטית.

מה שיותר מדאיג הוא האמירה שלו לגבי המלחמה בחמאס, ונראה שהיא משקפת את תפיסת צמרת צה"ל לאורך שנים. הוא מדבר על "תסמונת המלחמה בחלש". "צה"ל מקיז אנרגיה על מלחמה באויב הכי חלש במזרח התיכון במציאות מורכבת שלא מאפשרת להכריע אותו. זה מייצר מצב שבו חמאס הקטן מכריז שהוא מצליח לעמוד מול צה"ל הגדול. זו פגיעה בהרתעה. זו פגיעה בדימוי של ישראל כמדינה מנצחת".

איזנקוט משלים עם מצב שלא מנצחים את חמאס ולא מגיעים להכרעה מולו. זאת בגלל "מציאות מורכבת". בעצם, הוא משלים עם יכולתו של החלש כביכול לפגוע בישראל, בעורף, ללא מגבלות, כי אין טעם להיכנס לעימות עם אויב חלש. צריך להילחם נגד אויב חזק, כמו איראן וניסיונות ההתבססות שלה ברחבי המזרח התיכון ופיתוח הגרעין. איזנקוט משקף את חוסר ההבנה של הדור האחרון בצמרת צה"ל לגבי צורת המלחמה של הפלשתינים נגד ישראל. מבחינה זו אפשר אולי ללמוד משהו על שלושת המועמדים לרמטכ"לות.

לפי דיווחים שונים, האלוף הרצי הלוי הוא למעשה המועמד של שר הביטחון גנץ לרמטכ"לות. יש כאלה שקוראים לזה "המועמד המוביל". לפני כ־20 שנה, עוד כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל, הוא בא באופן אישי בבוקרו של יום כדי להעניק לפרופ' בנציון נתניהו את אות מלחמת ההתשה של יוני ז"ל, לאחר שצה"ל הוציא את האות באיחור של יותר מ־30 שנה. אולי זה אומר משהו על מורשת ירושלמית של משפחות ותיקות, ואולי לא.

הדחף הנוכחי להחליט על המינוי באופן מיידי נובע מחששם של גורמי שמאל וממסד, שבנימין נתניהו עלול לחזור בכל רגע לשלטון. ההנחה היא שאייל זמיר הוא אלוף שמועדף על ידי נתניהו. הכל ביחס לנתניהו. אף אחד לא שואל מה חושב, למשל, רה"מ בנט.

האלוף הלוי נראה יותר מדי כמי שסומן לפני שנים לקידום לרמטכ"לות. זאת בעיה מסוימת. הוא היה אלוף פיקוד דרום באחת התקופות שבהן צה"ל דשדש מול תופעת בלוני התבערה, טפטוף הטילים ואירועים מתמשכים לאורך הגדר. אלו בדיוק האירועים שטלטלו את הציבור, ואילו צה"ל בחר להכילם. השיטה היתה לגבות מחיר כבד בעיקר בתשתיות.

ההגדרה של שמאל או לא שמאל לא מתאימה כאן, וייתכן שזה טוב לראש ממשלה ימני שיהיה לו רמטכ"ל שיאזן אותו. אבל זה לא תחליף למציאת שיטת לוחמה מערכתית מול הלוחמה הסינווארית. הלוי דיבר על החוסן של האזרחים בעורף כתשובה לטרור. האמת, זאת לא תשובה.

אלוף הלוי מילא את כל התפקידים הבכירים, מכיר את הדרג המדיני וגם חלק ממנהיגי האזור. הוא היה ראש אמ"ן, היה מפקד אוגדה בגבול לבנון, אלוף פיקוד וסגן רמטכ"ל. האלוף אייל זמיר לפחות ניסה לתת מענה חזק לתחילת אירועי הגדר, תחת הכותרת של "צעדת השיבה". השמאל, ובייחוד עיתון "הארץ", מאוד לא אהב את זה שצה"ל לא אפשר את חציית הגדר והרג עשרות מתפרעים, שבהם חמושים שמחכים להזדמנות לפעול.

השמאל קלט מייד את סיסמאות חמאס ונרתם לפעולה. במקום מהומות על הגדר דיברו על "צעדות השיבה", כשחלק מהתוכנית היתה לחדור ליישובים. גם אז היו מאשימים: מדוע יריתם? שווקו אמירות על "פשעי מלחמה". אם הרמטכ"ל צריך להיות מישהו שיזכה לגיבוי מעיתונות מסוימת, זהו שיקול זר ושלילי לחלוטין.

האלוף זמיר היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה נתניהו. באותה תקופה הוא נהנה מנגישות קרובה לראש הממשלה והיה חלק מהמטבחון שלו יחד עם יוסי כהן, רון דרמר, ואולי כמה אישים נוספים. באותן שנים יכולת התפקוד של הקבינט הביטחוני ירדה בעקבות כניסתם של שני גורמים משבשים. אחד, נפתלי בנט. השני, יאיר לפיד.

האלוף זמיר, כאיש שריון, אמור לייצג ערכי ליבה של צה"ל שברור כי נזנחו: לוגיסטיקה ומשמעת וחשיבה מחדש על היקף כוחות היבשה, לאור לקחי אוקראינה. רק לאחרונה דווח כי בצה"ל הוכן מסמך לקחים מהמלחמה. המסקנה שם: את המלחמה הבאה יש להכריע במהירות, בעוצמה ובאופן שלא יותיר מקום לספק מי ניצח בה. צה"ל הסיק פתאום שהתבדתה ההנחה שעבר זמנן של מלחמות היבשה, ושיש להכריע באמצעות הגדרת יעדים מדויקת. אבל זו אינה פריצת דרך מחשבתית, אלא חזרה לתפיסות צה"ל המסורתיות מאז ומעולם. אולי דווקא כדאי לנסות אותן מחדש מול אויב "חלש".

פעילות חוץ־ספרותית

הם היו צמד בתחום הפוליטי והספרותי, עד שהצטרף השלישי, דויד גרוסמן. אבל אני לא זוכר שעמוס עוז וא. ב. יהושע נהגו להופיע במשותף באירועים. למשל, עמוס עוז השתתף לא פעם כנואם בהפגנות שלום עכשיו, כשעוד היתה בשיאה. הוא היה סוג של מסמר הערב. זה משונה שסופר, ועוד כל כך מרכזי, מסוגל לנאום בפני 100 אלף איש. עם כל הזעם והאנרגיה הרטורית.

גם לא. ב. יהושע היתה כריזמה של הופעה בפני ציבור, אבל היא פעלה מול קהלים של עשרות בודדות עד 300 איש מקסימום. פעם אחת עוז ויהושע כן הופיעו במסיבת עתונאים זוגית, שמכל המופעים והאירועים דווקא היא זכורה. זה היה בתחילת 1991. ארה"ב והקואליציה שבנתה עמדו לתקוף בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה, או שהמתקפה כבר החלה. באירופה, בעיקר בגרמניה, היתה אופוזיציה מאוד פעלתנית ותקיפה של אנשי רוח, גינטר גראסים למיניהם, שמתחו ביקורת חריפה על האמריקנים והתנגדו למלחמה.

בישראל היה קונצנזוס של כל הקשת הפוליטית לטובת המערכה נגד סדאם חוסיין. יהושע ועוז התייצבו למסיבת עתונאים מתוקשרת, שבה הביעו תמיכה מלאה במלחמה. הסיבה היתה כנראה גם לתת קונטרה לאנשי הרוח האירופאים, וגם כדי לשמור על מעמדו של השמאל בציבור בשעה שהוא הופך לניצי. זה היה יישור קו לא אופייני עם הציבור בארץ.

גם יוסי שריד הכריז אז, בעקבות תמיכת ערפאת והפלשתינים בסדאם והמצהלות מהטילים על תל אביב, שהפלשתינים יכולים לחפש אותו. אבל הם לא היו צריכים, הוא ואחרים מצאו את הפלשתינים. 15 שנה לאחר מכן, בזמן מלחמת לבנון השנייה, ערכו יהושע ועוז, יחד עם גרוסמן, מסיבת עיתונאים נוספת, שבה קראו לממשלה להפסיק את הלחימה.

אבל עוז ויהושע הפכו לאורך השנים לתופעה שלא מוכרת ממקומות אחרים. מותו של יהושע סוגר תקופה. זו תקופה שהחלה ב־1967. משה שמיר, נעמי פרנקל ונעמי שמר פנו לימין. גדולי אנשי הרוח חתמו על הכרוז למען ארץ ישראל השלמה. ואילו שני הסופרים הצעירים בעצם הלכו נגדם, ובתקופה מסוימת נראה שגברו על סופרי אחדות העבודה, עגנון, הזז, שמיר ושמר. יהושע היה נגיש יותר מעוז. הוא לא היה מאופק ומחושב בהתבטאויותיו. היו בין סופרי וסופרות הדור החדש שהתקוממו נגדו. א. ב. יהושע שנפטר השבוע היה שייך למסורת של הסופר הפוליטי, כממד נוסף של פעילות חוץ־ספרותית. חלף זמנו של הסופר המגויס והמגייס.

