המסקנה העיקרית שעולה מכינוס מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, השבוע בווינה, היא שהסכם הגרעין מת. זמנית לפחות. מועד הקבורה טרם נקבע אמנם, כי ניתן עדיין לבצע בו החיאה מלאכותית, אבל כדי שזה יקרה צריכים להתקיים לפחות שני תנאים - שנראים כרגע רחוקים מאוד.
התנאי הראשון הוא סגירת ארבעת התיקים הפתוחים של סבא"א. מדובר בחשד לארבע הפרות שונות שביצעו האיראנים של פעילות גרעינית אסורה, שלא ניתן לה הסבר. בתיק הראשון (תיק טורקוז אבאד), מדובר בחומר גרעיני לא מוצהר שנמצא באתר. בתיק השני (תיק האורניום המתכתי), מדובר בהימצאות דיסקית אורניום באתר לויזן. בתיק השלישי (תיק וראמין), מדובר בהימצאות שרידי אורניום ופעילות המרה. ובתיק הרביעי (תיק מריואן), מדובר בהימצאות שרידי אורניום ופעילות הנשקה אסורה.
חלק מהתיקים האלה נפתחו בעקבות ביקורות של סבא"א. חלקם האחר - בעקבות מודיעין שהגיע ממדינות בעלות עניין. האיראנים כמובן מכחישים את כולם, אבל השהו ביקורות בחלק מהאתרים עד שניקו אותם, ומנעו ביקורות באחרים. הסברים משכנעים לממצאים הם לא מסרו מעולם, והובילו את סבא"א לגנות אותם השבוע, אך לא להעביר את הממצאים למועצת הביטחון של האו"ם ובכך לשלול אפשרות מעשית לצעדים פרקטיים כנגד איראן.
האיראנים דרשו את סגירת התיקים כתנאי לחזרתם להסכם הגרעין. התנאי השני שלהם היה הסרת מלאה של הסנקציות שהוטלו עליהם, לרבות על משמרות המהפכה. ממשל ביידן סירב לכך, וכבר הבהיר שלא ייסוג מהחלטתו. בהנחה (סבירה) שהאיראנים לא יגמישו את עמדתם ובהיעדר הקשחה בעמדה האמריקנית, נקלעים הצדדים לתקופת ביניים של דשדוש וחוסר ודאות.
בזאר מוכר ושחוק
עוד בטרם פורסם הגינוי הצפוי של סבא"א, מיהרו האיראנים להתריס כדרכם. הם ניתקו שתי מצלמות של הארגון, שעוקבות אחרי פעילות העשרת האורניום באחד האתרים (מבלי שצוין באיזה משני האתרים, פורדו או נתנז). סביר שהאיראנים ינקטו פעולות נוספות, שתכליתן להגביר את העמימות סביב פעילותם הגרעינית.
זה בזאר מוכר ושחוק, שלא מעיד על כוונת איראן לשבור את הכלים לגמרי. בשונה מצפון קוריאה, שמעוניינת להישאר מדינה מבודדת, לאיראן יש אינטרס להיות חלק מהעולם. למכור, לקנות, להשפיע, לחיות. את כל אלה היא לא תוכל לעשות אם תבצע צעד קיצוני, שרק ימיט עליה עוד סנקציות ואיומים. לכן היא מנסה ללכת על הסף; להתקרב ככל הניתן אל הגרעין, עד למרחק נגיעה, מבלי לחצות את הקווים.
המצב הזה אמור לתת לאמריקנים הזדמנות ללחוץ, לאיים, להשפיע. לא בטוח שאיראן היתה נלחצת ונכנעת, אבל האמריקנים ויתרו מראש על הניסיון. ביידן הודיע שלא תהיה הפעלת כוח, ושגם לא יהיו סנקציות נוספות. מה כן? הידוק השת"פ עם בעלות בריתה של ארה"ב באזור, ובראשן ישראל - מבניין כוח צבאי ועד לשיתופי פעולה מדיניים, צבאיים ומודיעיניים.
היעד העיקרי של הממשל כרגע הוא סעודיה. ליתר דיוק: סעודיה וישראל. בוושינגטון היו רוצים לראות נורמליזציה מלאה בין המדינות, אבל זה לא עומד על הפרק. מה כן? כפי שפורסם השבוע ב"ישראל היום", הסכמה ישראלית לריבונות הסעודית באיים טיראן וסנפיר (ושינויים מתבקשים בפיקוח הבינלאומי), תמורת היתר סעודי למעבר טיסות ישראליות בשמי הממלכה. בישראל מעוניינים לאפשר גם טיסות ישירות לעולי רגל למכה, אבל בסעודיה לא מתלהבים.
