מה שמקרב את קץ הממשלה הוא הפער ההולך וגדל בין מה שראשיה מציגים כהצלחות, לבין דעת הקהל

הנורמליזציה היא ההתפתחות העיקרית של השנה האחרונה. ילדים גדלים לסביבה שבה שנאה של טוטם וטאבו נגד נתניהו זה דבר נורמלי. הוריהם עוד יודעים למה הם שונאים, בניהם כבר לא מתעניינים. נורמלי שראש סיעה קטנה הוא ראש ממשלה. נורמלי שסיעה מוסלמית שחבריה תומכים במאבק הלאומי של האויב הפלשתיני מתחזקת את קיום הממשלה. הטאבו הציוני נשבר.

ובכל זאת הנורמליזציה לא מתקבלת בציבור. אחד הסקרים האחרונים - שהראה שלגוש מפלגות המחנה הלאומי, הנמצאות היום באופוזיציה, יש רוב של כ־61 מושבים - משקף את המציאות. במפלגות הרלוונטיות מכירים את הנתונים האלה וזה באמת מה שמראים המחוגים גם בסקרים פנימיים של כמה מהמפלגות הגדולות ביותר. יתר על כן, יאיר לפיד שעד לא מזמן טיפס בסקרים לסביבות ה־20 מינוס, חזר לממדיו הטבעיים של 17 מושבים. לפי סקרים פנימיים, מפלגת ימין בראשות עמיחי שיקלי עוברת את אחוז החסימה. שמו הפך למותג. לא פלא שהוא מעורר זעם נורא בקרב אנשי המחנה האנטי־ימני.

במכתב למערכת ב"הארץ" הגדיר אחיו של מחבר אחד משירי ירושלים יוסף שריג ז"ל את השימוש שעשה שיקלי בציטוט מהשיר במאמר שפרסם, כ"מעשה נבלה". זה גם מעשה נבלה לכייס את הציבור, לפצוח בשירת ההמנון, ולדרוש מכולם לעמוד דום ולשיר בזמן הגניבה.

נתון מעניין נוסף בסקרים פנימיים הוא שמרצ, כמו תקווה חדשה של גדעון סער, עלולה להיעלם מהמפה בבחירות הבאות. מתי היא עוברת את אחוז החסימה? כשהייצוג הערבי בתוכה בולט יותר - נאמר, שני נציגי מגזר במקומות ריאליים. לגדעון סער אין את הפריבילגיה הזאת.

גם המחזות המתלווים לכל הצבעה "גורלית", ואלה הולכות ונערמות מדי יום, מדאיגים. אחרי כל הצבעה - קטטה בין חברי כנסת. האלימות הפיזית על הסף, בעיקר בין יהודים וערבים. השיטה המקובלת היא לארוז כישלונות בצלופן של הצלחה. שלי יחימוביץ' קובעת בטור פרשנות פובליציסטי שעצם הישרדות הממשלה כאמצעי למנוע את הגרוע והנורא ביותר - מצדיקה את המשך קיום הקואליציה בכל מחיר. היא טוענת שאצל גדעון סער סוגיית "לא יישב" היא "נדר". זאת מה שנקרא נורמליזציה של מהלך הפלת נתניהו.

כשהתמותה במגיפה חזרה בתאוצה מבהילה, הוצגה דוקטרינת הכלה ובעיקר: "אין ולא יהיה סגר".

ההצלחה הגדולה. כשנרצחו יהודים במתקפת הטרור של החודשים האחרונים, הדבר החשוב באמת היה ה"הצלחה המודיעינית" בלכידת אחד המחבלים.

אבל הפער בין ההצלחות האלה של הממשלה לבין דעת הקהל הולך וגדל. זה הנתון הבסיסי שמקדם את קיצה של הממשלה. בסופו של דבר הממשלה שורדת על פיגומי התמיכה החיצוניים - שהם בעיקר מובילי דעה ומשפיענים. רוח הדברים היא תחזית אפוקליפטית מלווה באיומים מרומזים על מי שיפרק את החבילה.

"בנסיבות הקיימות כמו שאני רואה אותן, יש לישראל ראש ממשלה פוליטי, יאיר לפיד; ראש ממשלה כלכלי, אביגדור ליברמן, ששולט לא רק במשרד האוצר אלא גם בוועדת הכספים של הכנסת; וראש ממשלת הביטחון הוא הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי", אמר לאחרונה השגריר לשעבר רון דרמר בראיון לרותי בלום באתר החדש State of Tel Aviv.
"כך יוצא שבנט נמצא בעמדת חולשה. זה לא עניין אישיותי, אלא של מציאות פוליטית שבתוכה הוא מתפקד; הוא לא יהיה מסוגל לגבור על התנגדות של הצבא בשום נושא. הארכת תוחלת החיים של הממשלה לא תשנה את זה. רק ממשלה חזקה שהיא גם קוהרנטית יכולה לעשות זאת. לישראל תמיד היתה מערכת פוליטית לא יציבה, אבל היו לה ממשלות עם מדיניות קוהרנטית".

זו לא אשמת השיטה

לקראת סוף ספרו של עמית סגל, "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", הוא כותב על ההשלכות של אירועי הקמת ממשלת בנט: "ההשלכות עשויות להיות דרמטיות בהרבה ממה שניתן לשער. מרגע שמרכז הכובד של הפוליטיקה אבד, אין כל סיבה שבכנסת הבאה לא יכהנו גם 20 שברירי סיעות, ושאת ראשות הממשלה לא יחלקו לשלושה או אפילו לארבעה חלקים. אם כולם יכולים לשבת עם כולם, ואין משמעות לתמיכה הציבורית ברחוב... הפוליטיקה תהפוך ל...בזאר טורקי. השיטה הישראלית הקשתה לתרגם את רצון העם לממשלה מתפקדת, אבל התקדים שקבע בנט - סיעה זעירה שנוטלת את השלטון בזכות תמרון פוליטי - מאיים לנתק לחלוטין את הקשר שבין רצון העם וזהות ראש הממשלה. כשבנט הציע את עצמו לתפקיד, תשעים וחמישה אחוז מהציבור בחרו לא לבחור בו..."

אני מקנא באנשים שחושבים שזאת "השיטה". אני מקנא באנשים שחושבים שכל זה בגלל שעוד אין לנו "מסורת". יש במדינת ישראל מסורת פוליטית. היא נשברה. המחשבה הקשה היא שנחשפה בעיה שהיא יותר עמוקה משיטות ממשל. מסורת נבנית לא רק על יסודות מוצקים מסוימים אלא על יראה מופנמת של נציגי הציבור ממשהו גדול ונשגב אבל גם מאיים, שאפשר אולי לקרוא לו ריבונות. רואים את זה במופעי המלכות שנראים לעיתים מגוחכים בימים אלה בבריטניה.

כן, שאלה קטנה ומציקה. ישראל היא מדינה, ללא ספק. אבל אולי מדינה ייחודית בכך שאינה ריבונית. היתה לה סמכות ריבונית שנשענה על "המפלגה". מפא"י. כשקרסה ההגמוניה המפלגתית, כל מוסד במדינה ואחר כך כל חבר כנסת החלו לנגוס נתחים של סמכויות לא להם. המחלה מתפשטת בימים אלה כאשר סמכותו הפיקודית של הרמטכ"ל הולכת ומתכרסמת. במקום להחליט מה טוב לתפקודה של יחידה מיוחדת מסוימת, הוא חושב איך להיראות טוב בעיני משפיעני התקשורת והאידיאולוגיה הפרוגרסיבית התקינה.

אבל הוא כבר לא מחליט. ההחלטה על קליטת נשים ביחידת חילוץ הועברה מחוץ לסמכות הפיקודית שלו. הנשים הלוחמות היו מיטיבות לעשות אם היו נוהגות כנשות אוקראינה. אלה אומרות ברוח החלוצים: הבו לנו רובים, הבו לנו סוסים או טנקים, גם הנשים רוצות חיים קשים. אלה הרוצות להילחם בחזית ממלאות את המשימות שמוטלות עליהן ולא באות לצבא חמושות בעורכי דין.

שטנה לא רציונלית

ניהול קשרים עם אנשים מהעבר השני של המתרס הוא חיוני בימים אלה. גם לשמור על שפיות, כדי להיווכח שכולנו בסך הכל בני אדם ולפעמים גם זה לא - כמו שאמר אשכול.

אבל גם כדי לעקוב ולזהות תהליכים; אז מה לומדים? למשל, שהשנאה היום בשמאל כלפי דמויות שאינן בשמאל או שהן ימין מובהק וחלקן תומכי נתניהו - היא ברמת השטנה כלפי נתניהו עצמו. שמות: אבישי בן חיים. הוא תרם את חלקו בצורה מכובדת ומעמיקה, ויש החולקים עליו בהבנת הרקע החברתי־היסטורי לפוליטיקה של היום. אבל מי שאוכל מידי הטלוויזיה והמדיה החברתית מגיב ברתיעה ובפראות למשמע שמו. כנ"ל לגבי יעקב ברדוגו. שמו מעורר את מיצי המרה באינפוזיות התקשורתיות. והשיא אלו המתקפות נגד גלית דיסטל אטבריאן שסופגת הסתה ברמה חסרת תקדים. אני לא מכיר תגובות מטורפות כאלה בימין כלפי תועמלני השמאל. שטיפת המוח מכל המבועים עושה את שלה, והיום במחנה השמאל או של "רק לא ביבי" אתה מקבל רפלקסים לא רציונליים. אנשים רבים עובדים במקצוע הזה.

מי כן מגיב בצורה רציונלית לנתניהו? אינטלקטואלים ערבים. אלה שוללים את קיומה של מדינה יהודית ובמקביל מסוגלים להעריך את נתניהו כאישיות פוליטית ברמה נדירה. "המנהיג היחיד בישראל־פלשתין, במזרח התיכון בכלל, שראוי שייכתב עליו ספר. יש לו הצלחות אדירות. האדם הכי מבריק שהיה כאן משך המון שנים", אמר פרופ' אסעד ע'אנם בכנס חברה ופוליטיקה שנערך באונ' חיפה לפני שלושה חודשים. "ערבים באים לישראל מכל רחבי האזור בלי שהיא מציעה שום דבר לפתרון הסכסוך".

כדאי להקשיב למה שאומר פרופ' ע'אנם על אחיו הערבים, והוא כנראה מאוד לא אוהב את מנסור עבאס: "זו נוכחות מוכה, זו זהות מעוותת. מבטאת משבר עמוק של הפוליטיקה הערבית בישראל. למה חוגגים את רע"מ בתקשורת? כי היא נתנה תקווה לשמאל לחזור לשלטון. "היום הערבים חזקים", הוא המשיך. "יש לנו מעמד ביניים חזק. אנחנו משתלטים על מערכת הבריאות במדינת ישראל. איך יכול להיות שאחרי שיש לנו כל כך הרבה כוח קם לנו מנהיג כזה שאומר - אני מגיש את כל הכוח הזה בחינם". הדברים שאמר כנראה לא נעמו לאוזני פרנסי הקרן לישראל חדשה שתופסים עמדת פטרונות. והנשיא שפרש, דיוויד מאיירס, התגאה ש"ניסו לפגוע בנו אבל לא הצליחו".

מאורי ועד אורי

יש זווית מסוימת שממנה דווקא ניתן לראות איזה רצף באישיותו של ג'אדק, הוא אורי זוהר. הקלטה שנחשפתי לה רק לאחר מותו, קושרת בין "אורי היפה" לאורי החוזר החרדי.

"אלה שנמצאים בתוכנו, מהרסיך ומחריביך, אני מכיר אותם", הוא נאם בכנס פוליטי לפני שנים. "הם גידלו אותי 40 שנה. לכפירה ביהדות. לכפירה בתורה. לאמונה בסטלין בר מינן, יימח שמו וזכרו. כאשר היה שמה משפט הרופאים, כשהרוצח הנבל הזה רצח יהודים, חינכו אותי אלה שהיום מדברים נגד תורה ויהדות. אלה שיושבים בכנסת, מדברים בשם מדינת ישראל נגד השחורים, אנחנו הגנבים, בוצעי בצע; הם חינכו אותי שסטלין צודק והרופאים האלה פושעים.... באותה חוצפה הם מדברים נגדנו כמו שהם דיברו נגד הרופאים היהודים ברוסיה. הם אמרו שהיהודים הרופאים ברוסיה הם פושעים! וסטלין בר מינן ימ"ש וזכרו הוא אבי העולם".

אורי זוהר היה חניך השומר הצעיר בשיא התקופה הסטליניסטית, שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50. עובדה שגם בימיו החרדיים הוא נשאר רהוט בנושא הסטליניסטי. הוא מדבר על "אבי העולם" שזה תחליף ל"כל רחמונעס יש את הריבוינע של עוילם שלו". אם האמין בסטלין ונחבט קשות מול המציאות האנטישמית, זה זעזוע הורס. באמצע שנות ה־60 היה ממפגיני שטח תשע בגליל. זה בערך הכי שמאלה בלי ליפול מהמצוק. מייד אחרי זה, תקופת ההמתנה המדכאת והמשברית של 67'. זוהר מעלה את המורל בהופעות בפני חיילים.

אנשי השמאל, גם הכמעט־קיצוני, אהבו את רבין, ועלייתו לראשות הממשלה כמו גם התנגדותו לוועדת אגרנט תאמו את תחושות "המחנה" וגרמו להזדהות איתו. זוהר היה חבר בארגון שנקרא "אזרחים תומכי רבין". תלו בו המון תקוות.

אך מי שתמך ברבין נאלץ לחוות מסע רצח אופי נגדו מהרגע שהפך למועמד לראשות הממשלה בעקבות התפטרות גולדה ב־1974. את תחושותיו כלפי ההמון שפעם מעריץ ופעם מתפרע ומאבד שליטה ביטא בסרטו "עיניים גדולות". האספסוף שליד הקווים באותם משחקי כדורסל הוא אחד מגיבורי הסרט. כתב את התסריט עוד חניך השומר הצעיר, יעקב שבתאי, שהיה צעיר בשנה מזוהר. שבתאי כתב את שקיעת הסביבה האידיאולוגית והתרבותית שלו ב"זכרון דברים" שיצא בתקופה שאורי זוהר חזר בתשובה.

אנשים שרצו להתגייס לטובת יצחק רבין לאחר נפילתו הפוליטית, סיפרו שניסו לגייס לפעילות את אורי זוהר. "אבל הוא עבר מא.ת.ר (אזרחים תומכי רבין) לא.ת.א - אזרחים תומכי אלוהים", כתב אבי קורן. זה היה כשנה אחרי שצה"ל והמשטרה הרגו שישה מתפרעים ערבים בסביבה של שטח תשע, תחת הנהגתו של רבין. אורי זוהר היה המיתוס הגדול של עולם הבידור והקולנוע בישראל. עובדה שגם 45 שנה אחרי שנטש את העולם הזה, הוא קיבל כותרות ראשיות. זאת לא נוסטלגיה. זה הווה שעוד לא לגמרי מובן.