תרגיל בהתעוררות

זה היה ב־1981. אחת מפעולות הטרור האחרונות של המחתרות המהפכניות באמריקה. קאתי בודין ודיוויד גילברט השאירו את התינוק שלהם שהיה אז בן 14 חודשים אצל שמרטפית, והלכו לשדוד משאית ברינקס בפרבר ניו־יורקי. זאת היתה חבירה עם ארגון מיליטנטי של שחורים, והם גם ביצעו את העבודה השחורה. קאתי בודין חיכתה במרחק־מה במכונית מילוט, שאליה היו אמורים להביא את הכסף. בעקבות השוד, תוך כדי הבריחה, ירו חברי הכנופיה ברודפיה והרגו שלושה, שני שוטרים ומאבטח ברינקס.

קאתי בודין ריצתה בעקבות השוד האלים 22 שנות מאסר. היא הפכה לדמות מיתולוגית הלקוחה כאילו מתקופה רחוקה בעבר. בן זוגה, דיוויד גילברט, עדיין במאסר. לתינוק שלום. קוראים לו צ'סה בודין. בשנת 2019 הוא נבחר לתפקיד התובע הכללי בסן פרנסיסקו ומייד החל ליישם מדיניות אכיפת חוק "פרוגרסיבית", דהיינו: שחרור מאסיבי של עבריינים ממעצר לרחובות העיר. זאת השורה התחתונה. במקום אכיפת חוק קפדנית, שינוי השיטה. תקופת הקורונה ומהומות ג'ורג' פלויד החמירו את המצב בסן פרנסיסקו בצורה בלתי נסבלת.

בהתחלה נדמה שהדיווחים על אנרכיית הפשע ברחובות העיר, שהיתה פעם יפהפייה, הם מגמתיים ובאים ממקורות שמרניים. אלא שעכשיו, כשהשמאל האמריקני, דהיינו הדמוקרטים, מתחילים לעשות חשבון נפש מה קרה שאותו צ'סה בודין נבעט החוצה ממשרת התובע בבחירות מחודשות, מתברר שגם כתבים ליברליים ממגזינים ליברליים שמאליים מספרים אותו סיפור.

כששומעים את המילה אנרכיה זה כמעט מצטייר יפה. אבל זה קודם כל עיר מלאה בהומלסים, בפושעים ובמזריקי מנת יתר, שהפכו את הרחובות לבית שימוש אחד גדול עם גופות. אחד הכתבים שדיבר עם התובע בודין לפני כשנה, אמר שכל מה ששמע ממנו זה "הסברים, הסברים, הסברים". אולי גם סברות והסברות. פריצות המוניות לחנויות וקניונים הפכו לתחביב המוני. בסוף מתברר שהמצב הזה נמאס גם על האזרחים ה"פרוגרסיביים". הם דורשים שלטון חוק.

בודין מסמל משהו בעלייתו לגדולה יותר מאשר בהדחתו. מתברר שהוא גדל אצל ביל איירס, שהיה במעגלי הקירבה של הנשיא ברק אובאמה. איירס היה ממייסדי מחתרת "מזג האוויר", שאמו של צ'סה בודין היתה אחת מחברותיה. כשהשתחררה קאתי בודין מהכלא בשנת 2003, היא מייד התקבלה כפרופסורית באוניברסיטת קולומביה, כלומר הממסד האקדמי חיבק את בוגרי מחתרות הטרור וצאצאיהן. הבן צ'סה הוא בוגר אוניברסיטת ייל במשפטים, ואחר כך היה מה שנקרא מתלמידי מלגת רודס באוקספורד, כמו רוברט מאלי וביל קלינטון. היתה לו תקופה שבה שימש מעין יועץ של הוגו צ'אבס בוונצואלה, ובקיצור: כל הרזומה הדרוש למי שרוצה להיבחר מטעם הדמוקרטים בקליפורניה.
התוצאה של התורה המרקסיסטית הזאת היא שוד ושבר ו"הסברים, הסברים, הסברים".