היחסים בין ישראל לסעודיה טובים מכפי שידוע, ופחות טובים מכפי שאפשר. רשימת הישראלים שביקרו בשנים האחרונות בממלכה, שנחשפה אף היא ב"ישראל היום", גילתה טפח והסתירה טפחיים. גם השבוע קרו לא מעט דברים מאחורי הקלעים, במאמץ להוביל לפריצת דרך. ישראל מעוניינת כמובן, אבל הסעודים מהססים - עניין צפוי בהתחשב בפערי הדורות בין המלך סלמאן והגווארדיה הוותיקה שלצידו, לבין בנו, יורש העצר מוחמד בן סלמאן - וסביר שלא יסכימו לקפיצה נחשונית אלא להתקדמות איטית, בצעדי תינוק.
אם המהלך יצלח, זה יהיה הישג מדיני לביידן ערב בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס, והישג מדיני לראש הממשלה בנט, שנאבק על הישרדות הממשלה. כל מי שטען השבוע שביידן שוקל לדחות את ביקורו בגלל המצב הפוליטי בישראל, דיבר מהרהורי ליבו; האמריקנים מתנהלים רק מאינטרסים פנימיים, ובראשם הרצון שסעודיה תגדיל את תפוקת הנפט ותגביל את מחירו.
אם אמנם תגובש עסקה, יהיו אלה חדשות מצוינות לישראל. לא רק התקדמות מסוימת ביחסים עם החשובה, הגדולה והעשירה שבמדינות המפרץ, אלא הידוק הברית האזורית (הגלויה והחשאית) בין מדינות האזור, בתוספת רוח גב אמריקנית משמעותית. אף אחד לא יגיד כמובן את השם "איראן" באופן פומבי, אבל לכל דבר ועניין האיראנים - והאיום שנשקף מהם ומבני חסותם באזור - הם חלק מרכזי בדבק שמאחד בין השותפים החדשים.
זה לא יוביל לקואליציה צבאית נגד איראן, בדומה לזאת שפעלה נגד עיראק (או נגד דאעש), אבל זה כן יוביל לשורה של תיאומים אסטרטגיים. מתרגילים משותפים שחלקם כבר מתבצעים מעל ומתחת למכ"מ, דרך חילופי מודיעין, ועד לפתרונות לבעיות משותפות. דוגמה לכך היא מערך ההתרעה האזורי מפני טילים וכטב"מים, שיגביר את התיאום ויגדיל את יכולת ההתגוננות של כלל מדינות האזור מפני האיומים האלה ואחרים.
חשיפה שמצריכה דיון
בצד הצבאי, של פעולות התקפיות נגד איראן, תיוותר ישראל גם בעתיד לבדה. לאמריקנים אין עניין, לאחרים אין אומץ או יכולת, ולישראל אין ברירה. זה מבשר את המשך המבצעים כנגד שלל פרויקטים וגורמים איראניים, שיבוצעו גם בעתיד בשלל דרכים - מפיצוצים וחיסולים, ועד תקיפות עלומות במרחב הפיזי והקיברנטי.
מקצת מהפעולות האלה עלו בשבועות האחרונים לכותרות. מותם המסתורי של לפחות חמישה איראנים שהיו מעורבים בפרויקט הגרעין, בייצור אמל"ח או במנגנון הפיגועים של משמרות המהפכה, יצר רושם שאנחנו נמצאים בקמפיין אינטנסיבי שמבשר על שינוי מגמה. בנט יותר מרמז לכך כשאמר שישראל מכה לא בזרועות התמנון אלא בראשו, וגם שורת פרסומים בתקשורת הזרה הטילה על ישראל את האחריות.
לא בטוח שישראל אכן אחראית לכל הפעולות האלה, אבל החשיפה מצריכה דיון. מעבר לרווח הפוליטי, יש בה לעיתים גם לא מעט תועלת: בהרתעת האויב, ובזריעת בהלה בשורותיו. לעיתים גם אין ממנה מנוס, כשאין דרך אחרת לסכל פעולה מתוכננת או כשיש רצון להפליל או להשחיר מדינה או גוף מסוים.
מנגד, יש בפרסומים כאלה גם לא מעט סיכון. לא רק בחשיפת שיטות ובהגברת הערנות אצל היריב, אלא בהגדלה משמעותית של הסיכוי לפעולת תגמול מצידו. באזור שבו "כבוד" ו"כוח" הן מילות מפתח, תקיעת האצבע התכופה הזאת בעינם של האיראנים היא מתכון בטוח לתגובה. בהנחה שהפעילות ההתקפית כנגדם תימשך ואולי אף תועצם בעתיד, נדמה שנכון יהיה להחיל עליה את סיסמת השב"כ: מגן ולא ייראה (וגם לא יישמע).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו